פולקסאמפפנגר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
פולקְסְאֶמפּפנגֶר דגם VE-301

פולקְסְאֶמפּפנגֶרגרמנית: Volksempfänger – "מַקְלֵט העם") היה סדרה של מקלטי רדיו שפותחה בגרמניה על ידי אוטו גריסינג (Otto Griessing) על פי בקשתו של יוזף גבלס.

מטרת תוכנית הפולקְסְאֶמפּפנגֶר הייתה להפוך את טכנולוגיית קליטת הרדיו לזמינה לציבור הרחב. גבלס השכיל להבין את הפוטנציאל התעמולתי הגדול של מדיום חדש יחסית זה, ולכן העריך את האפשרות להפוך את מקלטי הרדיו לזמינים לציבור הרחב כחשובה ביותר.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפולקְסְאֶמפּפנגֶר דגם VE-301‏[1] הוצג ב-8 באוגוסט 1933 בתערוכת הרדיו הבינלאומית בברלין (Internationale Funkausstellung Berlin), וכבר במהלכה נמכרו כמאה אלף מכשירים. ה-VE-301 עלה 76 רייכסמארק, מחיר שווה לכל נפש, והדגם הזול יותר, ה-DKE38 (שכונה לעתים על ידי הציבור Goebbels-Schnauze – בתרגום מקורב "הפה של גבלס"), שיוצר מאוחר יותר, עלה רק 35 רייכסמארק. במקביל יוצרו דגמים נוספים תחת מותגים כדוגמת פולקְסְאֶמפּפנגֶר, גמיינשפטסאמפפנגר (Gemeinschaftsempfänger)‏, KdF (ראשי תיבות של Kraft durch Freude – כוח באמצעות שמחה), DKE ‏(Deutscher Kleinempfänger) ואחרים.

חלוקת 500 מכשירי פולקְסְאֶמפּפנגֶר לנזקקים לרגל יום הולדתו של גבלס, ברלין, 1938

כל מכשירי הפולקְסְאֶמפּפנגֶר תוכננו בכוונה לקלוט תחנות מקומיות, על מנת להבטיח ששידורי התעמולה הנאצית יוכלו להישמע בקלות, ולהקשות על קליטת שידורים אחרים, דוגמת ה"שידורים הבינלאומיים" של ה-BBC. לשם כך לא קלטו מכשירי הפולקְסְאֶמפּפנגֶר ערוצים של גלים קצרים ויצרני המכשיר נמנעו מהמנהג, המקובל בקרב יצרני מכשירי רדיו בתקופה זו, לסמן את מיקומן המשוער של התחנות האירופאיות העיקריות על סקלת כוונון התחנות. בדרך כלל סומנו רק תחנות גרמניות (ומאוחר יותר, לאחר האנשלוס, גם אוסטריות), ולמודלים הזולים לא הייתה אפילו סקלת כוונון (בתצלום למעלה לדוגמה יש על כפתור הכוונון מספרים שרירותיים במקום אורכי גל או קילוהרצים). רגישות הקליטה הייתה נמוכה יותר מאשר ברדיו רגיל, אם כי עדיין ניתן היה במאמץ מסוים לקלוט במכשיר תחנות זרות (כולל ה-BBC), בייחוד כשתחנות אלו הגבירו את עוצמת השידור במהלך מלחמת העולם השנייה, וזאת חרף מאמצי המשטר הנאצי למנוע זאת.

כחלק ממאבקו של המשטר הנאצי בהאזנה לתחנות הזרות, נקבעה פעולה זו כעבירה פלילית בגרמניה הנאצית, ובחלק מהשטחים הכבושים, כדוגמת פולין, נאסרה הקשבה לכל סוגי שידורי הרדיו על כל מי שלא היה אזרח גרמני (מאוחר יותר בזמן המלחמה הורחב איסור זה לרוב המדינות הכבושות יחד עם החרמה מסיבית של מקלטי רדיו).[2] העונשים בגין הפרת החוק נעו בין החרמה של מכשירי רדיו, למאסר, ועד עונש מוות, בייחוד בשלבים האחרונים של המלחמה. עם זאת, האזנה חשאית זו הייתה נפוצה ברוב המדינות הכבושות ובגרמניה עצמה (בייחוד בשלהי המלחמה). הנאצים ניסו לשבש את קליטת השידורים של חלק מתחנות השידור של האויב, בהצלחה חלקית בלבד.

