פול איריב
 | |
| לידה |
8 ביוני 1883 אנגולם, צרפת  |
|---|---|
| פטירה |
21 בספטמבר 1935 (בגיל 52) רוקברין-קאפ-מרטן, צרפת |
| תחום יצירה |
איור, רישום אופנה, עיצוב, אמנות חזותית, עיתונאות |
| בן או בת זוג |
Jeanne Dirys (1911–1918) קוקו שאנל |
| חתימה |
 |
  | |
פול איריב (צרפתית: Paul Iribe: 8 ביוני 1883 - 21 בספטמבר 1935) היה מאייר ומעצב צרפתי באמנות הדקורטיבית. הוא עבד בהוליווד בשנות העשרים והיה המאהב של קוקו שאנל משנת 1931 ועד מותו.[1]
ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ג'וזף פול איריב נולד באנגולם, צרפת בשנת 1883. איריב קיבל את השכלתו בפריז בשנים 1908 עד 1910 כשלמד באקול דה בו-ארט ובקולג' רולין.
מאייר ומעצב[עריכת קוד מקור | עריכה]
בגיל שבע-עשרה סיפק איריב איורים לכתב עת פופולרי ותרם רישומים וקריקטורות למאמרים סאטיריים צרפתיים. המוניטין שלו הלך וגדל, סגנונו המודרניסטי, התבסס על חיוניות תנועות האמנות המהפכניות של התקופה, והן על ידי המינימליזם המזוהה עם הציור היפני. אלה שימשו אצלו כדי להחיות את הפופולריות של איור האופנה.
ציורי האופנה שלו נצבעו בעבודת יד באמצעות תהליך שבו נעשה שימוש בשבלונות ולוחות מתכת המאפשרים בניית צבעים וגוונים בהדרגה בהתאם לעיצוב האמן. לוחות האופנה, שהיו בשימוש זמן מה, היוו כלי פרסום - יצירת אמנות המשמשת לפרסום מראה פריטי הלבוש החדשים המיועדים לקהל של אופנתיים ובעלי ממון.[2]
עבודתו של איריב מזוהה בעיקר על ידי האיורים שביצע עבור כתבי עת כגון La Gazette du Bon Ton. הייחודיות של איוריו אלה נעוץ בתיאורן של נשים מסוגננות ואמידות העוסקות בפעילויות היומיום. קריירת העיצוב של איריב הייתה פורייה, ותרמה עושר ויזואלי למגזין "ווג", והשפיעה על עיצוב בדים, רהיטים, שטיחים ועבודות עיצוב פנים עבור לקוחות עשירים.
בשנת 1933 שיתף איריב פעולה עם קוקו שאנל בעיצוב תכשיטים מפוארים שהוזמנו על ידי הגילדה הבינלאומית של סוחרי היהלומים. האוסף, שהתבסס אך ורק על יהלומים ופלטינה, הוצג לצפייה לציבור ומשך קהל רב.[3]
קשר עם פול פורה[עריכת קוד מקור | עריכה]
המעצב פול פורה ( Paul Poiret ) זיהה את כישרונו של איריב והביא אותו ליצור רישומים, שייצגו באופן משכנע את הדגמים החדשים באוסף שלו. איורים אלה נאספו מאוחר יותר לאלבום, "Les Robes de Paul Poiret racontée par Paul Iribe" שפורסם בשנת 1908. הספר יצר מחלוקת, שכן האסתטיקה העיצובית של פורה קידמה לבוש עם קו רגוע, והוקיע באופן נחרץ את מראה המחוך שהודגש כל כך באופנה, כצללית הנשית הקלאסית. אולם המחלוקת הניבה דיון ציבורי שהעניק לפורה את הפרסום שהביא בסופו של דבר להצלחתו שהייתה הצלחה גם עבור איריב.[4]
הוליווד[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1919 עבר איריב להוליווד ונרתם לעבודות עיצוב על ידי במאי הקולנוע ססיל ב. דה-מיל. איריב ודה-מיל שיתפו פעולה באופן אידיאלי. דה-מיל איפשר לאיריב חופש יצירתי מלא. בהוליווד, איריב נהג באותן רגישויות עיצוביות שבהן היה ידוע בפריז. תיאורו של מצרים בסרט "עשרת הדברות" של דה-מיל בשנת 1923 לא היה הפקה תנ"כית אלא פנטזיה הוליוודית טהורה, כולה זוהר ושפע.
איריב היה אדם הנוטה לכעוס, לצעוק ונאבק עם עמיתיו. הוא היה במריבה מתמשכת עם מעצב התלבושות המרכזי של דה-מיל, מיטצ'ל לייזן, מה שגרם לפיטוריו של לייזן על ידי דה-מיל בשנת 1923. עם זאת דה-מיל שכר מחדש את לייזן לסרטו "מלך המלכים" (1927). מאוחר יותר דה-מיל ואיריב הסתכסכו, ואיריב עזב את הוליווד וחזר לפריז.[5]
כתב העת Le Témoin[עריכת קוד מקור | עריכה]
1906–1910[עריכת קוד מקור | עריכה]
בגלגול הראשון כתב העת של איריב - Le Témoin ("העד"), פורסם בשנים 1906 עד 1910. העיתון היה מכלול של סאטירה חברתית ופוליטית עם יצירות אמנות של איריב ותרומות של מאיירים ידועים אחרים מאותה תקופה.[6]
האיורים המרכזיים בלה טמוין בוצעו תמיד בשלושה צבעים, הכחול, הלבן והאדום כמו הדגל הצרפתי. הכריכה האחורית הייתה פרסומת מסחרית - בעיקר של מוצרי התעשייה מתוצרת צרפת. קריקטורה שצייר ז'אן קוקטו שפורסמה ב Le Témoin בשנת 1910 של השחקנית שרה ברנאר, התקבלה היטב והביאה לו הכרה מיידית.
