פאסקאליה

פאסאקליה (פאסאקייה בצרפתית: passacaille, מהמונח הספרדי pasacalle ; באיטלקית עתיקה גם passacaglio, passagallo, passacagli, passacaglie ; מילולית: עובר דרך) היא צורה מוזיקלית, ממקור ספרדי, המבוססת על וריאציה מתמשכת על טנור. השם נגזר מספרדית ופירושו לעבור את ה-calle, כלומר, הרחוב, מונח החושף את מקורותיו הפופולריים ממוזיקאים נודדים.

זוהי למעשה נגזרת ספציפית מאוד של השאקונה, אליה יש לה זיקה רבה. הפאסאקליה כוללת קו מלודי, שבדרך כלל מנוגן בפעם הראשונה לבדו. יכול לשמש לחלופין כבס (ובמקרה זה מרמז על ההרמוניה), כשירה (ולכן יכול להיות מושר בהרמוניה בדרכים שונות), או כחלק פנימי. השאקונה, לעומת זאת, כוללת סדרה של וריאציות על בס הכפופות לכלל נוקשה: היא נעה מהטוניקה לדומיננטית, עולה או יורדת, כרומטית או דיאטונית, אך כולן עם חריגים ראויים ומוצדקים, ומתקדמת מתחילתה ועד סופה כשלם אחד, בכיוון אחד מוגדר ולכן מתחשבת בווריאציות המרכיבות אותה כחלק בלתי נפרד מהקומפוזיציה כולה. הפאסאקליה הפכה רק מאוחר יותר לסוג של ריקוד פופולרי, אך בתקופת הבארוק היא הייתה מזוהה עם המוזיקה הקלאסית, והפכה לצורה נפוצה בהקשרים מגוונים ביותר. אפילו פסאקלית בס מפורסמת, "לה פוליה די ספניה", הפכה לאחד הנושאים הפופולריים ביותר ברחבי אירופה של הבארוק, ומלחינים רבים, עד ימינו, ניסו את כוחם בהלחנתה (לדוגמה, אנטוניו ויוואלדי, ארכנג'לו קורלי, אלסנדרו סקרלטי, ז'אן-בפטיסט לולי, פרנצ'סקו ג'מיניאני, מרין מארה, יוהאן סבסטיאן באך בקנטטה BWV 212, גאורג פרידריך הנדל בסרבנדה המפורסמת, אנטוניו סליירי, לודוויג ואן בטהובן, פרנץ ליסט ברפסודיה הספרדית שלו, סרגיי רחמנינוב, ואפילו גיטריסטים וירטואוזים מפורסמים מהמאה ה-19 כמו מאורו ג'וליאני או פרננדו סור או אפילו פרדיננד רביי).

מלבד היותה צורה בפני עצמה (יצירות מופת של הז'אנר הן הפסאקליה בדו מינור, BWV 582 מאת יוהאן סבסטיאן באך והפסאקליה ברה מינור, BWV 161 מאת דיטריך בוקסטהודה), הפסאקליה יכולה להיות חלק מהותי ומשלים של צורות מוזיקליות אחרות. לדוגמה, באך עצמו משתמש בה ב־Crucifixus של המיסה בסי מינור, בעוד שיוהנס ברהמס משתמש בה כדי לסיים את הווריאציות על נושא מאת היידן ובפרק הרביעי של סימפוניה מס' 4, שהפסאקליה שלה בנויה על 35 וריאציות על נושא הקנטטה, BWV 150 מאת י.ס. באך. ראוי לציין גם את הפסאקליה הפותחת את המערכה החמישית של הטרגדיה המוזיקלית "ארמיד" מאת ז'אן-בפטיסט לולי. בתחום הדודקפוני, האנס אייזלר משתמש ב-passcaglia ב־Vierzehn arten den regen zu beschreiben שלו, כצורה ל"אטיוד פרסטו" מס' 10.

צורה זו זכתה להצלחה רבה בקרב מלחינים רבים בכל התקופות. באשר למאה ה-20, יש להזכיר את הפסאקליה המפורסמת לתזמורת אופ. 1, הבכורה הרשמית של אנטון וברן כמלחין, ואת הפרק השלישי בקונצ'רטו מס' 1 לכינור ותזמורת אופ. 77 של שוסטקוביץ'.

ראו גם

קישורים חיצוניים