פוליטיקה של אוקראינה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
סמל אוקראינה
ערך זה הוא חלק מסדרת
ממשל ופוליטיקה של אוקראינה

הפוליטיקה באוקראינה מתרחשת ברפובליקה חצי-נשיאותית ייצוגית, עם מערכת פוליטית המבוססת על שיטה מרובת מפלגות. הסמכות הביצועית מופקדת בידי הקבינט, בעוד והסמכות החקיקתית מופקדת בידי הפרלמנט.

בשנת 1991, זמן קצר לאחר שזכתה בעצמאות, מינה הפרלמנט האוקראיני ועדה פרלמנטרית לשם יצירת חוקה חדשה, יצירתה של מערכת רב-מפלגתית, וקידום מחויבות לחקיקה בנושא זכויות אדם ואזרח למען מיעוטים במדינה. החוקה החדשה בעלת המאפיינים הדמוקרטיים, אשר נתנה תוקף לקיומה של הרפובליקה הדמוקרטית החדשה, יחד עם הגנה על זכויות וחירויות האדם הבסיסיות. אושררה ביום 28 ביוני 1996

חופש הדת מובטח על פי חוק על אף שארגונים דתיים נדרשים על פי חוק להרשם אצל רשויות מקומיות ורכזים ממשלתיים אזוריים. זכויות מיעוטים מכובדות על ידי חוק שנחתם ב-1991 אשר מבטיח למיעוטים אתניים את הזכות לבתי ספר, מתקנים תרבותיים ואת הזכות להשתמש בשפת האם שלהם בניהול חייהם הפרטיים. על פי החוקה האוקראינית אוקראינית היא השפה הרשמית היחידה. על אף זאת בחצי האי קרים ובחלקים ממזרח אוקראינה היכן שמתגוררים קבוצות אתניות גדולות של רוסים השימוש בשפה הרוסית הוא נרחב גם בעסקים רשמיים.

חופש הביטוי והעיתונות מוגנים על ידי חוק אך רשויות החוק לעיתים מתערבות בפעולות התקשורת בשימוש באמצעי לחץ. בפרט הכישלון האוקראיני בניהול חקירה פנימית יסודית ושקופה בעקבות היעלמותו של העיתונאי גיאורגי גונגדזה בשנת 2000 גרם לפגיעה רצינית בתדמית הבינלאומית של אוקראינה.

איגודים מקצועיים התכנסו תחת הפדרציה של האיגודים המקצועיים. מספר איגודים עצמאיים אשר צמחו בשנת 1992, ביניהם האיגוד העצמאי של כורי הפחם האוקראינים הקימו את הוועדה המיוחדת של איגודים מקצועיים עצמאיים. על אף שזכות השביתה מוגנת בחוק, שביתות המבוססות לחלוטין על מניעים פוליטיים אסורות.

משלהי 2013 נערך במדינה גל מחאה, שהביא, בין היתר, להדחת הנשיא ויקטור ינוקוביץ'.

הרשות המבצעת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנשיא נבחר בבחירות כלליות לקדנציה של חמש שנים. הנשיא ממנה את ראש הממשלה, עם אישור הפרלמנט. הקבינט כולו ממונה על ידי הפרלמנט על פי המלצה משותפת של הנשיא וראש הממשלה, כל זאת, על פי סעיף 14 של החוקה האוקראינית.

הרשות המחוקקת[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית המחוקקים האוקראיני נקרא הראדה העליונה (הפרלמנט העליון) והוא מונה 450 חברים אשר נבחרים לקדנציה של חמש שנים. הקדנציה הייתה של ארבע שנים עד 2006 בו שינו את החוק. עד 2006 גם חצי מהנבחרים נבחרו בשיטת בחירות יחסית, כך שאזורים בעלי אוכלוסייה רבה יותר זכו לייצוג רב יותר וחצי מהחברים בראדה נבחרו ממחוזות שלכל מחוז היה נציג אחד. החל מהבחירות של 2006 כל 450 חברי הראדה העליונה נבחרו מאזורי בחירה המשתנים בכמות החברים שהם שולחים לפרלמנט לפי כמות האוכלוסייה בהם. תפקידי הראדה העליונה הם ליזום שינויים חקיקתיים, לאשרר בריתות בינלאומיות ולאשר את התקציב השנתי.

מפלגות מרכזיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

באוקראינה קיימת כמות גדולה של מפלגות. רבות מהמפלגות בעלות כמות חברים קטנה והן אינן מוכרות לציבור הרחב. מפלגות קטנות כאלה לרוב מתגבשות לגושי הצבעה כדי להשפיע בהצבעות בבית המחוקקים. האמון הכללי של הציבור במפלגות באוקראינה נמוך מאוד. על פי שגריר גרמניה לאוקראינה (2000-2006) דייטמאר סטודמאן האישיות היא החשובה בפוליטיקה האוקראינית, המצע האידאולוגי בא לאחר מכן[דרוש מקור].

בבחירות לפרלמנט שהתקיימו ב-30 בספטמבר 2007 השתתפו עשרות מפלגות, אך רק חמש הצליחו לעבור את אחוז החסימה, 3%, ולקבל ייצוג. 5 המפלגות הן:

שלוש המפלגות האמצעיות נמנות יחד עם תומכי המהפכה הכתומה, והן הקימו קואליציה שאישרה ברוב דחוק את מינויה של יוליה טימושנקו לראש הממשלה.

