פול ג'ונסון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
פול ג'ונסון זוכה לברכות מדר' נורמן פרנסיס ורות ג'ונסון קולבין לאחר שקיבל את מדליית החירות הנשיאותית מנשיא ארצות הברית ג'ורג' ווקר בוש, ב-15 בדצמבר 2006

פול ביד ג'ונסוןאנגלית: Paul Bede Johnson; נולד ב-2 בנובמבר 1928, במנצ'סטר אנגליה) הוא עתונאי, היסטוריון, כותב נאומים וסופר אנגלי. הוא למד בבית הספר הישועי העצמאי סטוניהרסט קולג', ובמגדלן קולג', אוניברסיטת אוקספורד. ג'ונסון התפרסם לראשונה בשנות החמישים כעתונאי ואחר-כך כעורך כתב העת New Statesman. הוא סופר פורה, שכתב למעלה מ-40 ספרים ומאמרים וכתבות רבות בכתבי עת ועתונים. בתחילת דרכו החזיק בדעות שמאלניות, כיום הוא מחזיק בדעות ימניות, הדבר בא לידי ביטוי בכתיבתו ההיסטורית-פופולרית. בניו הם העתונאים דניאל ג'ונסון, מייסד הירחון הבריטי Standpoint, ואיש העסקים לוק ג'ונסון, שכיהן עד לאחרונה כמנהל ערוץ 4 הבריטי.

צעירותו והקריירה שלו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסטוניהרסט ג'ונסון זכה לחינוך ישועי, [1] שאותו ביכר על פני מערכת לימודים חילונית יותר באוקספורד. אחד ממוריו באוקספורד היה ההיסטוריון אי. ג'י. פי. טיילור. אחרי שסיים את התואר בהצטיינות, שירת ג'ונסון בצבא, הצטרף לחיל הרובאים המלכותי של המלך ואחר-כך לחיל החינוך המלכותי של המלך ואחר-כך התמנה לסרן והוצב בגיברלטר. [2] כאן הוא הבחין ב"אומללות ואכזריות שלטונו של פרנקו." [3] שירותו הצבאי של ג'ונסון סייע לו להתקבל לעבודה בעתון הפריזאי Realités,‏ [4] שם שימש כעוזרו של העורך (1952-55).

ג'ונסון אימץ השקפה פוליטית שמאלנית במהלך תקופה זו, כשהוא היה עד, במאי 1952, לתגובת המשטרה למהומות בפריז, "לא הייתי מאמין שנוקטים בכזו אכזריות, אילולא נוכחתי בכך במו עיניי." אחר-כך הוא גם שימש ככתבו הפריזאי של כתב העת New Statesman. הוא הואשם בקשרים עם תנועת "הבוואניסטים" ובקשרים עם אניירין בוואן בעצמו. הוא שב ללונדון ב-1955, הצטרף לסגל העתון Statesman; היה כותב בולט, סגן העורך ואחר-כך העורך בשנים 1970-1965.

מינויו של ג'ונסון כעורך ה-New Statesman נתקל בהתנגדות מסוימת, הסופר לאונרד וולף התנגד לכך שקתולי ימלא את המשרה, וג'ונסון היה בתקופת מבחן של שישה חודשים. כמה ממאמריו של ג'ונסון כבר ניפצו מוסכמות: ב-1964 התריע על "סכנת הביטליזם", והוא גם נחשד בכך שהגיע למסיבה של אנתוניה פרייזר, שהייתה נשואה לחבר פרלמנט מהמפלגה השמרנית.

ספרו Statesmen And Nations ‏(1971) הוא אנתולוגיה של מאמריו ב-Statesman, המכילים סקירות רבות של ביוגרפיות של פוליטיקאים שמרנים ושל פתיחות כלפי יבשת אירופה; במאמר אחד ג'ונסון אהד את אירועי מאי 1968 בפריז; אם כי הוא נותר מודע לבעיות האלימות בעידן של תמורה פוליטית. לפי הכתוב בספרו, ג'ונסון כתב 54 דיווחים על הנעשה מעבר לים בשנותיו ב-Statesman.

