לדלג לתוכן

פולמוס אתרוגי קורפו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.
יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.

פולמוס אתרוגי קורפו הייתה פרשה שהתעוררה במחצית הראשונה של המאה ה-19 והסעירה את יהדות אירופה במחצית השנייה של המאה.

בבסיס הפולמוס עמדה שאלה הלכתית בדבר כשרותם של אתרוגי האי היווני קורפו, ושל אתרוגים מן המקומות הסמוכים לפארגה (en'), אייה (en') ופרבזה (en'), שנסובה סביב בירור עובדתי: האם היו אתרוגים אלו שנקראו בשם הכללי "אתרוגי קורפו", אתרוגים מורכבים אם לאו. אך במהלכו הועלו גם שיקולים מטא-הלכתיים כמו שבירת הקרטל של פרדסני קורפו ויבואני האתרוגים; עידוד פרדסני המושבות בארץ ישראל על ידי איסור אתרוגי קורפו והעדפת האתרוגים המיובאים מארץ ישראל לאירופה; והטלת סנקציות על הפרדסנים היווניים בשל הפרעות שנערכו ביהודי קורפו בראשית שנות ה-90 של המאה ה-19.

המחלוקת ההלכתית חילקה את רבני אירופה לשלושה מחנות עיקריים: המתירים, האוסרים זמנית בשל מכלול השיקולים, והאוסרים לחלוטין. נכתבו קונטרסי פולמוס על ידי רבנים ידועי שם, ונשלחו שאלות ותשובות בנושא זה בין גדולי הפוסקים באירופה. העיתונות העברית והיהודית באירופה ובארץ ישראל ליוו את הפולמוס בזמן אמת, ועורכי העיתונים טרחו לבקר זה את זה על אופן סיקור הפרשה. מטבע הנושאים עליהם נסב הפולמוס, הוא עורר סביבו עניין רב, וגלש לעיתים לפסים אישיים.

רקע היסטורי

[עריכת קוד מקור | עריכה]

יהודי מרכז ומזרח אירופה, בהן לא גדלים עצי הדר, ייבאו מאז ומעולם את אתרוגיהם מארצות הים התיכון, ולאורך מאות שנים המקור המרכזי היה איטליה. החל מן המאה ה-18, כאשר אמצעי המסחר וההובלה השתפרו, התרחבו מקורות ההספקה, וייובאו אתרוגים גם מספרד, צפון אפריקה ועוד. החל מאמצע המאה ה-19 ייובאו אתרוגים גם מארץ ישראל.

האתרוגים שהגיעו מהאזורים הדרומיים והחמים יותר סביב הים התיכון נחשבו יפים ומהודרים יותר מן הצפוניים ודחקו את הקודמים משימוש. אתרוגי קורפו הובאו לקהילות אירופה החל מסוף המאה ה-18, וכבשו את השוק כיוון שהיו מהודרים וזולים יחסית. ברחבי האימפריה העות'מאנית ככל הנראה שוווקו אתרוגי קורפו עוד קודם לכן.

הפולמוס על כשרותם של אתרוגים מורכבים התעורר רק במאה ה-16, כנראה כיוון שההליך לא היה בשימוש. בתקופת חז"ל ככל הנראה לא היו בארץ עצי הדר אחרים מלבד האתרוג, והרכבת הדרים התפתחה לראשונה בדרום איטליה רק החל מן המאה ה-12 או מאוחר יותר[1]. מתשובותיהם של הרמ"א ורבי משה אלשיך, ניתן ללמוד שבאירופה היה נהוג להשתמש באתרוגים מורכבים, לעומת ארץ ישראל בה הפוסקים "היו מרחיקים האיסור עד מאוד".

אף על פי שהפוסקים הספרדים העדיפו דווקא את אתרוגי קורפו ופסלו את אתרוגי איטליה, במהלך המאה ה-18 נמנעו האשכנזים מלהשתמש באתרוגע קורפו מחשש שהם מורכבים. רק בעשור האחרון של המאה החלו אתרוגי קורפו לחדור גם לשוק האשכנזי, כנראה בגלל המראה המהודר שלהם. השוני בינם לבין האתרוגים המוכרים עורר את שאלת הכשרות שלהם באופן מיידי.

