פולחן האישיות הצפון קוריאני

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
החלק המרכזי של האנדרטה הגדולה בגבעת מאנסו, שהוא גם המוכר ביותר, מורכב משני פסלי ארד בגובה 22 מטר כל אחד[1] בדמותם של אבי האומה והנשיא הנצחי של הרפובליקה, קים איל-סונג (משמאל בתמונה), ובנו ויורשו בתפקיד המנהיג העליון של קוריאה הצפונית, קים ג'ונג-איל (מימין בתמונה).

פולחן האישיות הצפון קוריאני סובב את משפחת השלטון, משפחת קים, הפולחן קיים בקוריאה הצפונית כבר עשרות שנים וניתן למצוא אותו בדוגמאות רבות בתרבות הצפון קוריאנית (אנ')[2][3]. אף על פי שממשלת קוריאה הצפונית לא הכריזה זאת באופן רשמי, עריקים צפון קוריאנים ותיירים רבים מצהירים כי לעיתים קרובות יש עונשים נוקשים למי שמבקר את המשטר או לא מכבד אותו[4][5]. פולחן האישיות החל זמן קצר לאחר שקים איל-סונג עלה לשלטון ב-1948, והורחבה מאוד לאחר מותו ב-1994.

בעוד שבמדינות אחרות היו פולחני אישיות בדרגות שונות, התפשטותה ואופייה הקיצוני של פולחן האישיות של קוריאה הצפונית עולים על זו של אפילו יוסיף סטלין או של מאו דזה דונג[6]. פולחן האישיות הצפון קוריאני לוקח חלק גדול במימוש אידאולוגיית ג'וצ'ה ושימור המשטר הטוטליטרי במדינה.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי סוה דיי סוק, פולחן האישיות סביב משפחת קים, דורש נאמנות מוחלטת למשפחת קים, הפולחן לדבריו מבסס את המדינה כדיקטטורה של איש אחד שמעביר את השלטון לבנו, שמעביר בעצמו את השלטון לבנו[7]. חוקת קוריאה הצפונית מקדמת את הרעיונות של המנהיג הראשון של המדינה, קים איל-סונג כעקרון המנחה היחיד של המדינה[8]. לטענת הניו פוקוס אינטרנשיונל, פולחן האישיות שהיה מסביב לקים איל-סונג, תרם ללגיטימציה של העברת השלטון התורשתית לבני משפחת קים, בזה אחר זה[9].

בוועידת הרביעית של מפלגת הפועלים של קוריאה שהתקיימה באפריל 2012 הגדיר המנהיג קים ג'ונג-און את אידאולוגיית ג'וצ'ה כרעיון פוליטי מקיף של קים איל-סונג ששוכללה על ידי קים ג'ונג-איל, ובשל כך כינה את אידאולוגיית ג'וצ'ה כ"קימילסונגיזם-קימג'ונגיליזם" וטען כי האידאולוגיה היא הדבר היחיד המנחה את המדינה[10].

על פי דוח של הניו פוקס אינטרנשיונל, שתי חברות החדשות הגדולות ביותר בקוריאה הצפונית (סוכנות הידיעות המרכזית הקוריאנית ורודונג סינמון) מפרסמות כ-300 אייטמים בחודש בנושא פולחן האישיות של קוריאה הצפונית[11]. בדו"ח נטען כי לאחר מותו של קים ג'ונג-איל, האזרח הצפון קוריאני הממוצע מתעייף מכוח התעמולה העצומה סביב משפחת קים. גם בדיווח אחר, מ-2015 נטען כי הדור הצעיר בקוריאה הצפונית מתעניין יותר בעולם החיצון והממשלה מתקשה להבטיח את נאמנותו של הדור הצעיר[12].

ממשלת קוריאה הצפונית טוענת כי אין פולחן אישיות, אלא תמיכה אמיתית לא רק בהנהגת אומתם, אלא גם בפילוסופיה של אידאולוגיית ג'וצ'ה[13].

