פואד עג'מי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

פואד עג'מיערבית: فؤاد عجمي; באנגלית: Fouad A. Ajami; נולד ב-9 בספטמבר 1945) הוא זוכה מענק קרן מקארתור באמנויות ובמדעים לשנת 1982, היסטוריון ופובליציסט אמריקאי יליד לבנון, שתחום מומחיותו הוא המזרח התיכון. בשנים האחרונות, עג'מי התבטא בפומבי בהתלהבות בעד מלחמת עיראק.[1] דעה שהביאה עליו ביקורת מצד עמיתיו באקדמיה.

צעירותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

עג'מי נולד בארנון, כפר הררי בדרום לבנון. משפחתו השיעית הגיעה לארנון מתבריז, איראן, בשנות החמישים של המאה ה-19. פירוש המילה "עג'ם" בערבית הוא "לא-ערבי", ופירוש ספציפי יותר הוא "פרסי". עג'מי הגיע לארצות הברית בסתיו 1963, זמן קצר לפני שמלאו לו 18. הוא החל ללמוד לתואר הראשון בקולג' מזרח אורגון (כיום אוניברסיטת מזרח אורגון) בלה גראנד, אורגון (La Grande, Oregon). הוא למד לתארים מתקדמים באוניברסיטת וושינגטון, שם כתב תזה על יחסים בינלאומיים וממשלה עולמית.

קריירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אקדמיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עג'מי הצטרף למחלקה למדע המדינה באוניברסיטת פרינסטון ב-1973, אולם לא קיבל קביעות. הוא נודע כתומך קולני בזכות להגדרה עצמית של הפלסטינים.

כיום הוא פרופסור המופקד על קתדרת מאג'יד קדורי למחקרי המזרח התיכון ומנהל התוכנית ללימודי המזרח התיכון בבית הספר ליחסים בינלאומיים מתקדמים על שם פול ניטשה Paul H. Nitze School of Advanced International Studies) (SAIS) באוניברסיטת ג'ונס הופקינס.

ממשל[עריכת קוד מקור | עריכה]

עג'מי שימש כיועץ למזכירת המדינה של ארצות הברית קונדוליסה רייס, כמו גם לחברו ועמיתו פול וולפוביץ.[2]

עתונאות וטלוויזיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עג'מי כותב לעתים תכופות בנושאי המזרח התיכון וההיסטוריה העולמית של זמננו ב-The New York Times Book Review, ‏ Foreign Affairs, ניו ריפבליק, וול סטריט ז'ורנל, ובכתבי עת נוספים. עג'מי מופיע לעתים קרובות ברשתות הטלוויזיה האמריקאית ה-PBS וה-CBS.

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

במאמרו "תוצאתה של חוסר ההזדהות הפוליטית"[3] מתאר עג'מי איך העולם השלישי נקט בעמדה של אי-הזדהות פוליטית בזמן הפוליטיקה של המלחמה הקרה. ב-1980 הוא קיבל הצעה מאוניברסיטת ג'ונס הופקינס להתמנות מנהלו של מחקרי המזרח התיכון בתוכנית הבוגרים ליחסים בינלאומיים בוושינגטון הבירה, בבית הספר ללימודים בינלאומיים מתקדמים על שם פול ניטשה. הוא פרופסור ומופקד על הקתדרה על שם מאג'יד קדורי.

שנה אחרי קבלת המינוי פרסם עג'מי את ספרו הראשון, "מצבם הרעוע של הערבים" (Arab Predicament) שמנתח את מה שעג'מי מתאר כמשבר אינטלקטואלי ופוליטי שסחף את העולם הערבי בעקבות כישלונו להביס את ישראל במלחמת ששת הימים ב-1967. אחרי כן פרסם עג'מי ספרים נוספים: "ארמון החלומות של הערבים : אודיסיאה של דור", "ביירות: עיר של צער" (Beirut: City of Regrets (1988),) ו"האימאם הנעלם : מוסא אל-צדר והשיעה של לבנון" (1986).