שני נושאים הלכתיים עיקריים עמדו ברקע פולמוס אתרוגי קורפו:

  1. אתרוג מורכב
ערך מורחב – אתרוג מורכב

מחלוקת הלכתית התעוררה במחצית השנייה של המאה ה-16, בשאלה אם אתרוג שגדל על עץ מורכב כשר לקיום המצווה, ובמשתמע - האם ניתן לברך על נטילתו, בהיעדר אתרוג אחר, את ברכת המצווה, או שיש בכך משום ברכה לבטלה. בהיעדר דיון בשאלה זו בספרות ההלכה המוקדמת, נחלקו פוסקי ההלכה בארץ ישראל ובאירופה בתקופה זו בעיקר כשרותו של האתרוג המורכב. גם לאחר שהוכרע בידי רוב הפוסקים שאין לצאת ידי חובה באתרוגים מורכבים, נותרה מחלוקת בדבר אופי האיסור והאם הוא איסור דרבנן או מן התורה. לשאלה האחרונה השלכה ברורה במקרי ספק, שכן לפי כללי הפסיקה המקובלים "ספק דרבנן לקולא" ואילו "ספק דאורייתא לחומרא".

שאלה זו התעוררה מחדש בעת פולמוס אתרוגי קורפו, בשל העובדה שהערעור העיקרי על כשרותם היה נעוץ באפשרות שהם אתרוגים מורכבים. הדיון נסוב סביב השאלה המציאותית - האם אתרוגי קורפו מורכבים? וסביב השאלה ההלכתית - מה דינם של אתרוגים מורכבים וספק-מורכבים.

  1. פיטם

כרונולוגיה של הפולמוס

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערעורים ראשונים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

העיסוק הפומבי הראשון בשאלת כשרותם של האתרוגים הבאים מקורפו נעשה בשנת ה'תק"ע על ידי הרב דניאל מהורדנה שערער בספרו "חמודי דניאל" על כשרותם של אתרוגי קורפו, מסקנתו - ששימשה מאוחר יותר את פוסלי האתרוגים - הייתה שאין לאתרוגים אלו חזקת בלתי-מורכבים ולכן אי אפשר לברך עליהם ברכה בשם ומלכות, הוא שאל נוסח של ברכה המובא בתלמוד במקרי ספק, וקבע כי יש לברך על אתרוגים אלו: ”בריך רחמנא אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על נטילת לולב”, במקום ”ברוך אתה ה'...”.

פוסקי הלכה אחרים דנו בסוגיה לפניו אך דבריהם נדפסו רק עשרות שנים אחר כך: כך למשל רבי משה רוטנבורג[2] שמעיד גם על כך שרבי מרדכי בנט מניקלשבורג התיר אותם, אך שניהם מעדיפים בכל זאת אתרוגים אחרים. בתשובה משנת תקס"ג (1803), שנותרה בכתב יד עד 1876, פוסל רבי מאיר פוזנר את האתרוגים ומעיד שכבר נהגו לפסול אותם בעיר פיורדא.

בשנת ה'תקע"ח (1818) ביטל הרב אפרים זלמן מרגליות את החששות הללו, והעלה בספרו "בית אפרים" שהספקות בדבר מוצאם של אתרוגי קורפו, אינם מספיקים הלכתית כדי לקבוע שאין לברך עליהם, ואפשר להמשיך ליטול אותם ללא חשש כפי שנהגו זה מכבר. הוא גם מעלה את הטיעון שכיום מדובר באתרוגים שגדלו מייחורים של העצים המורכבים ולא בעצים המורכבים עצמם ולכן אין בכך בעיה.

לעומת בעל "בית אפרים", בכמה תשובות משנות ה-20 וה-30 של המאה פסק החת"ם סופר נגד השימוש באתרוגי קורפו וקבע כי יש להעדיף עליהם את האתרוגים מאיטליה שיש עליהם מסורת שהם כשרים ובלתי מורכבים. עמדה דומה הביע רבי שלמה קלוגר.

פולמוס תר"ו

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת ה'תר"ו (1846) התחדש הפולמוס בעוצמה הרבה יותר גדולה מבעבר ורבנים רבים נדרשו לחוות דעתם, לאחר שנודע כי חלק מהאתרוגים מגיעים מפרבזה (בכתבי הפולמוס: ראפיזה) ואייה הסמוכים, ולא מקורפו ופראגה הידועים מכבר.