קים איל-סונג[עריכת קוד מקור | עריכה]

פולחן האישיות סביב קים איל-סונג הוא הנפוץ ביותר בקרב העם הצפון קוריאני[14][15].

פולחן האישיות של קים איל-סונג החל את דרכו כבר ב-1949, אז הוצבו ברחבי המדינה הצעירה הפסלים הראשונים של קים איל-סונג. ההערצה של קים איל-סונג נכנסה לתוקף במלואה לאחר טיהור פוליטי שערך קים ב-1953. ב-1967 מונה בנו של קים איל-סונג, קים ג'ונג-איל לראש מחלקת התעמולה והמידע הממלכתית של המדינה, שם התמקד בפיתוח ההערצה של אביו[16].

נכון ל-2021, הואנג ג'אנג יופ הוא העריק הבכיר ביותר שנמלט מקויראה הצפונית. הואנג טען כי המדינה נשלטת לחלוטין על ידי אידאולוגיית ג'וצ'ה, הוא הסיף כי במהלך תקופת הדה-סטליניזציה בברית המועצות, בו הוקע פולחן האישיות של יוסיף סטלין ופורקו כל סממניו, היו כמה סטודנטים צפון קוריאנים שלמדו בברית המועצות והחלו למתוח ביקורת על פולחן האישיות. הואנג אמר כי הצעירים נחקרו באופן אינטנסיבי במשך חודשים ואלה שנמצאו חשודים נרצחו בחשאי[17].

על פי ביוגרפיות רשמיות בקוריאה הצפונית, קים איל-סונג הגיע משושלת ארוכה של מנהיגים, ההיסטוריה הרשמית של קוריאה הצפונית המודרנית מתמקדת בחייו ובפעילותו[18]. הוא קיבל בקוריאה הצפונית יחס בו נטען כי הוא היה מהלוחמים הכמעט יחידים במלחמה נגד יפן, במהלך הכיבוש היפני בקוריאה (וזאת תוך התעלמות מהמאמצים הרבים של הסובייטים והאמריקאים להילחם ביפנים) והיה האחראי על בנייתה מחדש של האומה הצפון קוריאנית לאחר מלחמת קוריאה. במהלך חייו, הוענקו לו תארים רבים, בהם "מנהיג שמימי", "יו"ר נהדר" ועוד, למרבה האבסורד, התארים והפרסים האלו ואחרים שקיבל הוענקו לו בדרך כלל על ידי עצמו, נוהג שחזר על עצמו במהלך שלטונו של בנו קים ג'ונג-איל. סוכנות הידיעות המרכזית הקוריאנית דיווחה ללא הרף על התארים ושהוענקו לקים איל-סונג ממנהיגי העולם, החל ממאו דזה-דונג הסיני ופידל קסטרו מקובה ועד ג'ימי קרטר האמריקאי[19].

כל העיתונים וספרי הלימוד אמורים לכלול "מילות הוראה" מאת קים איל-סונג[20]. בנוסף לכך, את הילדים הצפון קוריאנים לימדו שהם מקבלים את מזונם ובגדם בזכות חסדיו של "היו"ר". בבתי הספר היסודיים הגדולים במדינה, יש אזור ייעודי בו ניתן להרצאות או לשוחח על קים איל-סונג, חדרים אלו היו לעיתים העתק של מקום הולדתו של קים איל-סונג, מנגיונדה[21]. גודל התמונות שעיטרו מבני ציבור צריכים להיות בגודל פרופורציונלי לגודל הבניין עליו הם תלויים[22].

כאשר קים איל-סונג נפטר בשנת 1994, הכריז בנו ויורשו, קים ג'ונג-איל על תקופת אבל לאומית במשך שלוש שנים[23]. אלה שנמצאו מפרים את כללי האבל (שותים או אוכלים) קיבלו עונש[24]. לאחר מותו הוא כונה "הנשיא הנצחי של הרפובליקה". בשנת 1998 שונתה חוקת המדינה כדי להדגיש זאת[25]. כשאביו נפטר, קים ג'ונג-איל הרחיב מאוד את פולחן האישיות של המשפחה[26].