בספר "ארמון החלומות של הערבים", עג'מי סוקר עג'מי את הנוף האינטלקטואלי שהעולם הערבי ואירן, במה שהיה בכמה דרכים אוטוביוגרפיה כמו גם המשך ל"מצבם הרעוע של הערבים". הוא כתב על הפוליטיקה המזרח תיכונית של "עולם שבו לעתים רחוקות משיגים ניצחון שבצידו מידת הרחמים או המתינות." הוא כתב על פאן-ערביות ותיאר את האידאולוגיה שלה כ"שליטה סונית לבושה במחלצות חילוניות."

ספרו האחרון של עג'מי "מתנת הנוכרים: האמריקנים, הערבים והעירקים בעיראק" The) Foreigner's Gift: The Americans, The Arabs and The Iraqis in Iraq) (2006), עוסק בשחרור האמריקני של עיראק.

פילוסופיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

השקפתו על רעיון "התנגשות הציוויליזציות" של סמואל הנטינגטון עג'מי כתב מאמר שחולל הדים ובו סתר את תזת "התנגשות הציוויליזציות" של סמואל הנטיגנטון[4] בהתייחס לעתיד המדינה והיחסים הבינלאומיים בתום עידן המלחמה הקרה.

הנטינגטון הציג עולם המחולק ברמה הגבוהה ביותר לשמונה ציוויליזציות, וכולל מספר ארצות ש"נקרעות" בין שתי ציוויליזציות, בטוענו שחלוקות הציוויליזציות הללו הן הרבה יותר בסיסיות מאשר שתתבססנה על אינטרסים כלכליים, אידאולוגיה ומשטרים ושהעולם נעשה מקום קטן יותר עם יחסי גומלין קרובים הולכים ומתגברים. מעבר לכך הוא טען שעליונותו של סינדרום "המדינה הקרובות" יספק נקודה מלכדת שתחליף את האידאולוגיה הפוליטית ואת שיקולי "איזון הכוח" המסורתי ביחסים בין מדינות ואומות, ויגרום לחלוקה בין המערב ל"יתר" ויצור תנועת נגד הערכים המערביים (שכנראה "שונים במהותם" מאלו השכיחים בציוויליזציות אחרות).

במאמרו "ההזמנה" מבקר עג'מי את הנטינגטון בשל התעלמותו מהמורכבויות המעשיות והתועלות של המדינות שמניעות קונפליקטים בתוך ובין ציוויליזציות. עג'מי מאמין שמדינות תישארנה הגורם הבולט המשפיע על המערכת העולמית ותפקודה. הוא גם טוען שמדינות או קבוצות בנות אותה ציוויזליציה נוטות לפעול יחדיו רק אם הדבר עולה בקנה אחד עם האינטרס שלהן לעשות כן; הוא גם סבור שמודרניות וחילוניות יאריכו ימים, במיוחד במקומות בהם מתנהלים מאבקים משמעותיים בעדם, והוא מביא כדוגמה את המעמד הבינוני ההודי. עג'מי גם מאמין שציוויליזציות אינן שולטות על מדינות; אלא, מדינות שולטות על ציוויליזציות.

מאוחר יותר עג'מי ריכך את ביקורתו הראשונית על התאוריות של הנטינגטון במאמרו "ההתנגשות" בו הוא כתב ש"אני נוטה כיום לצדד יותר בתזה של הנטינגטון אודות "התנגשות הציוויליזציות" ופחות להחזיק בביקורת שהייתה לי עליה בעבר."[5]