הרב אלכסנדר זיסקינד מינץ מברודי הפיץ תחילה פסק הלכה מאת רבי שלמה קלוגר, רבה של העיר ברודי ומגדולי פוסקי דורו. שאוסר את אתרוגי פרבזה ואייה "הבאים ממקומות חדשים זה שלוש שנים", וטוען שאין להם חזקת כשרות כמו אלו של פארגה המוכרים. בהמשך השנה אסף לקונטרס בשם "פרי עץ הדר"[3], התכתבויות בנושא. עיקר החוברת היא פסקיו של ר"ש קלוגר, לצד פוסקים נוספים שמביעים עמדה דומה, בראשם הרב צבי הירש חיות מז'ולקווה, שסיפר גם שכתב באריכות ובתקיפות לרבה של טריאסטה. מצורפת גם הודעה מטעם האדמו"ר רבי ישראל פרידמן מרוז'ין שהפיץ כי אין לברך על אתרוגים אלו, וכן מכתב שמערער על הטענות עם תשובה ארוכה של מינץ.

מתוך החוברת עולה שלמינץ היה אינטרס כלכלי בתחום, ובתום החוברת מופיעה הודעה מסכמת של האיסור מטעם ר"ש קלוגר:

לכך דא תהא למיקם ולהיות לכל יראי ה' דאין להכשיר עאתרוג רק אם נודע שהמה מפארגא ממש או הבאים מיענוב [גנואה] הנקראים יעניבר או הנקראים קארסיקאנער ולא יותר. וידעו דבשנה זו רובן ככולן הפארגר המה ביד הרב החריף מוה' זיסקינד מינץ נ"י.

בהמשך הצטרף לאוסרים גם רבי מאיר אייזנשטטר, מגדולי פוסקי הונגריה, שממשיך את גישתו המחמירה של רבו החת"ם סופר ומעדיף את אתרוגי גנואה בלבד.[4]

מנגד עמד רבה של קורפו, הרב יהודה ביבאס שטען בנחרצות שלא זו בלבד שאתרוגי פרבזה ואייה אינם מורכבים, אלא אף אינם חדשים. לדבריו, מה שנודע בעבר כ"אתרוגי פארגה, כלל כמובן מאליו גם את הפרדסים מהמקומות הסמוכים. בתשובה שכתב בנושא[5] הוא תומך את היתרו בעדויות ראיה, לצד הסתמכות על היתרו של הרב מרגליות ועל סימנים המבחינים בין אתרוג מורכב וכשר (האוסרים דחו לחלוטין את ההסתמכות על סימנים). לפסיקתו הצטרפו הרבנים של יאנינה וסלוניקי ביוון.

הרב ביבאס האשים את מינץ שהתנגדותו נובעת רק מאינטרס כלכלי, ובעבר שיווק בעצמו אתרוגים מפרבזה ואייה. מינץ מצידו טען שהרב ביבאס ובית דינו משתפים פעולה עם ניסיונות זיוף האתרוגים.

דרך הפקוא"ם באמסטרדם שעמדו בקשר עם רבני האימפריה העות'מאנית, נשלחו טענותיו של מינץ לרבי חיים פלאג'י, שהסתמך על עדותו של הרב ביבאס והתיר את אתרוגי קורפו. באופן כללי הוא טען שצריך ראיה ממשית כדי להוציא אתרוגים מחזקת כשרות, ולא להיפך. בעקבותיו צעדו רוב ככל הרבנים הספרדים, אך גם רבנים אשכנזים כמו בית הדין של ניקלשבורג, בהנהגת רבי שלמה קוועטש, שהתירו תוך כדי רמיזה שהמניע לאיסור הוא האינטרס הכלכלי.

במחנה האוסרים, חלו תמורות לכאן ולכאן. הרב קלוגר חזר בו לחומרה: בעוד שבקונטרס של הרב מינץ, הוא החריג את אתרוגי פארגה והכשיר אותם לנטילה בברכה, הרי במהדורה הראשונה של ספר התשובות שלו "טוב טעם ודעת" (ה'תרי"ב, 1852) התפרסמה תשובתו האוסרת גם את אתרוגי פארגה ושאר סביבת קורפו: ”כי זה שנתיים בדקתי מהם ומצאתי גם בהם סימן מורכבים...”. מאידך, הרב חיות חזר בו לקולא: במכתב לרב חיים פלאג'י, כתב שלאחר פרסום עדותו של הרב ביבאס, אין מקום לפלפולים, וכשרות האתרוגים ברורה, בתנאי שיהיה להם הכשר של משגיח בטריאסטה, מרכז השיווק לאירופה, שיוודא שמדובר באתרוגי קורפו וסביבתה ושלא הוחלפו באתרוגים אחרים.