ב-1997 הכריז קים ג'ונג-איל על לוח השנה הצפון קוריאני ומבוסס על תאריך לידתו של קים איל-סונג: 15 באפריל 1912. שנה זו נספרת כג'וצ'ה 1 והשנים נספרות מכאן ואילך. אין שנת ג'וצ'ה 0. לוח ג'וצ'ה עושה שימוש בחודשי הלוח הגרגוריאני וכן במספר הימים בחודש של לוח זה. לפיכך, כדי לחשב את שנת הג'וצ'ה משנה גרגוריאנית לאחר 1912, ניתן פשוט להחסיר 1911.

קים ג'ונג-איל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהתאם למיתולוגיות המודרניות החולשות על גרסת קוריאה הצפונית[27]. נטען כי קים ג'ונג-איל נולד בהר פאקטו בבסיסו הסודי של אביו ב-1942 (לידתו האמיתית הייתה בכלל ב-1941 בברית המועצות) וכי לידתו גרמה לכך שהחורף התחלף לאביב, כוכב האיר את השמיים וקשת כפולה הופיעה באופן ספונטני[28]. טענות אלה, כמו הטענות בנוגע לאביו, נמשכו ופורסמו לאורך כל שנות חייו.

כבר בראשית שנות ה-70 של המאה ה-20 החל קים איל-סונג התעסק בשאלת הירושה, אך בתחילה עשה זאת בחשאי. ב-1977 יצא האישור הראשון לכך שקים ג'ונג-איל הוא יורשו של אביו, אז פורסמה חוברת שהגדירה את קים הצעיר כיורשו היחיד של קים איל-סונג ואמרה שהוא משרת נאמן של אביו ואף ירש את כל מעלותיו. בחוברת הייתה הוראה בה כל חברי המפלגה חויבו להיות נאמנים גם לקים ג'ונג-איל ולציית לו ללא תנאי[29].

לפני 1996, קים ג'ונג-איל אסר על הקמת פסלים בדמותו ונרתע מדיוקנאות שלו. עם זאת, ב-1996 נדרשו בתי הספר להקים חדר נפרד להרצאות העוסקות בקים ג'ונג-איל, הם היו מודל של מקום הולדתו של ג'ונג-איל. בין 1973 לבין 2012, צבר קים ג'ונג-איל לא פחות מ-54 תארים, התואר הנפוץ ביותר שקיבל היה תואר "המנהיג היקר".

במהלך חייו פרסמה הממשלה דיווחי תעמולה רבים על ההישגים הגדולים שהשיג קים ג'ונג-איל, הממשלה טענה כי הוא יכול ללכת ולדבר לפני גיל חצי שנה[30]. העיתון הצפון קוריאני, רודונג סינמון, דיווח כי "מומחה אופנה צרפתי לא מזוהה" אמר שאופנתו של קים "מתפשטת במהירות ברחבי העולם ושזה דבר חסר תקדים בתולדות העולם"[31].

לאחר מותו של קים ג'ונג-איל[עריכת קוד מקור | עריכה]

האנדרטה לאורך השנים:
משמאל: תמונה משנת 2010 עם הפסל המקורי של קים איל-סונג.
למעלה מימין: תמונה משנת 2012: הוספת פסלו של קים ג'ונג-איל וכן עיצוב מחודש לפסלו של קים איל-סונג.
למטה מימין: תמונה משנת 2014: מעיל חדש שעוצב לפסלו של קים ג'ונג-איל.

לאחר מותו ב־17 בדצמבר 2011, סוכנות הידיעות המרכזית הקוריאנית אמרה כי שכבות קרח נפרצו באגם צ'ון בהר פאיקטו וסופת שלג עם רוחות עזות פגעה באזור[32]. מאמר פוליטי של בנו, קים ג'ונג-און, ביקש לבסס את אביו כ"מזכיר הכללי הנצחי של מפלגתנו"[33]. רבים נראו בוכים במהלך 100 ימי האבל, אנליסט דרום קוריאני טען כי הצער הגדול בציבור בימי האבל היה ביטוי אמיתי של צער[34]. עם זאת, עיתונאי מהמערב הטיל ספק בכנותם של האבלים[35].