1933–1935[עריכת קוד מקור | עריכה]
בגלגול השני של Le Témoin, הוא הופיעה ב -10 בדצמבר 1933, ושישים ותשעה גיליונות הודפסו עד סגירתו ב-30 ביוני 1935. האיורים של איריב היו פופולריים, ובוצעו במונוטונים כהים של שחור ולבן ומנוקדים באדום עז. שלא כמו הגרסה הקודמת שלו, הגרסה השנייה של Le Témoin הכילה יצירות אמנות אך ורק של איריב עצמו. הוא הכניס מחדש נושאים של פטריוטיות תוקפנית, שהניע פחד לא רציונלי מפני זרים והטיף לאנטישמיות. היהודים מוצגים תמיד בצורה האנטישמית הסטריאוטיפית שלהם "בעלי קרס" המאיימים על צרפת.[7]
קוקו שאנל: מוזה ודוגמנית[עריכת קוד מקור | עריכה]
בציוריו איריב הציג את הדמיון שניתן לזיהוי בקלות של אהובתו קוקו שאנל, כמריאן - הסמל האייקוני של החירות הצרפתית. ציור כזה הראה לדוגמה את מריאן (שאנל) עומדת למשפט וגזר דין על ידי בית המשפט של מנהיגי העולם, נוויל צ'מברלין מבריטניה, אדולף היטלר הגרמני, בניטו מוסוליני האיטלקי ופרנקלין רוזוולט מארצות הברית. בהמחשה אחרת, דמותה של מריאן (שאנל) מונחת לרגליו של קברן המתכונן לקבור את כבודה ותפארתה של צרפת; הקברן הוא אדוארד דלאדיה, ראש ממשלת הרפובליקה הצרפתית.
חיים פרטיים[עריכת קוד מקור | עריכה]
איריב היה חלק מקליקה פריזאית, בוהמית, תערובת קוסמופוליטית של אישים מעולם האמנות והחברה הגבוהה. זו הייתה קבוצה ליברטינית משופעת בתככים רגשיים ומיניים - כולם מונעים על ידי שימוש בסמים.[8]
המעורבות של איריב עם קוקו שאנל הייתה אינטנסיבית במיוחד. שאנל מצאה שהשנינות הפרובוקטיבית והניסיון המקצועי של איריב תואמות את שלה. היה להם קשר רומנטי שחלקו אותה פוליטיקה ימנית ואנטישמית. שאנל מימנה את פרסום כתב העת של איריב - Le Témoin בשנות השלושים.
נישואים[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1911 התחתן איריב עם השחקנית והבדרנית ז'אן דיארי אך הם התגרשו בשנת 1918.
אשתו השנייה הייתה מייבל הוגאן, שהייתה בעבר נשואה לפרנסיס ג' קופיקוס, מנהל תיאטרון ומלחין. נולדו להם שני ילדים, פאבלו (יליד 1920) ומייבל (ילידת 1928). הם נפרדו בשנת 1928, כתוצאה מקשריו של איריב עם קוקו שאנל.
מוות[עריכת קוד מקור | עריכה]
איריב היה עם קוקו שאנל, בווילה שלה, בריביירה הצרפתית, ב -21 בספטמבר 1935, כאשר הוא התמוטט פתאום ומת בזמן ששיחק טניס. שאנל הייתה עדה למותו, והרגישה את אובדנו והתאבלה עליו במשך תקופה ממושכת.[9]
גלריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Charles-Roux, Edmonde, "Chanel and her world," Hachette-Vendome, 1981, p. 242
- ^ Vaughan, Hal, "Sleeping With The Enemy, Coco Chanel's Secret War," Alfred A> Knopf, 2011, p. 78
- ^ "Chanel Fashion, News, Photos and Videos - Vogue"
- ^ Charles-Roux, Edmonde, "Chanel and her world," Hachette-Vendome, 1981, p. 242-243
- ^ Charles-Roux, Edmonde, "Chanel and her world," Hachette-Vendome, 1981, p. 244
- ^ Charles-Roux, Edmonde, "Chanel and her world," Hachette-Vendome, 1981, p. 273
- ^ Vaugan, Hal, "Sleeping With the Enemy, Coco Chanel's Secret War," Alfred A. Knopf, 2011, p. 79-80
- ^ Vaughan, Hal, "Sleeping With the Enemy, Coco Chanel's Secret War," Alfred A. Knopf, 2011, p. 63
- ^ Vaughan, Hal, "Sleeping With The Enemy, Coco Chanel's Secret War," Alfred A. Knopf, 2011, p. 81