פאריטה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

פאריטה הייתה אוניית מעפילים שיצאה לדרך ב-12 ביולי 1939 מנמל קונסטנצה שבים השחור, כשעל סיפונה 857 בית"רים מגרמניה, אוסטריה, פולין ומרומניה שנחלצו מאירופה. הספינה אורגנה במסגרת עליית אף על פי של תנועת בית"ר.

מסעה של פאריטה תוכנן להימשך כשבוע, אך נמשך 42 יום. לאחר תלאות רבות, כמעט ללא מזון ומים, הגיעה הספינה לחופי תל אביב ב-22 באוגוסט 1939. הספינה הונחתה ונתקעה כחמישים מטר מהחוף. המעפילים הורדו ונעצרו על ידי הבריטים. כעשרה ימים לאחר מכן קיבלו סרטיפיקטים ושוחררו.

ידיעה בעיתון למחרת הגעת הספינה

ההכנות למסע[עריכת קוד מקור | עריכה]

אליהו גלעזר ואברהם ("אברשה") סטבסקי (מי שהואשם וזוכה מרצח ארלוזורוב וב-1948 היה מהרוגי אלטלנה), מפעילי ארגון העלייה, איתרו בנמל סמוך למרסיי ספינת משא בנפח של כ-1300 טון נושאת דגל פנמה. הספינה נרכשה מבעליה היווניים והותאמה ליעודה החדש: נבנו בה דרגשים צרים, מטבח וחדרי שירותים לקליטת 800 נוסעים. למפקד הספינה התמנה יצחק ליבוביץ' – אריאל (בכינויו המחתרתי: "ארווין").

קבוצות של פליטים מגרמניה ואוסטריה הבריחו את הגבול משווייץ, בלגיה והולנד והגיעו לאזור מרסיי ושוכנו בבתי מלון (אלה כונו "הקבוצה הצרפתית") את הקבוצה משווייץ הוביל ד"ר ראובן הכט (לימים בעל ממגורות דגון בחיפה). במקביל נאספו באחריותו של סטבסקי קבוצות של ביתרים וצעירים אחרים מפולין ("הקבוצה הפולנית") ורומניה ("הקבוצה הרומנית") בקונסטנצה שבים השחור.

לקראת סוף יוני 1939 הפליגה הספינה בחשאי מהנמל ועגנה מעבר לשטו ד'איף (Chateau D'if - האי עליו היה כלאו הבדוי של הרוזן ממונטה כריסטו). הקבוצה הצרפתית הפליגה בסירות מהחוף ולאחר שהתמקמה בספינה הפליגה פאריטה לים השחור.

בליל ה-12 ביולי עלו הקבוצות הפולנית והרומנית על סיפונה של פאריטה ומיד הורדו לבטן האניה לקראת ההפלגה. על החוף נפרד מהם נציב בית"ר בפולין – מנחם בגין.

מהלך ההפלגה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קונסטנצה - איסכנדרון[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההפלגה תוכננה להימשך כשישה ימים. הספינה אמורה הייתה לפגוש בדרך ספינות קלות שיפזרו את המעפילים בחשאי בחופי ארץ ישראל. המפגש המתוכנן לא יצא לפועל. הם המתינו בנקודת המפגש ארבעה ימים עד שהאוכל והמים אזלו. הספינה, שלא היו עליה אמצעי קשר חיצוניים הפליגה לבסוף לנמל אלכסנדרטה (איסכנדרון) בדרומה של טורקיה שהועברה באותם ימים מסוריה שבשליטת המנדט הצרפתי לשליטת טורקיה. שם קיוו ליצור קשר עם מרכז העלייה וכן להצטייד במים ובמזון. בכסף שאספו הנוסעים נקנו מעט מצרכי המזון ומים. אך שלטונות הנמל הורו לספינה לעזוב והיא יצאה לדרכה.

רודוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביום 31 ביולי הגיעה הספינה לרודוס. האי היה אז בשליטת איטליה וגם כאן קיבלו הוראה מידית לעזוב, אך המעפילים סירבו בדרישה למזון ומים. תשועתם באה מנוסעי ספינת טיולים מפוארת שעגנה בסמוך. ב"פיקודה" של יהודיה אמריקאית הועבר לספינה מזון – אבטיחים ובירה. ב-2 באוגוסט השתלטו מלחי ספינת מלחמה של הצי האיטלקי על הספינה והכריחו את רב החובל להפליג.