בדומה לתקופת האבל של קים איל-סונג, אנשים שלא מילאו אחר תקנות תקופת האבל של 100 יום היו נתונים לעונש ובמקרים מסוימים אף נטען כי מספר אנשים הוצאו להורג[36][37] אך רבים במערב ומחוץ לקוריאה הצפונית הטילו ספק בשמועות על מותם של אנשים בגלל זה.

כמה פסלי ארד בקנה מידה גדול הוקמו לצד הפסלים של קים איל-סונג, הגדול בהם הוא פסל בו נראים קים ג'ונג-איל וקים איל-סונג, כאשר כל אחד מהם רוכב על סוס (האנדרטה הגדולה הראשונה שנבנתה לאחר מותו של קים ג'ונג-איל)[38]. הממשלה גם החליפה פסלים של קים איל-סונג בגרסאות מעודכנות יחד עם הפסלים החדשים של קים ג'ונג-איל בכל אחת מבירות המחוז ואתרים אחרים[39].

קים ג'ונג-און[עריכת קוד מקור | עריכה]

קים ג'ונג-און, נכדו של מייסד קוריאה הצפונית, נעדר במידה רבה מהשירות הציבורי והממשלתי עד אמצע שנות האלפיים. ב-2010 החלו להתייחס אליו כאל "הגנרל הצעיר" ובסוף 2011 גם החל השימוש בכינוי "אלוף מכובד"[40]. כאשר היה שליט טרי, התפתחות פולחן האישיות שלו הייתה בעיצומה, כאשר החלו להתפרסם ברחבי המדינה כרזות, שלטים ותמונות ברחבי קוריאה הצפונית. עיתונאי יפני אמר כי העובדה שקים ג'ונג-און דומה במראהו לסבו ומקים המדינה, קים איל-סונג, סייעה לו להציג את עצמו כשליט הבלתי מעורער בעיני העם[40].

קים ג'ונג-און מסמן את הדור השלישי למנהיגות שושלת משפחת קים. אנשים שמתחו ביקורת על הירושה נשלחו למחנות חינוך מחדש או נענשו בדרך אחרת. דודו של קים ג'ונג-און, צ'אנג סונג-טק, הוצא להורג ב־12 בדצמבר 2013. מותו יוחס, בין השאר, לערעור פולחן האישיות של משפחת קים[41].

בשנת 2015, בתום תקופת האבל הרשמית בת שלוש השנים על מותו של קים ג'ונג-איל, הורה קים ג'ונג-און לבנות אנדרטאות חדשות בכל מחוז בקוריאה הצפונית. כמו כן החלו שיפוצים בארמון קומסוסאן. על פי הדיילי טלגרף ההוראה להקים פסלים נוספים למשפחת קים הייתה "נטל כספי כבד על כלכלה שכבר נאבקת בשל שנים של ניהול כושל כרוני וסנקציות בינלאומיות"[42].

האנדרטה הראשונה שהוקדשה לפחות חלקית לקים ג'ונג-און הוצגה בינואר 2017[43]. בנוסף, מתוכננים בערי הגדולות בכל פרובינציה "ציורי קיר" של קים ג'ונג-און לבדו[44].