השפעתו הפוליטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנים האחרונות, הייתה לעג'מי, כאינטלקטואל ערבי, השפעה פוליטית משמעותית על ממשל בוש. ידוע שקונדוליסה רייס זימנה אותו לבית הלבן כדי לבקש את עצתו, ושפול וולפוביץ, סגן מזכיר ההגנה לשעבר, חברו ועמיתו בעבר מ בית הספר ללימודים בינלאומיים מתקדמים על שם פול ניטשה באוניברסיטת ג'ונס הופקינס שיבח אותו בנאומים שנשא על עיראק.[6]

חברויות[עריכת קוד מקור | עריכה]

עג'מי הוא חבר בוועד המנהל של המועצה ליחסי חוץ (Council on Foreign Relations), ובוועד המייעץ של כתב העת Foreign Affairs. עג'מי הוא חבר מייסד של האגודה ללימודי המזרח התיכון ואפריקה (ASMEA). עג'מי גם חבר במערכת של Middle East Quarterly, כתב עת של צוות החשיבה Middle East Forum.

מחלוקות[עריכת קוד מקור | עריכה]

תמיכתו במלחמת עיראק

עג'מי התבטא בפומבי בעד מלחמת עיראק, שלדעתו "נבעה כתוצאה מתסכול אמריקני עמוק... תרבות טרור שהצמיחה עשבים שוטים בארצות ערביות."

בנאום שנשא דיק צ'ייני, סגן נשיא ארצות הברית, בפני ארגון Veterans of Foreign Wars באוגוסט 2002, הוא ניסה לשכך את הדאגה לגבי הפלישה האמריקאית הצפויה לעיראק, הצהיר" "אשר לתגובת ה'רחוב' הערבי, מומחה המזרח התיכון פרופסור פואד עג'מי צופה שאחרי השחרור, ברחובות בצרה ובגדד "תגעש משמחה בדיוק כפי שקאבול קיבלה בסבר פנים יפות את האמריקאים."[7]

עג'מי התריע לגבי התוצאות השליליות שתהיינה למלחמת עיראק על ארצות הברית. במסתו משנת 2003 בכתב העת Foreign Affairs, "עירק ועתיד הערבים", כתב עג'מי: "אסור לשגות באשליות לגבי סוג הנוף הערבי שאמריקה נועדה למצוא או, או מתי, היא תיכנס למלחמה נגד השלטון העירקי. לא ניתן לכבוש שום לבבות בעולם הערבי, שום דיפלומטיה פוליטית שתוכל לשכנע את חלק הארי של הערבים שהמלחמה הזו היא מלחמה צודקת. משלחת אמריקאית בעקבות שתסכל את הפיקוח של האו"ם תיראה בעיני רוב הערבים כניסיון אימפריאלי להשתלט על עולמם, לטובתה של ישראל, או כדרך שבה ארצות הברית נוקטת על מנת להבטיח לעצמה את אספקת הנפט העירקי. לא יינתן כל שימוע לכוח הזר הגדול."[8]

אולם הוא הוסיף ואמר: "אמריקה חייבת להיות מסוגלת לחיות במידה רבה עם חוסר האמון וחוסר האהדה שנהפכים לאנטי-אמריקניות – עם זאת המצב המולד של התרבות אחראי לפצעים שהביא על עצמו. אין שום צורך לחלוק כבוד לקנאות הדתית הפוליטית שהיא נחלת האזור. אכן, זהו אחד המצבים שבהם כוח זר מחדש מציע דרך טובה יותר למחלותיו וכשלונותיו עתיקות היומין של האזור."