העשורים האחרונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך שנות השבעים הפך ג'ונסון לבעל השקפה שמרנית יותר ויותר, ונותר במידה רבה כזה. בספרו Enemies of Society ‏(1977), שבא בעקבות סדרת מאמרים בעתונות הבריטית, הוא התנגד לתנועות האיגודים המקצועיים, ותפש אותה כאלימה ולא-סובלנית, כינה את האיגודים המקצועיים "פשיסטיים". כשהכלכלה הבריטית קרטעה, הפך ג'ונסון לתומך בהשקפתה של ראש ממשלת בריטניה לעתיד של צמצום הביורוקרטיה והורדת המיסוי. בסופו של דבר הוא פנה לימין ונעשה אחד מיועציה הקרובים של תאצ'ר. "בשנות השבעים בריטניה כרעה על ברכיה. לשמאל לא היו פתרונות. אני התחלתי לסלוד מכוחם המוגזם של האיגודים המקצועיים שהרסו את בריטניה", הוא נזכר לימים. לאחר ניצחונה של תאצ'ר בבחירות של 1979, יעץ ג'ונסון לערוך שינויים בחקיקה הנוגעת לאיגודים מקצועיים, והיה גם אחד מכותבי נאומיה של תאצ'ר. " נמשכתי אליה מייד", הוא נזכר, "אני מכיר את מרגרט מאוקספורד. היא לא הייתה בליינית. היא אינדיבידואליסטית בעלת דעות עצמאיות. אנשים אומרים שהיא הושפעה מקרל פופר ופרידריך האייק‎. התוצאה היא שלתאצ'ר היו שלושה עקרונות מנחים: אמיתיות, הגינות ולעולם לא לקחת אשראי", אמר ג'ונסון. [5]

ג'ונסון כתב טור בשבועון השמרני הבריטי The Spectator בשנים 2009-1981; בתחילה התמקד בהתפתחויות בתקשורת, לאחר מכן זכה הטור לכינוי "ומשהו אחר". בעבודתו העתונאית מתעסק ג'ונסון בדרך-כלל בסוגיות ואירועים אותם הוא רואה כסממנים של ירידה חברתית כללית, בין אם באמנות, בחינוך, בחקיקה הדתית, או ביחסי אנוש. [6] [7]

ג'ונסון כתב טור בדיילי מייל עד 2001. בראיון שנתן לדיילי טלגרף‎ בנובמבר 2003, הוא מתח ביקורת על המייל על השפעתו המשחיתה: "הגעתי לכלל מסקנה שסוג זה של עתונות הוא רע למדינה, רע לחברה ורע לעתון." [8] ג'ונסון כותב דרך קבע בדיילי טלגרף‎, על-פי-רוב סקירות ספרים, ובארצות הברית הוא כותב לניו יורק טיימס, וול סטריט ז'ורנל, קומנטרי‎ ו-National Review. הוא גם כותב טור בנושאי אקטואליה ב-Forbes.com. בראשית שנות השמונים כתב זמן מה ב-The Sun.

ג'ונסון הוא מבקרה של המודרניות‎ בגלל מה שהוא מבחין במגרעותיה המוסריות, [9] כן הוא מתנגד לאלה המשתמשים בתורת האבולוציה‎ של צ'ארלס דרווין‎ כדרך להצדיק את האתאיזם שלהם או להשתמש בה על-מנת לקדם ניסויים ביוטכנולוגיים. [10] כתוצאה מהשקפותיו של ג'ונסון על האבולוציה, [11] המדען הדרוויניסטי והאתאיסט הנודע ריצ'רד דוקינס [12] היווה מטרה לחיצי קולמוסו של ג'ונסון בעבר. כקתולי שמרן, ג'ונסון גם מחשיב את תאולוגית השחרור ככפירה ומדבר בזכות צליבט הכמורה, אולם תומך מסיבות רבות בהסמכתן לכמורה של נשים. [13]

הוא זוכה להערצה מצד שמרנים בארצות הברית ובמקומו אחרים, ובעל דעות אנטי-קומוניסטיות. [14]