אנדרטאות, תמונות ועלות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1992, על פי ויקטור צ'ה, הוקמו ברחבי קוריאה הצפונית קרוב ל-40,000 פסלים של קים איל-סונג[45] ועם מותו בשנת 1994 החלה הממשלה להקים 3,200 אובליסקים בכל עיר במדינה[46]. אזרחים (ותיירים) נדרשים להציב זר פרחים בצמוד לפסלים במהלך ביקורם באזור[47][48]. ישנן מגבלות חוקיות הקשורות לצילום הפסלים של משפחת קים, אמנם מותר לצלם אותם, אך זה בתנאי והמבקרים מצלמים את הפסל כולו, ולא רק את הראש או חלק אחר. לאחר מותו של קים ג'ונג-איל הממשלה החלה לרשום את שמו על כל אחד מהאובליסקים ולבנות פסלים חדשים בדמותו.[49]

תמונות של קים איל-סונג וקים ג'ונג-איל בולטות במקומות הקשורים לתחבורה ציבורית, תלויות בכל תחנת רכבת בקוריאה הצפונית[50]. כל משק בית בקוריאה הצפונית נדרש להציב תמונה של קים איל-סונג וקים ג'ונג און על קיר. חברי מפלגת הפועלים של קוריאה בשכונות הערים מוקצים לבדוק האם הדיוקנאות שבבתים מאובקים. אם נמצא אבק, יש לשלם קנס, סכומו תלוי בעובי השכבה של האבק. יש לתלות את הדיוקנאות גבוה, כך שאנשים בחדר לא יעמדו גבוה מהם[51].

ארמון קומסוסאן נבנה כמעונו הרשמי של קים איל-סונג ב-1976. לאחר מותו הוא הוסב למאוזוליאום שלו ובהמשך גם של בנו. לפי אומדנים שונים עלות השיפוצים והפיכתו למאוזוליאום נעה בין 100 מיליון דולר[52] ל-900 מיליון דולר[53][54].

חגים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 2013 הוכרז על חג חדש שייחגג ב־14 בפברואר, המנציח את התאריך בו קים ג'ונג-איל קיבל את התואר "גנרליסימו של הרפובליקה העממית הדמוקרטית של קוריאה"[55]. בניגוד לחגיגות סביב דמויות חשובות אחרות ברחבי העולם, החגיגות הן חובה, עם אירועים רבים המתוכננים (כגון ריקודים, אירועי ספורט ומצעדים)[56][57] והאזרחים צריכים להניח זרי פרחים למרגלות אנדרטאות[58][59].

השראות בינלאומיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

במוזיאון הידידות הבינלאומית אשר ממוקם מצפון לפיונגיאנג, בירת קוריאה הצפונית מוצגים אוסף של מתנות אשר הוענקו במרוצת השנים לשני המנהיגים העליונים של קוריאה הצפונית, קים איל-סונג ובנו קים ג'ונג-איל, מטעם נכבדים זרים אשר ביקרו במדינה. בין 60,000 ל-200,000 מתנות שונות שהוענקו לפקידים ולמנהיגים צפון-קוריאנים לאורך השנים[60]. בעת כניסתם למוזיאון, המבקרים נדרשים להסיר את נעליהם, וכן להשתחוות לפני דיוקנאות של קים איל-סונג וקים ג'ונג-איל[61].