בסיכומו של הפולמוס גברה ידם של המתירים, ושליטת האתרוגים מקורפו בשוק רק גברה עוד יותר בשנים הבאות. ייתכן שסייעה לכך העובדה שיצא ערעור גם על אתרוגי קורסיקה, הזולים והנפוצים יותר עד אז, בידי הרב יעקב אטלינגר, מגדולי רבני גרמניה, שחשד גם בהם שהם מורכבים.

פולמוס תרל"ה-תרל"ח

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנים שלאחר מכן התעורר הפולמוס בצורה נקודתית מעת לעת, כך למשל נזקק בשנת ה'תר"ל, 1870, הרב יצחק רפאל אשכנזי לשאלת הרב חיים אלעזר וקס, שבשנים הבאות יהיה דמות מפתח בפולמוס אתרוגי קורפו, וכתב לו באריכות על כך שאתרוגי האזור כשרים בלי פקפוק ושהמסורת אודות גידולם בלי שום הרכבה נשמרת באדיקות מזה דורות וישנם הבדלים מהותיים בצורת עצי האתרוג מעצי הרכבה[6].

בשנת ה'תרל"ה התעורר פולמוס אתרוגי קורפו בעוצמה רבה, כשהפעם היה הטריגר להתעוררותו כלכלי וחברתי בעיקרו. גם מוקד ההתרחשויות החליף מקום, בעוד שבגלי הפולמוס הקודמים עמדו פוסקי יהדות גליציה והאימפריה העות'מאנית בעין הסערה, כשלצידם רבנים מהונגריה והארצות הגרמניות, סבב זה של הפולמוס התנהל כמעט כולו בין רבני ליטא. לדעת יוסף שלמון היו הסיבות לכך: חזרתה של יהדות ליטא לעמדה מרכזית בעולם הפסיקה, עמדה שאבדה לה מימי הגאון מווילנה, ושכעת הביאה את השאלה הבוערת שעל הפרק לפתחם של פוסקי ליטא, ואל מרכזיה התורניים: וילנה וקובנה; והעובדה שהאלטרנטיבה שהוצעה לאתרוגי קורפו היו אתרוגי ארץ ישראל, ורובו של היישוב היהודי האשכנזי בארץ ישראל בנקודת הזמן הזו היה מורכב מיוצאי ליטא.

אות הפתיחה לסבב המחודש של פולמוס אתרוגי קורפו ניתן בעקבות העלאת מחירים חדה שביצעו סוחרי האתרוגים היוונים בקרטל מאורגן לקראת חג הסוכות של שנת תרל"ה, במאמר מערכת של יחיאל ברי"ל, עורך "הלבנון", בגיליון ערב חג הסוכות תרל"ה של העיתון[7]: ברי"ל תיאר במאמרו את מנהגם של יהודי רוסיה ופולין להוציא הון רב לרכישת אתרוגיהם וסקר בקצרה את ההיסטוריה של הוצאות מופרזות לרכישת אתרוגים, למן רבן גמליאל הזקן ששילם אלף זוז בעד אתרוג בהיותו בספינה ועד הגביר יעקב טודסקו שבעת המצור על פריז ב-1870 הכריז שישלם אלף פרנק למי שיסתכן ויצא מן העיר להשיג לו אתרוג. מחירים מופרזים אלו נגזרו מעתות מצוקה והיצע אפסי, בעת מצור או על ספינה, אך הם שערורייתיים כאשר סוחרי האתרוגים היווניים מנסים להפוך אותם לנורמה. טענתו של ברי"ל הייתה חברתית בעיקרה - אין למנהיגים היהודים להכיל מצב שבו רק לעשירים המופלגים ישנה אפשרות לרכוש אתרוגים, והמון העם נאלץ להתדפק על דלתי העשירים כדי לזכות לברך על אתרוגיהם. הוא הראה כתקדים, את המאבק הנחוש של רבני המרכזים היהודיים בווילנה ובוורשה נגד קרטל הדגים לשבת, שנים ספורות קודם לכן. אז, אסרו הרבנים על רכישת דגים ואף על אכילתם עד לירידת המחירים ושברו את הקרטל, בכך איפשרו לעניים להמשיך ולהנות מדגים לשבת. אין כל סיבה איפוא לכך שהרבנים לא יטילו את כובד משקלם ההלכתי גם בתחום האתרוגים, תחום שעיקרו בצורכי שמים. בהמשך המאמר הוא בוחן גם את הצד ההלכתי של כשרות אתרוגי קורפו, לדבריו אין לאתרוגים אלו יתרון כשרותי על פני אתרוגים אחרים, ואדרבה - כשרותם מפוקפקת מאוד. לכן, הוא חוזר וטוען, אין הצדקה להפקעת השערים, וחובה על הרבנים לקרוא לחרם צרכנים שיהיה מגובה גם בטיעונים ההלכתיים אודות כשרות האתרוגים ויאסור את השימוש באתרוגי קורפו עד להוזלת מחירם והשוואת השער לשערי פירות הדר אחרים.