ג'ונסון לימד סנגוריה על ריצ'רד ניקסון בזמן פרשת ווטרגייט ומצא את הטיוח שלו הרבה פחות בזוי מאשר עדות השקר של ביל קלינטון או מעורבותו של אוליבר נורת' בפרשת איראן-קונטראס. במאמר שכתב ב-Spectator הגן ג'ונסון על חברו ג'ונתן איטקן (Aitken), [15] במקומות אחרים הביע את הערצתו לגנרל פרנקו, [16] ותיאר את אוגוסטו פינושה כאחד מגיבוריו. [17]

ספרו "אינטלקטוטאלים" (תורגם לעברית וראה אור בהוצאת דביר ב-1996) עוסק ב-13 אנשים, מגדולי אנשי הרוח של האנושות, כל פרק מוקדש לדמות אחרת. הספר בוחן את הפער בין הפילוסופיה המוסרית לה הטיפו בכתביהם, לבין מעשיהם המושחתים בחייהם, שעמדו בניגוד לה. בין האישים עליהם הוא כותב לב טולסטוי, ז'אן פול סארטר, קרל מרקס, הנריק איבסן וז'אן ז'אק רוסו.

הוא שירת בוועדה המלכותית לעתונות (1974-77) והיה חבר רשות הכבלים (רגולטור) בשנים 1990-1984.

ב-2006 קיבל ג'ונסון את מדליית החירות הנשיאותית מנשיא ארצות הברית ג'ורג' ווקר בוש.

חייו האישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

פול ג'ונסון היה נשוי למריגולד האנט, פסיכותרפיסטית ומועמדת לשעבר מטעם הלייבור, מאז 1958. הם הורים לשלושה בנים ובת: העתונאי דניאל ג'ונסון, כתב פרילאנס, עורך כתב-העת Standpoint ובעבר עוזר העורך של הדיילי טלגרף; לוק ג'ונסון, איש עסקים ויושב ראש לשעבר של ערוץ 4 בטלוויזיה הבריטית; קוסמו ג'ונסון; וסופי ג'ונסון-קלארק, שעבדה כעורכת תסריטים לטלוויזיה וכעת מתגוררת בארצות הברית ונשואה לכתב הספר והסופר ספייק רושו (הידוע גם כמייק קלארק).

ב-1998 התגלה שג'ונסון ניהל רומן ממושך בן אחת עשרה שנים עם הסופרת גלוריה סטיוארט. [18] סטיוארט חשפה את הרומן בפני העתונים אחרי שהתבררה לה צביעותו של ג'ונסון בהשקפותיו על המוסר, הדת וערכי המשפחה [19] וגם טענה שג'ונסון אהב לקבל מכות בישבן: "פול אהב לקבל מכות בישבן וזה היה חלק מרכזי במערכת היחסים שלנו. הייתי צריכה להגיד לו שהוא ילד שובב מאוד." [20]

ג'ונסון הוא חברו של המחזאי טום סטופארד שהקדיש ב-1978 את המחזה "לילה ויום" לג'ונסון.

ביבליוגרפיה חלקית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספריו של ג'ונסון מופיעים לפי נושא או סוג. ארץ הפרסום היא בריטניה, אלא אם כן כתוב אחרת.

ספריו שתורגמו לעברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אינטלקטואלים, מאנגלית - עדי גינצבורג-הירש, תל אביב: הוצאת דביר, 1996.
  • היסטוריה של הזמן המודרני: מ-1917 עד שנות 1990 (2 כרכים), מאנגלית - מרדכי ברקאי, הוצאת דביר, תל אביב, 1995.