ביוני 1971 ביקר נשיא הרפובליקה הסוציאליסטית רומניה, ניקולאה צ'אושסקו בקוריאה הצפונית, במהלך הביקור קיבל צ'אושסקו השראה מפולחן האישיות של קים איל-סונג.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Travel report from BBC, BBC, נבדק ב-2014-04-29
  2. ^ Lucy Williamson (27 בדצמבר 2011). "Delving into North Korea's mystical cult of personality". BBC News. אורכב מ-המקור ב-2 בפברואר 2013. נבדק ב-9 בינואר 2013. {{cite news}}: (עזרה)
  3. ^ Choe, Yong-ho., Lee, Peter H., and de Barry, Wm. Theodore., eds. Sources of Korean Tradition, Chichester, NY: Columbia University Press, p. 419, 2000.
  4. ^ "DPRK, Criminal Penalties". US State Dept. 2 בדצמבר 2011. אורכב מ-המקור ב-1 בינואר 2013. נבדק ב-9 בינואר 2013. {{cite web}}: (עזרה)
  5. ^ Ben Forer (12 בינואר 2012). "North Korea Reportedly Punishing Insincere Mourners". ABC News. אורכב מ-המקור ב-14 באפריל 2012. נבדק ב-9 בינואר 2013. {{cite web}}: (עזרה)
  6. ^ Armstrong, Charles K. (2013). The North Korean Revolution, 1945–1950. Ithaca: Cornell University Press. p. 222. ISBN 978-0-8014-6879-7.
  7. ^ Suh 1988, p. 314
  8. ^ Suh 1988, p. 315
  9. ^ Staff (27 בדצמבר 2013). "We have just witnessed a coup in North Korea". New Focus International. אורכב מ-המקור ב-26 בינואר 2014. נבדק ב-22 בינואר 2014. {{cite web}}: (עזרה)
  10. ^ Kim Jong-un (2012). "Let us brilliantly accomplish the revolutionary cause of Juche". Naenara. אורכב מ-המקור ב-15 בינואר 2013. נבדק ב-8 בינואר 2013. {{cite web}}: (עזרה)
  11. ^ "North Koreans Losing Interest In Cult Of Kim?". New Focus International. 20 במאי 2013. אורכב מ-המקור ב-2 באוגוסט 2013. נבדק ב-24 במאי 2013. {{cite web}}: (עזרה)
  12. ^ Lee Sang Yong (29 בדצמבר 2015). "'Jangmadang Generation' eschews regime idolization, pursues outside info". DailyNK. אורכב מ-המקור ב-8 בינואר 2016. נבדק ב-29 בדצמבר 2015. {{cite web}}: (עזרה)
  13. ^ Jason LaBouyer "When friends become enemies — Understanding left-wing hostility to the DPRK" Lodestar. May/June 2005: pp. 7–9. Korea-DPR.com. Retrieved 18 December 2007.
  14. ^ Portal, Jane (2005). Art Under Control in North Korea. United Kingdom: Reaktion Books. p. 98. ISBN 9781861898388. אורכב מ-המקור ב-27 ביוני 2014. נבדק ב-27 בינואר 2013. {{cite book}}: (עזרה)
  15. ^ אתר למנויים בלבד Dean Nelson, ‏The stage management of the grief for Kim Jong-il, The Telegraph, 23 December 2011
  16. ^ Cha, John (2012). Exit Emperor Kim Jong-il. United States: Abbott Press. ISBN 978-1-4582-0216-1.
  17. ^ Hwang Jang-yop (2006). "The Problems of Human Rights in North Korea". Columbia Law School. אורכב מ-המקור ב-4 בינואר 2013. נבדק ב-22 בינואר 2014. {{cite web}}: (עזרה)
  18. ^ "Kim Il-sung (1912~1994)". KBS World Radio. אורכב מ-המקור ב-19 במרץ 2013. נבדק ב-15 במרץ 2013. {{cite web}}: (עזרה)
  19. ^ "Humankind Awards Many Titles to Kim Il Sung". Korean Central News Agency. 3 באפריל 2012. אורכב מ-המקור ב-1 בפברואר 2014. נבדק ב-15 במרץ 2013. {{cite web}}: (עזרה)
  20. ^ "The Bewildering Cult of Kim". New Focus International. 27 במאי 2013. אורכב מ-המקור ב-7 באפריל 2014. נבדק ב-27 במאי 2013. {{cite web}}: (עזרה)
