פגי שיפן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מרגרט "פגי" שיפן
Peggy-Shipped cropped.jpg
לידה 11 ביולי 1760
פילדלפיה, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 24 באוגוסט 1804 (בגיל 44)
לונדון, הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
ידועה בשל פרשת הריגול
בן זוג בנדיקט ארנולד
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

מרגרט "פגי" שיפן (באנגלית :Margaret "Peggy" Shippen; ‏11 ביולי 1760 - 24 באוגוסט 1804) אמריקאית התפרסמה בעקבות היותה המרגלת בעלת השכר הגבוה ביותר בתקופת המהפכה האמריקאית[1]. שיפן פגשה את בנדיקט ארנולד, בעלה ויחד החלו לקשור קשר עם המשטר הבריטי כנגד המשטר האמריקאי. לפגי היה תפקיד חשוב ביצירת הקשר שבסופו של דבר נחשף.

ראשית חייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרגרט שיפן נולה ב-11 ביולי 1760 בארצות הברית, פילדלפיה. היא כונתה "פגי" והייתה בתה הרביעית והצעירה ביותר של אדוארד שיפן ומרגרט פרנסיס, בתו של טנץ' פרנסיס[1]. פגי נולדה למשפחה ממעמד גבוה בפילדלפיה. בין אנשי המשפחה נמנים שני ראשי ערים של פילדלפיה והמייסד של שיפנסבורג פנסילבניה. אדוארד שיפן היה שופט במקצועו וחבר במועצה המחוזית של פנסילבניה; משפחת שיפן הייתה חלוקה בדעותיה הפוליטיות ואביה השופט נחשב הן ניטראלי והן שמרן ואף נאמן לשלטון הבריטי. פגי הייתה הצעירה ביותר מבין ילדי המשפחה, זאת על אף שלאחר לידתה נולדו שני בנים נוספים אך הם מתו בינקותם ולכן פגי קיבלה יחס מועדף. קיימות עדויות לכך שפגי נהנתה מהאזנה למוזיקה, תפירה וציור. בנוסף למדה פוליטיקה כהשראה מאביה, ותחת ליוויו שלו למדה על הכלכלה והכוחות שהובילו למהפכה האמריקאית.

מערכת היחסים עם בנדיקט ארנולד[עריכת קוד מקור | עריכה]

היוזמה הבריטית של פילדלפיה בספטמבר 1777, ומשפחת שיפן אירחו בביתם התכנסויות חברתיות, בהתאם לאינטרסים הפוליטיים ולעמדות שלהם[1]. ג'ון אנדרה, קצין תחת פיקודו של הגנרל ויליאם הואו נהג להתארח אצלם לעיתים קרובות, ונתן תשומת לב מיוחדת לפגי[2]. על אף שהבריטים ועמם אנדרה, עזבו את העיר ביוני 1778 בעקבות הצטרפות צרפת למלחמה, השניים נשארו בקשר. בסוף קיץ 1778[3], שיפן פגשה את ארנולד, מפקד הצבא היבשתי של פילדלפיה. הוא החל לחזר אחריה, למרות השוני והמחלוקות בינו לבין אביה של פגי, השופט אדוארד שיפן. זמן קצר לאחר מכן, ארנולד שלח לאדוארד מכתב ובו הוא מבקש להינשא לפגי. השופט שיפן היה סקפטי לגבי ארנולד בגלל בעיותיו המשפטיות. ב-1779, הוועד הפועל העליון של פנסילבניה הגיש 8 כתבי אישום נגד ארנולד בגין שחיתות, ולבסוף הוא הורשע בשני סעיפים קטנים. למרות זאת, אדוארד שיפן נתן את רשותו לארנולד להינשא לפגי והם נישאו ב8 אפריל 1779[1]. ארנולד רכש את האחוזה "מאונט פלזנט" ב22 מרץ 1779, אך הזוג לא התגורר בה, אלא במפקדתו של ארנולד.

