פולמוס הרמב"ם

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Incomplete-document-purple.svg יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.

פולמוס הרמב"ם הוא כינוייה של מחלוקת היסטורית בקשר עם ספרי הרמב"ם שהתקיימה בימי הביניים וזיעזעה את עם ישראל, על חיי הרוח והחברה שלו. המחלוקת שפרצה במאה ה-13 נמשכה כמאה שנה, והתקיימה בכל מרכזי היהדות בעולם. המחלוקת התפרצה בתקופה זאת ארבע פעמים, ובכל פעם היה נושא אחר שליבה אותה.

נושאי המחלוקת[עריכת קוד מקור | עריכה]

דרכו של הרמב"ם כפוסק[עריכת קוד מקור | עריכה]

את דרכו של הרמב"ם כפוסק, הוא סלל בספרו המונומנטלי משנה תורה. החידוש העצום שבספר הוא כתיבתו בצורה של מעין אנציקלופדיה, כאשר ההלכות מסודרות על פי סדר מובנה ומקוטלג. אין בספר דיונים הלכתיים, אלא מוצגים בו פסקי הלכה סופיים, אותם ליקט הרמב"ם, ובמקומות מסוימים אף פסק את ההלכה בעצמו, אך ללא הבאת מקורות לפסיקותיו ההלכתיות. גישה זאת של הרמב"ם הביאה חלק מגדולי ישראל לחלוק עליו, דבר שעורר סבב של מכתבים ואיגרות שהורצו מקצה הארץ ועד קציה.

ההשגות על פסיקת הרמב"ם[עריכת קוד מקור | עריכה]

השיטה החדשה בה כתב הרמב"ם את ספרו, ודרכו בפסיקת הלכה, כגון: קיבוץ ההלכות מבלי להוסיף מקורות ואסמכתאות, סידור ההלכות על פי סדר חדש, ולא לפי הסדר הקיים בתלמוד, ניסוח ההלכות שלא על פי הנוסח המקובל עד אז, גרמו למבקרי הספר להאשים את הרמב"ם ביוהרה, הטעייה וכפיית דעת הלכתית.

בנוסף הדברים שכתב בהקדמתו למשנה תורה:

"כדי שלא יהא אדם צריך לחיבור אחר בעולם בדין מדיני ישראל, אלא יהא חיבור זה מְקַבֵּץ לתורה שבעל פה כולה, עם התקנות והמנהגות והגזירות שנעשו מימות משה רבינו ועד חיבור התלמוד, וכמו שפירשו לנו הגאונים בכל חיבוריהן שחיברו אחר התלמוד. לפיכך קראתי שם חיבור זה "משנה תורה", לפי שאדם קורא בתורה שבכתב תחילה, ואחר כך קורא בזה ויודע ממנו תורה שבעל פה כולה, ואינו צריך לקרות ספר אחר ביניהם"[1]

גרמו למבקרי החיבור לחשוש כי חיבורו של הרמב"ם יביא לזניחת לימוד התלמוד, ויגרום לפשוטי העם שלא להיזקק לתלמידי חכמים, לפסוק הלכה בעצמם, ולבוא לידי טעות.

המשיגים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הראשונים שהעלו טענות אלו כלפי משנה תורה לרמב"ם, היו הדיין רבי פנחס מאלכסנדריה, ורבי אברהם בן דוד מפושקירה (הראב"ד השלישי).

  • הדיין רבי פנחס שהיה בקשר עם הרמב"ם העלה טענות כלפי דרכי פסיקתו של הרמב"ם, כשאלו מעורבות בטענות על רקע אישי.
  • הראב"ד השלישי שבגין השגותיו ובפרט על הרמב"ם, כונה גם בעל ההשגות, היה גדול מאוד בתורתו, שלט בכל מקצועות התורה, והרשה לעצמו להשיג גם על פסקי הרי"ף, ועל פסקיו של רבי זרחיה הלוי בספרו :המאור". הוא השיג השגות ענייניות ואף שכתב אותם בחמת רוחו, בכל זאת הכיר גודל ערך הרמב"ם[2], וגם הרמב"ם הכיר את גודל ערכו של הראב"ד[3].

רעיונותיו הפילוסופיים של הרמב"ם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרמב"ם כרציונליסט מובהק שלל את הגשמת האל לחלוטין. את מקורותיו שאב בעיקר מאריסטו עליו אמר שהוא "מעט מנבואה", ושכל מה שאמר מתחת לירח הוא אמת.

בזמנו היו בעם אנשים שעסקו בפילוסופיה ותעו בנפשם לאמר כי הדת והפילוסופיה סותרים זה לזה, למענם חיבר הרמב"ם ספר פילוסופי, המבאר שאין סתירה ביניהם כלל, וקרא לו "מורה נבוכים". ועל ספר זה התנגדו רבים מגדולי החכמים באותם ימים, כדוגמת רבי יונה גירונדי ועוד.

מקובלי עכו נגד הרמב"ם[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחרי שריפת כתבי הרמב"ם ב-1233 ושריפת התלמוד בפריז ב-1244 עלו תלמידי רבי יחיאל מפריז לארץ ישראל, כחלק מעליית בעלי התוספות, והתיישבו בעכו בשנת 1260 לערך והקימו בה ישיבה.

ביקורו של דוד הנגיד, נכד הרמב"ם בעכו הצית מחדש את הוויכוח. שני הצדדים פנו לרבנים שונים באירופה ובמזרח התיכון, כל אחד פנה לאותם רבנים שדעתם הייתה קרובה לדעתו ולפיכך קיבלו שני הצדדים מכתבי תמיכה. בזכות מכתבי התמיכה שקיבל, הטיל הרב שלמה הצרפתי (פטיט) חרם על כתבי הרמב"ם.

תוצאה של הסכסוך הייתה הטלת חרם על שלמה הצרפתי, מנהיג המתנגדים לרמב"ם[4]

ב-1291 נכבשה עכו על ידי הממלוכים והסכסוך הסתיים.

הפולמוס בפרובנס[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – פולמוס הרבנים אודות לימוד הפילוסופיה

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • יהושע פראוור תולדות היהודים בממלכת הצלבנים, יד יצחק בן צבי, פרק תשיעי

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]