  21. ^ Demick 2009, pp. 120–123
  22. ^ Demick, Barbara. "Nothing to Envy Excerpt". Nothingtoenvy.com. אורכב מ-המקור ב-5 בנובמבר 2012. נבדק ב-8 בינואר 2013. {{cite web}}: (עזרה)
  23. ^ "Kim Jong Il publicly mourned by thousandsg". CBS News. 21 בדצמבר 2011. אורכב מ-המקור ב-19 באוקטובר 2013. נבדק ב-31 באוגוסט 2013. {{cite web}}: (עזרה)
  24. ^ Martin 2006, p. 508
  25. ^ Constitution of North Korea (1988 amended) Wikisource
  26. ^ David McNeill (20 בדצמבר 2011). "Kim Jong-Il: Leader of North Korea who deepened the cult of personality in his country following the death of his father". The Independent. אורכב מ-המקור ב-14 בדצמבר 2013. נבדק ב-14 בפברואר 2013. {{cite news}}: (עזרה)
  27. ^ Jaeyeon Woo; Alastair Gale (23 בדצמבר 2011). "Pyongyang Myth-Builders Step It Up". Wall Street Journal. אורכב מ-המקור ב-22 בפברואר 2014. נבדק ב-8 בפברואר 2014. {{cite news}}: (עזרה)
  28. ^ Becker, Jasper (2005). Rogue Regime : Kim Jong Il and the Looming Threat of North Korea. Oxford University Press. p. 91. ISBN 9780198038108. נבדק ב-19 בדצמבר 2014. {{cite book}}: (עזרה)
  29. ^ Suh 1988, pp. 276–280
  30. ^ אתר למנויים בלבד Julian Ryall, ‏The Incredible Kim Jong-il and his Amazing Achievements, The Telegraph, 31 January 2011
  31. ^ "N.Korea leader sets world fashion trend: Pyongyang". FRANCE 24. 7 באפריל 2010. אורכב מ-המקור ב-19 בדצמבר 2011. נבדק ב-19 בדצמבר 2011. {{cite web}}: (עזרה)
  32. ^ אתר למנויים בלבד Mother nature mourns Kim Jong-il death, The Telegraph, 22 December 2011
  33. ^ Kim Jong-un (2012). "Let us brilliantly accomplish the revolutionary cause of Juche". Naenara. p. 1. אורכב מ-המקור ב-15 בינואר 2013. נבדק ב-8 בינואר 2013. {{cite web}}: (עזרה)
  34. ^ Choe Sang-hun; Norimitsu Onishi (20 בדצמבר 2011). "North Korea's Tears: A Blend of Cult, Culture and Coercion". New York Times. אורכב מ-המקור ב-7 בנובמבר 2012. נבדק ב-11 בפברואר 2013. {{cite news}}: (עזרה)
  35. ^ Tom Geoghegan (20 בדצמבר 2011). "How genuine are the tears in North Korea?". BBC News. אורכב מ-המקור ב-21 באוגוסט 2013. נבדק ב-24 באוגוסט 2013. {{cite news}}: (עזרה)
  36. ^ אתר למנויים בלבד Julian Ryall, ‏North Korea threatens to punish mobile-phone users as 'war criminals', The Telegraph, 26 January 2012
  37. ^ Choi Song Min (11 בינואר 2012). "Harsh Punishments for Poor Mourning". Daily NK. אורכב מ-המקור ב-24 באוגוסט 2013. נבדק ב-1 בספטמבר 2013. {{cite web}}: (עזרה)
  38. ^ אתר למנויים בלבד Kim Jong-il statue unveiled in North Korea, The Telegraph, 14 February 2012
  39. ^ Anna Fifield (25 באוגוסט 2012). "In North Korea, there's a new growth industry: Statues of Kim Jong Il". Washington Post. נבדק ב-29 ביולי 2015. {{cite news}}: (עזרה)
  40. ^ 1 2 The Associated Press (7 בינואר 2013). "THROWBACK/ Shades of North Korea's founder in its young new leader". Asahi Shimbun. אורכב מ-המקור ב-17 באוקטובר 2013. נבדק ב-9 בינואר 2013. {{cite news}}: (עזרה)