אנתולוגיות, פובליציסטיקה והיסטוריה עכשווית[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 1957 Conviction MacGibbon & Kee (contribution: "A Sense of Outrage" pp202–17, with Brian Abel-Smith, Nigel Calder, Richard Hoggart, Mervyn Jones, Norman Mackenzie (ed), Peter Marris, Iris Murdoch Peter Shore, Hugh Thomas, Peter Townsend & Raymond Williams)
  • 1957 The Suez War MacGibbon & Kee
  • 1958 Journey Into Chaos MacGibbon & Kee [Western Policy in the Middle East]
  • 1971 Statesmen And Nations Sidgwick & Jackson [An anthology of New Statesman articles from the 1950s and 1960s. Often surprisingly mild in tone given Johnson's later development.]
  • 1977 Enemies of Society Weidenfeld & Nicolson
  • 1980 The Recovery of Freedom (Mainstream Series) Basil Blackwell
  • 1981 The Best of Everything - Animals, Business, Drink, Travel, Food, Literature, Medicine, Playtime, Politics, Theatre, Young World, Art, Communications, Law and Crime, Films, Pop Culture, Sport, Women's Fashion, Men's Fashion, Music, Military (ed by William Davis) - contributor
  • 1985 The Pick of Paul Johnson Harrap
  • 1986 The Oxford Book Of Political Anecdotes (2nd ed 1991) Oxford University Press
  • 1988 Intellectuals Weidenfeld & Nicolson
  • 1994 The Quotable Paul Johnson A Topical Compilation of His Wit, Wisdom and Satire (George J. Marlin, Richard P. Rabatin[Heather Higgins (Editors)) 1994 Noonday Press/1996 Atlantic Books(US)
  • 1994 Wake Up Britain - a Latter-day Pamphlet Weidenfeld & Nicolson
  • 1996 To Hell with Picasso & Other Essays: Selected Pieces from “The Spectator” Weidenfeld & Nicolson
  • 2009 Churchill (biography, 192 pages)[21]

אמנות וארכיטקטורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 1980 British Cathedrals Weidenfeld & Nicolson ISBN 0297778285
  • 1993 Gerald Laing : Portraits Thomas Gibson Fine Art Ltd (with Gerald Laing & David Mellor MP)
  • 1999 Julian Barrow's London Fine Art Society
  • 2003 Art: A New History Weidenfeld & Nicolson

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 1972 The Offshore Islanders: England's People from Roman Occupation to the Present/to European Entry [1985ed as History of the English People; 1998ed as Offshore Islanders: A History of the English People] Weidenfeld & Nicolson
  • 1974 Elizabeth I: a Study in Power and Intellect Weidenfeld & Nicolson
  • 1974 The Life and Times of Edward III Weidenfeld & Nicolson
  • 1976 Civilizations of the Holy Land Weidenfeld & Nicolson
  • 1977 Education of an Establishment in The World Of the Public School (pp13–28), edited by George MacDonald Fraser, Weidenfeld & Nicolson /St Martins Press (US edition)
  • 1978 The Civilization of Ancient Egypt Weidenfeld & Nicolson
  • 1981 Ireland: A Concise History from the Twelfth Century to the Present Day [as ...Land of Troubles 1980 Eyre Methuen] Granada
  • 1983 A History of the Modern World from 1917 to the 1980s Weidenfeld & Nicholson
  • 1984 Modern Times: A History of the World from the 1920s to the 1980s Weidenfeld & Nicolson [later, ...Present Time and ...Year 2000 2005 ed] Weidenfeld & Nicolson
  • 1987 Gold Fields A Centenary Portrait Weidenfeld & Nicolson
  • 1987 The History of the Jews [2001ed] Weidenfeld & Nicolson (later editions titled A History of the Jews)
  • 1991 The Birth of the Modern: World Society 1815-1830 Weidenfeld & Nicolson
  • 1996 The Holocaust Phoenix [pages 482 to 517 of A History of the Jews]
  • 1997 A History of the American People Weidenfeld & Nicolson ISBN 0-06-093034-9 [1]
  • 2002 The Renaissance [: A Short History *] Weidenfeld & Nicolson/*Random House (USA)
  • 2002 Napoleon (Lives S.) Weidenfeld & Nicolson [2003 Phoenix pbk]
  • 2005 George Washington: The Founding Father (Eminent Lives Series) Atlas Books
  • 2006 Creators HarperCollins Publishers (USA) ISBN 0-06-019143-0
  • 2007 Heroes HarperCollins Publishers (USA) ISBN 978-0-06-114316-8; ISBN 0-06-114316-2; HarperCollins Publishing link to book

ספרי זכרונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 2004 The Vanished Landscape: A 1930s Childhood in the Potteries Weidenfeld & Nicolson: ISBN 978-0753819333
  • 2010 Brief Lives Hutchinson