פרשת הריגול[עריכת קוד מקור | עריכה]

כזוג צעיר, פגי יצרה קשר עם ידידה מהעבר, רס"ן ג'ון אנדרה שהפך למפקד הריגול של הגנרל קלינטון. לשניים היו חברים קרובים שעסקו גם הם בריגול. היסטוריונים מסוימים מאמינים שפגי שיפן ניהלה את התכתובות בין ארנולד לאנדרה ושלחה סודות צבאיים לבריטים עוד לפני חתונתה. אחרים חושדים כי התקשורת של ארנולד ואנדרה נוהלה על ידי הכומר ג'ונתן אודל וג'וזף סטנסברי שהיו גם הם נאמנים לשלטון הבריטי[4]. ארנולד העסיק את ג'וזף סטנסברי בחודש מאי, 1779 כמתווך מול הבריטים זמן קצר לאחר שנישא. גנרל קלינטון פקד על רס"ן אנדרה להמשיך במבצע וכך החלה תקשורת חשאית בין אנדרה וארנולד. המסרים אשר הוחלפו היו מועברים לעיתים על ידי פגי. מכתבים בכתב ידה כללו הודעות מקודדות שנכתבו על ידי בנדיקט ארנולד בדיו בלתי נראית. גנרל ארנולד התפטר משירותו במרץ 1779 בעקבות זעמו על היחס שקיבל בפילדלפיה. כפי שתיאם עם הבריטים במהלך ההתקשרות הסודית הוא קיבל את הפיקוד על ווסט פוינט, עמדת הגנה אמריקנית קריטית במעלה נהר הדסון. פגי וילדה הפעוט, אדוארד שיפן ארנולד (נולד ב-19 במרץ 1780) עברו לביתו של ארנולד בהדסון, שני קילומטר צפונית לווסט פוינט. גנרל ארנולד החליש באופן שיטתי את ההגנה על ווסט פוינט ומטרתו הייתה להקל על הבריטים לכבוש את האזור. ביום חמישי, 21 בספטמבר 1780, גנרל ארנולד נפגש עם אנדרה על שפת נהר ההדסון והעביר לו מסמכים ומפות המציגים את הביצורים בווסט פוינט. ביום שבת, 23 בספטמבר אנדרה נעצר בזמן שנמצא רוכב לעבר טריטוריה בשליטה בריטית, המסמכים התגלו והפרשה נחשפה. ביום שני, 25 בספטמבר, ארנולד קיבל הודעה על מעצרו של אנדרה ועל מציאת המסמכים. באות הבוקר, הגנרל ג'ורג' וושינגטון תכנן להיפגש עם ארנולד בביתו, שני מייל צפונית לווסט פוינט. ארנולד שידע כי הוא עומד להיחשף, מיהר לברוח[3]. באותו זמן, פגי התכוננה לאירוח ארוחת הבוקר לכבוד הגנרל וושינגטון והצוות שלו. פגי שכנראה הספיקה לשוחח עם בעלה לפני שברח, העמידה פני נדהמת כאשר שמעה מהגנרל על בגידת בעלה וניסתה לשכנעו שאין לה יד בדבר. העיכוב אשר נגרם כתוצאה משיחתה עם הגנרל וושינגטון אפשר לארנולד לברוח תוך שהוא משאיר מאחור את פגי ואת בנם הפעוט. פגי שחששה לביטחונה נסעה למשפחתה שבפילדלפיה. כאשר נשאלה על בעלה, הכחישה כל קשר לפרשה והגיבה בתדהמה. לרוע מזלה, שלטונות פילדלפיה מצאו זמן קצר לאחר מכן מכתב שנשלח מאנדרה לפגי והחשיבו זאת כהוכחה לכך שפגי הייתה מעורבת גם היא בבגידה של בעלה. כתוצאה מכך, המועצה העליונה של פנסילבניה החליטה לגרש את פגי מפנסילבניה. בנובמבר 1980, אביה של פגי ליווה אותה ואת בנה הפעוט לשפת נהר ההדסון, שם עלתה על סירה לניו-יורק בדרכה להצטרף לבעלה ארנולד[3][5]. בסיומו של משפט צבאי שהתנהל נגד רב-סרן אנדרה, הוא נידון למוות באשמת ריגול והוצא למוות על ידי תליה בטאפאן, ניו-יורק. מאוחר יותר הוא נקבר מחדש במנזר ווסטמינסטר בלונדון[6].