איזמיר[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-8 באוגוסט הגיעו לנמל איזמיר ושוב נדרשו על ידי שלטונות טורקיה לעזוב את הנמל‏[1]. המעפילים הרעבים והתשושים תבעו ממשטרת טורקיה ושלטונות הנמל לקבל מזון, מים ופחם לספינה. כשאלה החלו להתנות קבלת האספקה בדרישה ליציאת הספינה מהנמל, פתחו מאות המעפילים במאבק. קבוצה אחת התגודדה סביב כננת העוגן למנוע הרמתו. קבוצה שנייה הפגינה בצעקות ובהנפת שלטים בשפות רבות, לרבות בדרישה ללחם ומים ("אֶקמֶק, סוּ"). קבוצה אחרונה התארגנה לרדת בשחייה לחוף. לאחר משא ומתן שניהל נציג משרד ההעפלה שהגיע במטוס שכור למקום, התרצו שלטונות הנמל וכל האספקה הדרושה הועלתה לסיפון האניה.

תל אביב[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר טלטולים בים במסע שארך 42 יום, ולאחר שנואשו מפגישה עם ספינות קלות שאמורות היו לפוגשם ולהוריד את המעפילים אל החוף, הורו מפקדי הספינה לרב החובל ולדימיר ניקולאייביץ' להשיטה ישירות לחוף תל אביב. כשהתקרבו למים הטריטוריאליים של ארץ ישראל סירב רב החובל להמשיך בשל חששו מהבריטים. מפקדי הספינה כלאו אותו בחדרו והשיטו את הספינה בעזרת בוגרי בית הספר הימי של בית"ר.

הספינה, נושאת דגל כחול לבן, שטה במלוא כוח המנוע לחוף תל אביב ועלתה על שרטון מול מלון "ריץ" (אזור מלון דן תל אביב של ימינו). המעפילים הורדו לחוף ב-22 באוגוסט 1939, שבוע ימים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה.

בבוקר המחרת הגיעו לחוף רבבות מתושבי העיר לקבל את פני המעפילים במזון, שוקולד וסיגריות. הנוסעים הורדו על ידי הבריטים, רוכזו במלון ריץ' ובקפה סאבוי ולאחר קבלת טיפול רפואי מאנשי מגן דוד אדום הועברו למעצר בסרפנד (צריפין)‏[2].

ממשלת המנדט העמידה את רב החובל ו-15 אנשי צוותו לדין בבית המשפט המחוזי ביפו באשמת השתתפות בכניסה בלתי חוקית של 800 איש לארץ ישראל, ובאשמת שהותם של רב החובל ואנשי הצוות עצמם בארץ ישראל ללא היתר. הנאשמים, שהיו מיוצגים על ידי עורך הדין יעקב שמשון שפירא, לימים שר המשפטים בממשלת ישראל הודו בפרט האישום השני של שהות בלתי חוקית בארץ, ונגזר עליהם בגינו עונש של חודש מאסר, בעוד שעל האישום הראשון והעיקרי הם טענו טענת "אין להשיב על האשמה", מאחר שלדבריהם הם נכלאו בספינה בהיותה מחוץ למים הטריטוריאליים של ארץ ישראל, ובעת כניסת הספינה בפועל לחופי הארץ, הם כבר סולקו מהובלת הספינה ולא הם שהכניסו את הספינה ונוסעיה לארץ. בית המשפט קיבל את הטיעון וזיכה את הנאשמים מן האישום. התובע הכללי של ממשלת המנדט הגיש ערעור על פסק הדין. ב-4 בינואר 1940 נערך הדיון בערעור בבית המשפט העליון בפני הרכב של שלושה שופטים בראשותו של זקן השופטים, הארי הרברט טראסטד. השופט טרסטד ושני חבריו, לאחר שמיעת טיעוניו של עו"ד שפירא, החליטו לזכות הנאשמים.

ציון זיכרון לנחיתת הספינה בחוף תל אביב

עשרה ימים שהו במעצר, ובסופם הורשו להיכנס בשערי הארץ. הסרטיפיקטים שקיבלו מעפילי פאריטה נוכו ממכסת הסרטיפיקטים שהוענקו במסגרת הספר הלבן.

שלד הספינה נותר מול מלון דן תל אביב, ובמשך מספר שנים שימש כנקודת ציון‏[3]. במהרה פשטו עליו בוזזים שלקחו מכל הבא ליד‏[4]. כן היוותה הספינה יעד לשחיינים‏[5]. לאחר מספר שנים פוצץ שלד האונייה והוטבע למניעת סכנה למתרחצים.

ייצוגיה בתרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

כיסאו של קברניט הספינה פאריטה מוצג במוזיאון ההעפלה וחיל הים בחיפה. דגם האניה ודגל הלאום המקורי שהונף עליה נמצאים במוזיאון האצ"ל בתל אביב. שלט זיכרון הוצב בטיילת סמוך למלון דן בתל אביב, מול המקום בו נחתה הספינה.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]