עג'מי המשיך לתמוך בנחיצותה של המלחמה שלוש שנים אחרי כן. בספרו משנת 2006 על הפלישה ותוצאותיה, הוא מתאר את המאמץ האצילי, וטוען שלמרות שהוא טמן בחובו גם תוצאות לא נעימות, הרי שמוקדם מדי מכדי להגדיר אותו ככישלון.[9]

סגן הנשיא צ'ייני ציטט את עג'מי שוב בנאום שנשא בפני מכון וושינגטון למדיניות המזרח התיכון ב-21 באוקטובר 2007 באומרו: "אין לנו שום אשליות לגבי הדרך הניצבת לפנינו. כפי שפואד עג'מי אמר לאחרונה, עיראק אינה עדיין "מדינה השרויה השלום וכל הזעם האגור בתוכה לא שכך עדיין, אבל החוק והסדר החלו לפעפע לפני השטח."[10]

שמונה ימים אחרי שנשיא ארצות הברית ברק אובמה נכנס לתפקידו כתב עג'מי מאמר בוול סטריט ז'ורנל בשם "שליח הסדר הישן", בו טען שלדיפלומטיה של ממשלו של ג'ורג' בוש הייתה "השפעה מהפכנית" וגער באובמה על שלא שיבח את מלחמת עיראק. [11]

ספריו שתורגמו לעברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • האימאם הנעלם : מוסא אל-צדר והשיעה של לבנון / פואד עג’מי ; [תירגם מאנגלית עמי שמיר]. תל אביב : עם עובד, מהדורה ראשונה ‬1988, מהדורה שנייה תשס"ו 2006. ‬
  • ארמון החלומות של הערבים : אודיסיאה של דור / פואד עג’מי ; [תירגמה מאנגלית עתליה זילבר] ; תירגמה וערכה קטעי שירה וספרות מערבית חנה עמית-כוכבי. ‬תל אביב : עם עובד, 2000. ‬
  • מלכוד : ערביות וערבים מאז 1967 / פואד עג’מי ; מאנגלית - מיכל סלע ; עריכה מדעית - שאול משעל. ‬ תל אביב : משכל, 2001. ‬
  • המרד בסוריה, תירגמה מאנגלית - כרמית גיא, תל אביב : עם עובד, 2013.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Ajami, Fouad (2006). The Foreigner's Gift: The Americans, the Arabs, and the Iraqis in Iraq. Free Press., p. xii
  2. ^ Adam Shatz, The Native Informant, The Nation, April 10, 2003
  3. ^ .Fouad Ajami, "The Fate of Nonalignment", Foreign Affairs, Winter 1980/81
  4. ^ Fouad Ajami, "The Clash of Civilizations?", Foreign Affairs, September October 1993.
  5. ^ FOUAD AJAMI, The Clash, New York Times, January 6, 2008
  6. ^ About Fouad Ajami, Keppler Speakers
  7. ^ הבית הלבן, דובר הבית הלבן, August 26, 2002. Vice President Speaks at VFW 103rd National Convention
  8. ^ Fouad Ajami, Iraq and the Arabs' Future, Foreign Affairs, January/February 2003
  9. ^ Ajami, Fouad (2006). The Foreigner's Gift: The Americans, the Arabs, and the Iraqis in Iraq. Free Press. , p. xi
  10. ^ הבית הלבן, דובר הבית הלבן, Vice President's Remarks to the Washington Institute for Near East Policy, October 21, 2007
  11. ^ "האירוניה היא ברורה כעת: ג'ורג' בוש פעל ככוח לאמנציפציה בארצות מוסלמיות, בעוד שברק אובמה הוא שליח של הסדר הישן." "מר אובמה עדיין יכול להכיר בהשפעה המהפכנית שהייתה לקודמיו בשדה הדיפלומטיה, אולם עד כה הוא בחר לא לעשות זאת." "אמנם עיראק לא הייתה ביוזמתו, אלא פרויקט שהעביר את אמריקה בדרך יסורים והקרבה, והניח את היסודות למדינה דו-לאומית (המורכבת מהערבים והכורדים) בלב ליבו של העולם הערבי, זאת במקום שהייתה נמשכת בה המסורת הפוליטית הטירנית, בוודאי הוא היה יכול לאמר כמה מילות שבח." FOUAD AJAMI, Obama Tells Arabia's Despots They're Safe, Wall Street Journal, JANUARY 28, 2009