  41. ^ Alexandre Mansourov (13 בדצמבר 2013). "North Korea: What Jang's Execution Means for the Future". 38 North. אורכב מ-המקור ב-19 בדצמבר 2013. נבדק ב-21 בדצמבר 2013. {{cite web}}: (עזרה)
  42. ^ אתר למנויים בלבד Julian Ryall, ‏Kim Jong-un orders new statues to strengthen family cult, The Telegraph, 9 January 2015
  43. ^ Hamish Macdonald (12 בינואר 2017). "North Korea to erect first major monument to Kim Jong Un". NK News. אורכב מ-המקור ב-2 במרץ 2017. נבדק ב-1 במרץ 2017. {{cite news}}: (עזרה)
  44. ^ Kim Chae Hwan (26 בינואר 2017). "North Korean regime in search of suitable site for Kim Jong Un's mosaic mural". DailyNK. אורכב מ-המקור ב-2 במרץ 2017. נבדק ב-1 במרץ 2017. {{cite web}}: (עזרה)
  45. ^ Cha, Victor (2013). The Impossible State: North Korea Past and Future. New York City, USA: ECCO, Harper Collins. p. 73. ISBN 978-0-06-199851-5.
  46. ^ Demick 2009, pp. 99–100
  47. ^ Robert L, Worden (2009). North Korea: A Country Study. United States of America: Government Printing Office. p. 76. ISBN 9780160814228. אורכב מ-המקור ב-2013-12-11.
  48. ^ Adrian Brown (2011). "Satellites uncover North Korea". BBC News. אורכב מ-המקור ב-2013-09-03. נבדק ב-2013-09-01.
  49. ^ "Kim Jong-il Personality Cult 'Cost $40 Million'". The Chosun Ilbo. 25 באוגוסט 2012. אורכב מ-המקור ב-21 בספטמבר 2013. נבדק ב-11 באוגוסט 2013. {{cite news}}: (עזרה)
  50. ^ Andrei Lankov (3 במאי 2012). "Potent portraits in North Korea". Asia Times Online. אורכב מ-המקור ב-6 בנובמבר 2018. נבדק ב-2013-09-01. {{cite web}}: (עזרה)
  51. ^ Oliver Hotham (4 בספטמבר 2015). "Portraits to inspire and intimidate: North Korea's omnipresent leaders". The Guardian. אורכב מ-המקור ב-5 בספטמבר 2015. נבדק ב-4 בספטמבר 2015. {{cite web}}: (עזרה)
  52. ^ Hassig 2009, p. 53.
  53. ^ Kim 2001, p. 20.
  54. ^ Kongdan 2000, p. 97.
  55. ^ Cho Jong Ik (25 בדצמבר 2013). "2014 Calendar Reveals Few Surprises". DailyNK. אורכב מ-המקור ב-28 בדצמבר 2013. נבדק ב-28 בדצמבר 2013. {{cite web}}: (עזרה)
  56. ^ Eric Talmadge (16 באפריל 2013). "N Korea, Marking Leader's Birthday, Shows More Ir". Associated Press. אורכב מ-המקור ב-24 בדצמבר 2013. נבדק ב-23 באוגוסט 2013. {{cite web}}: (עזרה)
  57. ^ "North Korea marks Kim Jong-il's birthday with parade and flowers". The Guardian. 16 בפברואר 2012. אורכב מ-המקור ב-24 בדצמבר 2013. נבדק ב-23 באוגוסט 2013. {{cite news}}: (עזרה)
  58. ^ Calum MacLeod (15 באפריל 2013). "North Korea celebrates dictator's birth with flowers, no missiles". USA Today. אורכב מ-המקור ב-20 באוגוסט 2013. נבדק ב-23 באוגוסט 2013. {{cite news}}: (עזרה)
  59. ^ "North Koreans mark major national holiday amid missile launch fears". Fox News. 15 באפריל 2013. אורכב מ-המקור ב-26 באוגוסט 2013. נבדק ב-23 באוגוסט 2013. {{cite web}}: (עזרה)
  60. ^ "North Korean museum shows off leaders' gifts". The Age. Reuters. 21 בדצמבר 2006. {{cite news}}: (עזרה)
  61. ^ Vines, Stephen (14 באוגוסט 1997). "The Great Leader rules from beyond the grave". The Independent. {{cite news}}: (עזרה)
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=פולחן_האישיות_הצפון_קוריאני&oldid=37534154"