לאחר המהפכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נראה כי העוינות שככה בצפון אמריקה אחרי כניעת קורנווליס ביורקטאון באוקטובר 1781, ועזיבת הארנולדים ללונדון ב-15 דצמבר 1781[7]. פגי ובעלה התקבלו בחום באנגליה. היא הוצגה בחצר המלכותית בפני המלכה ב-10 פברואר 1782 על ידי ליידי אמהרסט. המלכה שרלוט העניקה לה סכום של 100 לירה שטרלינג לטובת טיפול בילדיה. המלך ג'ורג' השלישי גם כן העניק לה 350 לירות שטרלינג בעבור "שירותיה, אשר היו ראויים לציון" לדבריו[3]. לזוג נולדו שני ילדים בשנים 1783 ו-1784 ומתו בינקותם בעוד משפחת ארנולד התגוררה בלונדון.

ארנולד עזב למען הזדמנות עסקית ב-1784 והזמין את שלושת בניו להצטרף אליו בסנט ג'ון ניו ברנזוויק. במהלך שהותו בניו ברנזוויק, פגי ילדה את סופיה מטילדה ארנולד, וב-1787 הפליגה לסנט ג'ון כדי להצטרף לבעלה, בעוד שני ילדיה הבוגרים נשארו בלונדון. ב-1787 פגי ילדה את בנה ג'ורג' בסנט ג'ון וב-1794 ילדה את ילדם האחרון ויליאם פיטץ' עם חזרתם ללונדון. ב-1789, היא חזרה לתקופה קצרה לפילדלפיה, יחד עם בנה הצעיר ג'ורג', לביקור משפחתי. תושבי פילדלפיה התייחסו אליה בקרירות למרות השפעתו הרבה של אביה. פגי הפליגה בחזרה לניו ברנזוויק[6] עם ג'ורג' הצעיר באביב 1790, ומשם שבה לאנגליה עם ארנולד בסוף שנת 1791. עזיבתם לוותה באנשים שהתאספו סביב ביתם ומחו כנגדם, בעודם מכנים אותם "בוגדים".

אחרי מותו של ארנולד ב-1801, פגי הציעה למכירה פומבית את תכולת ביתם, את הבית עצמו ופריטים אישיים רבים כדי לשלם את חובותיה. היא נפטרה בלונדון בשנת 1804, לפי פרסומים בעקבות מחלת הסרטן, ונקברה עם בעלה בכנסיית סנט מארי בבטרסי ב-25 אוגוסט 1804. אחרי מותו של ארנולד ב-1801, פגי הציעה למכירה פומבית את תכולת ביתם, את הבית עצמו ופריטים אישיים רבים כדי לשלם את חובותיה. היא נפטרה בלונדון בשנת 1804, לפי פרסומים בעקבות מחלת הסרטן, ונקברה עם בעלה בכנסיית סנט מארי בבטרסי ב-25 אוגוסט 1804. נראה כי העוינות שככה בצפון אמריקה אחרי כניעת קורנווליס ביורקטאון באוקטובר 1781, ועזיבת הארנולדים ללונדון ב-15 דצמבר 1781. פגי התקבלה בחום תחילה באנגליה, כך גם בעלה. היא הוצגה בחצר המלכותית בפני המלכה ב-10 פברואר 1782 על ידי ליידי אמהרסט. המלכה שרלוט העניקה לה קצבה של 100 לירה שטרלינג לטובת טיפול בילדיה. המלך ג'ורג' השלישי גם כן העניק לה 350 לירה שטרלינג "הושג בעבור שירותיה, אשר היו ראויים לציון"[3]. שני ילדים נולדו בשנים 1783 ו-1784 ומתו בינקות בעוד הארנולדים חיו בלונדון.

תפקידה בקונספירציה[עריכת קוד מקור | עריכה]