השפעות[עריכת קוד מקור | עריכה]

משרד התעמולה הנאצי בראשותו של גבלס הנהיג מדיניות מכוונת של הגברת ההאזנה לרדיו בקרב הציבור הגרמני. עם פרוץ המלחמה עלתה ההאזנה לרדיו ממילא, כי הציבור היה צמא למידע מן החזית. בצד יתרונות התעמולה המובהקים, הרוויחה קופת המדינה, ובמיוחד תקציבו של משרד התעמולה, מאגרת רדיו בת שני רייכסמארק בחודש שהיה על כל בעל מקלט רדיו לשלם. אגרה זו הייתה מרכיב חשוב ביותר בתקציב משרד התעמולה.

רבות נאמר על היעילות של הפולקְסְאֶמפּפנגֶר ככלי תעמולה. את התיאור הידוע ביותר סיפק אלברט שפר, האדריכל של היטלר ושר החימוש והייצור המלחמתי, שאמר בנאומו האחרון במשפטי נירנברג:

הרודנות של היטלר הייתה שונה בנקודה מהותית אחת מכל קודמותיה בהיסטוריה. הוא היה הרודן הראשון...שעשה שימוש מלא בכל האמצעים הטכנולוגיים כמו הרדיו והרמקול, מ-80 מיליון איש נגזלה המחשבה העצמאית. כך התאפשר אפוא להכפיפם לרצונו של אדם אחד.

Snell, The Nazi Revolution, p. 7

הרדיו השימושי[עריכת קוד מקור | עריכה]

המקבילה הבריטית לפולקְסְאֶמפּפנגֶר הייתה ה-"Utility Radio" (הרדיו השימושי), שיוצר על ידי קונסורציום של יצרנים, על פי תכנון סטנדרטי שאושר על ידי הממשלה, תוך שימוש ברכיבים סטנדרטיים, במטרה לעשות את התיקונים קלים יותר. עם זאת, המטרה העיקרית של התכנון הבריטי הייתה לחסוך בחומרי גלם שהיו בצמצום ולפשט תיקונים, ולא למנוע האזנה לתחנות זרות (המדיניות הרשמית הייתה נגד האזנה כזו, אך היא לא נאסרה בפועל בממלכה המאוחדת).

הפולקְסְאֶמפּפנגֶר בתרבות העממית[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

בגרמנית:

  • Ansgar Diller: Der Volksempfänger. Propaganda- und Wirtschaftsfaktor. In: Mitteilungen des Studienkreises Rundfunk und Geschichte 9/1983, S. 140-157
  • Michael P. Hensle: Rundfunkverbrechen. Das Hören von "Feindsendern" im Nationalsozialismus, Metropol: Berlin 2003, ISBN 3-936411-05-0
  • Wolfgang König: Der Volksempfänger und die Radioindustrie. Ein Beitrag zum Verhältnis von Wirtschaft und Politik im Nationalsozialismus. In: Vierteljahreshefte für Sozial- und Wirtschaftsgeschichte 90/2003, S. 269-289
  • Wolfgang König: Mythen um den Volksempfänger. Revisionistische Untersuchungen zur nationalsozialistischen Rundfunkpolitik. In: Technikgeschichte 70/2003, S. 73-102
  • Wolfgang König: Volkswagen, Volksempfänger, Volksgemeinschaft. "Volksprodukte" im Dritten Reich: Vom Scheitern einer nationalsozialistischen Konsumgesellschaft, Ferdinand Schöningh: Paderborn et al. 2004, ISBN 3-506-71733-2
  • Conrad F. Latour: Goebbels' "außerordentliche Rundfunkmaßnahmen" 1939-1942. In: Vierteljahrshefte für Zeitgeschichte 11/1963, S. 418-435.
  • Daniel Mühlenfeld: Joseph Goebbels und die Grundlagen der NS-Rundfunkpolitik. In: Zeitschrift für Geschichtswissenschaft 54/2006, S. 442–467.
  • Uta C. Schmidt: Der Volksempfänger. Tabernakel moderner Massenkultur. In: Inge Marßolek/Adelheid von Saldern (Hg.): Radiozeiten. Herrschaft, Alltag, Gesellschaft (1924-1960), Vlg. f. Berlin-Brandenburg: Potsdam 1999, S. 136-159, ISBN 3-932981-44-8
  • Kilian J. L. Steiner: Ortsempfänger, Volksfernseher und Optaphon. Entwicklung der deutschen Radio- und Fernsehindustrie und das Unternehmen Loewe 1923-1962, Essen: Klartext Vlg. 2005, ISBN 3-89861-492-1

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ הוא קיצור שבו VE הוא קיצור של "Volksempfänger" ו"301" מייצג את התאריך 30/1/1933 – יום השבעתו של אדולף היטלר כקאנצלר גרמניה
  2. ^ Verzetsmuseum - Hand in?