הפולמוס בשנות ה-80 של המאה ה-19

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנות ה-80 התחדש הפולמוס בשני מישורים: 1. העיתונות העברית והתנועה הציונית. 2. העולם החסידי בפולין.

החרם על אתרוגי קורפו

בעקבות החרם, פרסם הרב מאדא, הרב מרדכי אליעזר ובר כרוז תחת הכותרת "מענה על הסערה", ובו כתב שלא זו בלבד שישנו קושי בהשגת אתרוגים כשרים בארץ ישראל ועניי ירושלים מתקשים לעמוד במחירם של האתרוגים, אלא שבעצם החרם טמונה איוולת, שכן פרנסתם של יהודי האי מבוססת על המסחר באתרוגים, וכאילו לא די להם בעלילות שכניהם היוונים, באים עתה יהודי אירופה וכורתים גם את הענף הכלכלי שלהם. המנשר התפרסם באירופה ועורר סערה, בעיקר כלפי הכותב. רוב ככל רבני אירופה הצטרפו לחרם על אתרוגי קורפו[8].

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • חיים יצחק חמיאל, "חלקו של ר' יוסף זכריה שטרן בפולמוס אתרוגי קורפו", בתוך: ספר רפאל, תש"ס, עמ' רמב-רנא.
  • יוסף שלמון, "פולמוס אתרוגי קורפו ורקעו ההיסטורי", AJS Review גיליון 25, ‏2000-2001, עמ' 1–25.
  • יוסף שלמון, "הפולמוס על אתרוגי קורפו ואתרוגי ארץ ישראל - 1875–1891", ציון, שנה סה, תש"ס, גיליון א, עמ' 75–106.
  • יצחק רפאל, "אתרוגי קורפו ואתרוגי ארץ-ישראל", שרגאי, ב, תשמ"ה, עמ' 84–90.

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרות הפולמוס

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ אליעזר גולדשמיט, בעיית האתרוג המורכב וטיבם של האתרוגים המצויים בימינו,, תחומין ב, תשמ"א, עמ' 135-145
  2. ^ משה רוטנבורג, שאלות תשובות מוהר"ם רוטנבארק האחרונים סימן יט, לעמברג, 1857
  3. ^ אלכסנדר זיסקינד מינץ, פרי עץ הדר, לעמברג, 1846
  4. ^ יוסף שלמון, פולמוס אתרוגי קורפו ורקעו ההיסטורי, AJS Review 25, 2000-2001, עמ' 18
  5. ^ זו תשובתו ההלכתית היחידה של הרב ביבאס שבאה בדפוס, היא הודפסה בתחילה בליטוגרפיה בקונטרס מיוחד בן 15 דף, ואחר כך הודפסה בספר "לב חיים" של הרב חיים פלאג'י, ח"ב, סי' קכב - קכג.
  6. ^ שו"ת ויען יצחק בתוך: קצת מכתבי מוהר"ר דוד אברהם חי ומוהר"ר יצחק רפאל אשכנזי, טארנא, סלובקיה, תרצ"ב, סי' כ', עמ' 101 ואילך, באתר היברובוקס.
  7. ^ יחיאל ברי"ל, מלים אחדים אדות מסחר האתרוגים, הלבנון, 25 בספטמבר 1874.
  8. ^ אליעזר רפאל מלאכי הרב אהרן שמחה בלומנטאל, בתוך: שערי שמחה: מאמרים ומחקרים תורניים וספרותיים, ניו יורק, תשכ"ז עמ' ג. וראו: קטלוג יודאייקה, טבת תשמ"ח, פריט 24.
  9. ^ לזהותו ראו לעיל.