היסטוריונים מסכימים פה אחד על היותה שותפה לפרשת הריגול - והיא אף קיבלה פרס הוקרה עבור שירותיה ממלך אנגליה. למרות זאת משפחתה בפילדלפיה הכחישה את הפרשה. כותב הביוגרפיה של ארנולד, נתניאל פילבריק מתווכח: לפגי שיפן הייתה תפקיד חשוב בפרשה. היא היוותה השפעה חזקה על בעלה ארנולד ואף שכנעה אותו להיכנס לפרשת הריגול. פגי מגיעה ממשפחה ליואליסטית בפילדלפיה; היו לה קשרים רבים לבריטים. היא הייתה צינור המידע לבריטים[8]. ג'יימס פרטון, כותב הביוגרפיה של ארון בור, פרסם תיאור במאה ה-19, לאחר שכל המשתתפים בפרשה מתו, הרומז שפגי שיפן ארנולד שכנעה בעוצמה את בנדיקט. הבסיס לטענות אלו היו ראיונות שנערכו עם תאודוסיה פרווסט, אלמנתו של ג'קוס מרקוס פרווסט, ניוג'רזי. על פי פרטון, פגי שחררה עצמה מהמועקה אצל פרווסט, בטענה שהיא "הייתה עייפה מכל הצגות החובבנים שהיא הייתה מציגה" בהתייחסות להתנהגות התיאטרלית בבסיס הצבאי בנקודה המערבית (West Point)[6].על פי הערותיו של בור, שיפן ארנולד הצליחה בסופו של דבר להביא את הגנרל להסכים להכניע את הבסיס ווסט פוינט (West Point)." כאשר האשמות אלה פורסמו לראשונה, משפחת שיפן התריסה כנגדן והאשימה את בור בהתנהגות בלתי הולמת. הם טענו שבור נסע עם פגי שיפן ארנולד בכרכרה לפילדלפיה אחרי שהייתה עם גברת פרווסט, ושהוא פברק את ההאשמות משום שהיא סירבה למקדמה שניסה לתת לה במהלך הדרך[6]. הביוגרפר של ארנולד ויליאם שרטן רנדל טען שגרסתו של בור נשמעת יותר אותנטית: בור חיכה עד שכל משתתפי הפרשה ימותו לפני שפרסם את גרסתו, נוסף על כך בור לא היה בכרכרה בנסיעה לפילדלפיה. רנדל מציין שראייה חזקה נוספת היא שמאז התגלה שלפגי שיפן ארנולד תפקיד פעיל בבגידה[6]. מסמכים אנגליים משנת 1792 מראים שלגברת ארנולד שולם 350 ליש"ט עבור ניהול העברת מידע סודי[9].

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Rinaldi, A. (1994). Finishing Becca: A Story about Peggy Shippen and Benedict Arnold. Houghton Mifflin Harcourt.
  • Greenacre, P. (1969). Treason and the Traitor. American imago, 26(3), 199-232.
  • Lea, R. M. (2006). A Hero and a Spy: The Revolutionary War Correspondence of Benedict Arnold (p. 628). Heritage Books.
  • Arnold, M., & Goodfriend, J. D. (1991). Notes and Documents: The Widowhood of Margaret Shippen Arnold: Letters from England, 1801-1803. The Pennsylvania Magazine of History and Biography, 115(2), 221-255.
  • Walker, L. B., Shippen, E., & Franks, B. (1900). Life of Margaret Shippen, Wife of Benedict Arnold (continued). The Pennsylvania Magazine of History and Biography, 24(4), 401-429.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא פגי שיפן בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 Randall, Willard Sterne., Forgotten Americans : footnote figures who changed American history, Reading, Mass.: Perseus Books, 1998
  2. ^ Allen, Thomas B., Tories : fighting for the king in America's first civil war, New York: Harper, 1st ed, 2010
  3. ^ 3.0 3.1 3.2 3.3 3.4 Stuart, Nancy Rubin, 1944-, Defiant brides : the untold story of two revolutionary-era women and the radical men they married, Boston: Beacon Press, 2012
  4. ^ Claire Nelson, How can I identify older people who may be living with frailty in my practice area?, Nursing Older People, 29, 2017-11-30, עמ' 19–19 doi: 10.7748/nop.29.10.19.s17
  5. ^ Brandt, Clare., The man in the mirror : a life of Benedict Arnold, New York: Random House, 1st ed, 1994
  6. ^ 6.0 6.1 6.2 6.3 6.4 Randall, Willard Sterne., Benedict Arnold : patriot and traitor, New York: Morrow, 1st ed, 1990
  7. ^ E. F. M., Benedict Arnold and double treason, Notes and Queries, 182, 1942-03-14, עמ' 147–147 doi: 10.1093/nq/182.11.147
  8. ^ Michael Dolan, Pain, American Pharmacy, 18, 1978-11, עמ' 8–12 doi: 10.1016/s0160-3450(15)32663-5
  9. ^
    שגיאות פרמטריות בתבנית:צ-מאמר

    פרמטרי חובה [ מחבר ] חסרים
    {{{מחבר}}}, Traitorous Hero: The Life and Fortunes of Benedict Arnold. By <italic>Willard M. Wallace</italic>. (New York: Harper and Brothers. 1954. Pp. xiii, 394. $5.00.), The American Historical Review, 1954-10 doi: 10.1086/ahr/60.1.121