בסיבוב הראשון של הבחירות לנשיאות אוקראינה, שנערך ב-17 בינואר 2010, זכו ויקטור ינוקוביץ', מנהיג האופוזיציה, ויוליה טימושנקו, ראש הממשלה, במירב הקולות. בסיבוב השני שהתקיים בין השניים ב-7 בפברואר 2010 זכה ינוקוביץ' ב-48.95% מהקולות, ובכך גבר על טימושנקו וזכה בבחירות לנשיאות. הוא החל בכהונתו כנשיא אוקראינה ב-25 בפברואר, זאת לאחר שטימושנקו משכה את ערעורה בנוגע לתוצאות הבחירות.

בנובמבר 2013 פרצה במדינה מחאה, שהתבטאה בהפגנות המוניות שבפתח שנת 2014 אף התגלגלה לעימותים אלימים של ארגוני אופוזיציה כנגד שלטונו של ויקטור ינוקוביץ'. בפברואר 2014 הוא הודח מתפקידו על ידי הפרלמנט ובמקומו מונה יושב ראש הראדה העליונה אולכסנדר טורצ'ינוב לנשיא בפועל ולראש הממשלה בפועל מונה ארסני יאצניוק. במאי 2014 נבחר פטרו פורושנקו לנשיא קבוע, ברם הוא כיהן קדנציה אחת בלבד ובאפריל 2019 הוחלף בבחירות מסוקרות במיוחד על ידי וולודימיר זלנסקי, שהפך לנשיא היהודי הראשון בתולדות אוקראינה.

בבחירות לפרלמנט שהתקיימו ב-25 באוקטובר 2014 השתתפו עשרות מפלגות, אך רק שש הצליחו לעבור את אחוז החסימה ולקבל ייצוג. 6 המפלגות הן:

לאחר ניצחונו בבחירות לנשיאות אוקראינה באפריל 2019 נכשל וולודימיר זלנסקי למנות שרים, בשל חוסר תמיכה בפרלמנט. עקב כך החליט להקדים את הבחירות, שנועדו להתקיים באוקטובר, ליולי. בבחירות לפרלמנט שהתקיימו ב-21 ביולי 2019 התמודדו חמש מפלגות עיקריות:[1][2]

  • משרת העם של הנשיא זלנסקי שהייתה אמורה לגרוף לפי הסקרים בין 40 ל-50 אחוזים מן הקולות והצהירה שכל חברי הפרלמנט שלה יהיו פנים חדשות ולא פוליטיקאים מקצועיים. המפלגה זכתה ב-43.16% מהקולות וברוב מוחלט במושבי הפרלמנט (בשל שיטת הבחירות המקצה, בנוסף ל-255 מושבי הפרלמנט המוקצים לפי אחוזי הבחירה הארצית עוד 199 מושבים לבחירה ישירה. בקרב מושבים אלו זכתה המפלגה לבחירתם של 176 מנציגיה), שלא מצריך אותה להקים קואליציה[3][4]
  • הגוש הפרו-רוסי, מצע האופוזיציה - "לחיים" בראשות הטייקון ויקטור מדבדצ'וק, שקיבל את רוב התמיכה בו ממזרח המדינה זכה ל-13.05%
  • הסולידריות האירופית של הנשיא לשעבר פטרו פורושנקו זכתה ל-8.10%
  • תנועת המולדת של יוליה טימושנקו זכתה ל-8.15%
  • "הקול" (Голос) של כוכב הרוק סבטוסלב וקרצ'וק (סולן להקת אוקיאן אלזי) זכתה ל-5.8% מקולות הבוחרים

הרשות השופטת[עריכת קוד מקור | עריכה]

סמכות חוקתית

  • בית המשפט החוקתי האוקראיני.

סמכות כללית

  • בית המשפט העליון האוקראיני.
  • בתי משפט גבוהים מיוחדים לתחום עיסוק ספציפי, בית המשפט הגבוה לבוררות, בית המשפט הגבוה לניהול.
  • בתי משפט מחוזיים לעירוערים, בתי משפט צבאיים לעירעורים, בתי משפט מיוחדים לעירעורים
  • בתי משפט אזוריים, בתי משפט צבאיים

חוקים, החלטות של הפרלמנט והממשלה, הצהרות נשיאותיות והחלטות של הפרלמנט של הרפובליקה האוטונומית קרים יכולים להיות מבוטלים על ידי בית המשפט החוקתי האוקראיני, אך ורק כאשר הם מפרים את החוקה האוקראינית. שאר הפעולות נתונות לשיפוט רגיל במדינה. בית המשפט העליון הוא הגוף המרכזי במערכת המשפט האוקראינית.

מערכת בתי המשפט מנהלת משפטים בעזרתם של חבר מושבעים. החלטה זאת עדיין לא מיושמת בכל המקומות אך היא בדרך. חשוב גם כן משרדו של התובע הכללי האוקראיני.

הרפובליקה האוטונומית קרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך 1992 מספר ארגונים פרו-רוסים פעלו לשחרורה של קרים מאוקראינה וסיפוחיה לרוסיה. בזמן קיומה של ברית המועצות, קרים הופרדה מרוסיה וסופחה לאוקראינה ב-1954 על ידי ניקיטה חרושצ'וב כדי לסמן 300 שנה לאמנת פריאסלב. ביולי 1992 הפרלמנטים של אוקראינה וקרים החליטו שקרים תשאר תחת חסות אוקראינית אך תשמור לעצמה אוטונומיה תרבותית וכלכלית ניכרת, ובכך לייצר את הרפובליקה האוטונומית קרים.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]