דת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 1975 Pope John XXIII Hutchinson
  • 1977 A History of Christianity Weidenfeld & Nicolson /1976 Simon & Schuster /Atheneum (USA)
  • 1982 Pope John Paul II And The Catholic Restoration St Martins Press
  • 1996 The Quest for God: A Personal Pilgrimage Weidenfeld & Nicolson/HarperCollins (USA)
  • 1997 The Papacy Weidenfeld & Nicolson

ספרי מסעות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 1973 The Highland Jaunt Collins (with George Gale)
  • 1974 A Place in History: Places & Buildings Of British History Omega [Thames TV (UK) tie-in]
  • 1978 National Trust Book of British Castles Granada Paperback [1992 Weidenfeld ed as Castles Of England, Scotland And Wales]
  • 1984 The Aerofilms Book of London from the Air Weidenfeld & Nicolson

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ על כך כתב במאמרו Conviction משנת 1957
  2. ^ פול ג'ונסון, "החצוצרות נשמעות חלושות, השירות הלאומי היה זמן יקר מפז", The Spectator‏, 22 ביולי 2000
  3. ^ Conviction, עמ' 206
  4. ^ פול ג'ונסון, "חצוצרות נשמעות חלושות, השירות הלאומי היה זמן יקר מפז", The Spectator‏, 22 ביולי 2000
  5. ^ ג'רמי בראדשואו, "פול ג'ונסון: ג'ורג' בוש הוא תאצ'ר הבא", Newsmax,‏ 30 ביוני 2004
  6. ^ פול ג'ונסון, "אנחנו נעשים פחות אינטליגנטיים והמכונות עוזרות לנו לבדר את עצמנו", Spectator‏, 1 ביולי 2000
  7. ^ פול ג'ונסון, "אנגליה קופאת על שמריה במערכת המשפט, המשטרה והספר", Spectator‏, 30 בינואר 1999
  8. ^ דמיאן תומפסון, "אני מאוד מחבב את הילד הזה טוני", דיילי טלגרף‎, ‏3 בנובמבר 2003
  9. ^ פול ג'ונסון, "להלך בינות להרי משכנו של האל ולהקשיב לקולותיהם", Spectator‏, 25 ביולי 1998
  10. ^ פול ג'ונסון, "אסון מוסרי חדש ממשמש ובא במאה ה-21", Spectator‏, 17 באוקטובר 1998
  11. ^ פול ג'ונסון, "האייאתולה של האתאיזם והסגידה לדרווין", Spectator‏, 27 באוגוסט 2005
  12. ^ פול ג'ונסון, "בערב מבדר גיליתי איך מוחו של פרופסור פינקר עובד", Spectator‏, 31 בינואר 1998
  13. ^ פול ג'ונסון, "הראוי והשגוי בצליבט הקדושה", Spectator‏, 28 בספטמבר 1996
  14. ^ פול ג'ונסון, "אין לו דבר להפסיד מלבד האזיקים שלו", Spectator‏, 22 באפריל 2000
  15. ^ פול ג'ונסון, "פרשת איטקן: מי מטה את מאזני הצדק ?", Spectator‏, 28 במרץ 1998
  16. ^ פול ג'ונסון, "רשימת הדמויות הפוליטיות הגדולות ביותר במאה", Spectator‏, 13 בנובמבר 1999
  17. ^ פול ג'ונסון, "גם גיבורים הם בני אדם", וושינגטון פוסט, 2 בדצמבר 2007
  18. ^ אליזבת גרייס, "פול ג'ונסון: 'אחרי גיל 70 אתה מבשיל", דיילי טלגרף, 4 ביוני 2010
  19. ^ כריסטופר היצ'נס, "עלייתו ונפילתו של פול 'המוכה' ג'ונסון", salon‏, 28 במאי 1998
  20. ^ דבורה רוס, "הראיון עם דבורה רוס", אינדפנדנט, 2 בנובמבר 1998
  21. ^ Jonathan Foreman, Winston Churchill, Distilled, Wall Street Journal, 10 December 2009, p. D6