פול לקסאלט
 | |||||
| לידה |
2 באוגוסט 1922 רינו, נבדה, ארצות הברית   | ||||
|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
6 באוגוסט 2018 (בגיל 96) מקלין, וירג'יניה, ארצות הברית  | ||||
| מקום קבורה |
בית הקברות הלאומי ארלינגטון | ||||
| מדינה |
ארצות הברית | ||||
| השכלה |
| ||||
| מפלגה |
 המפלגה הרפובליקנית | ||||
| בת זוג |
Jackalyn Laxalt | ||||
| ילדים |
Michelle D. Laxalt | ||||
| מספר ילדים |
6 | ||||
| פרסים והוקרה |
Distinguished Nevadan (1986) | ||||
| |||||
| |||||
| |||||
| שירות ביטחוני | |||||
| השתייכות |
צבא ארצות הברית | ||||
| פעולות ומבצעים | |||||
|
מלחמת העולם השנייה | |||||
  | |||||
פול דומיניק לקסאלט (באנגלית: Paul Dominique Laxalt; 2 באוגוסט 1922 – 6 באוגוסט 2018) היה עורך דין ופוליטיקאי אמריקאי שכיהן כמושל נבדה ה-22 מ-1967 עד 1971 וייצג את נבדה כחבר הסנאט של ארצות הברית מ-1974 עד 1987. כחבר המפלגה הרפובליקנית, היה אחד מחבריו הקרובים ביותר של רונלד רייגן בפוליטיקה. לאחר שרייגן נבחר לנשיא בבחירות 1980, רבים בעיתונות הלאומית התייחסו ללקסאלט כ"החבר הראשון". הוא היה אחיו הבכור של הסופר רוברט לקסאלט וסבו מצד אמו של אדם לקסאלט, שכיהן כתובע הכללי ה-33 של נבדה מ-2015 עד 2019.
ביוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]ראשית חייו, השכלה וקריירה מוקדמת
[עריכת קוד מקור | עריכה]לקסאלט נולד ב-2 באוגוסט 1922 ברינו שבנבדה. הוא היה בן להורים בסקים, תרז (לבית אלפצ'ה)[1] ודומיניק לקסאלט, שהיגרו לארצות הברית בתחילת שנות ה-1900 ממולדתם בפירנאים הצרפתיים.[2] דומיניק, רועה צאן, התעשר בתעשיית הכבשים. לאחר שאיבד הכל בתחילת שנות ה-20, הוא חזר לרעות צאן עד סוף הקריירה שלו. תרז, שעברה הכשרה בבית הספר לבישול Le Cordon Bleu בפריז, פתחה בסופו של דבר מסעדה בשם The French Hotel בקרסון סיטי, נבדה.[2]
פול שיחק בקבוצת אלופת המדינה בכדורסל ב-1938 בתיכון קרסון[3] לפני שסיים את לימודיו ולמד באוניברסיטת סנטה קלרה. כאשר פרצה מלחמת העולם השנייה, פול הצטרף לצבא ארצות הברית ושירת כחובש, והשתתף בקרב לייטה בפיליפינים. לאחר המלחמה סיים את לימודיו במכללת שטורם למשפטים.[4]
ראשית הקריירה
[עריכת קוד מקור | עריכה]לאחר שהשלים את לימודי המשפטים וכיהן כפרקליט מחוז, נהנה לקסלט מקריירה מצליחה כעורך דין. בין לקוחותיו נכללו ג'ורג' ויטל, שהיה בעל חלק גדול מחופי אגם טאהו בצד של האגם בנבדה, הארווי ולוולין גרוס, שבנו וניהלו את Wagon Wheel של הארווי על החוף הדרומי של אגם טאהו, ודיק גרייבס, מייסד הספארקס נאגט. בזמן שייצג את גרייבס, עזר לקסאלט לזכות בתיק "תרנגול הזהב" המפורסם, שבו הממשלה הפדרלית ניסתה להחרים תרנגול זהב יצוק במשקל 15 פאונד שגרייבס הציג ליד הכניסה למסעדת תרנגול הזהב שלו.[5]
קריירה פוליטית
[עריכת קוד מקור | עריכה]הניסיון הראשון של פול לקסאלט לתפקיד ציבורי היה ב-1950, כאשר התמודד לתפקיד התובע המחוזי של מחוז אורמסבי שבנבדה, ונבחר לכהן כתובע מ-1950 עד 1954. התמודדותו הראשונה של לקסאלט לתפקיד כלל-מדינתי התרחשה ב-1962 כאשר התמודד על תפקיד סגן מושל נבדה מול חבר בית הנבחרים לשעבר ברקלי ל. באנקר. באמצעות מודעות טלוויזיה חדשניות והופעות אישיות בטלוויזיה, הצליח לקסאלט להציג את עצמו בפני ציבור הבוחרים, במיוחד בדרום נבדה, שם היה כמעט לא מוכר. באמצע הקמפיין, בעצרת של הארבעה ביולי בלאס וגאס, מועמד המפלגה הרפובליקנית למושל ולאחר מכן, סגן המושל רקס בל, שחקן הוליוודי לשעבר ששכנע את לקסאלט לרוץ איתו מטעם הרפובליקנים, מת מהתקף לב. לחץ גדול הופעל על לקסאלט לרוץ במקומו של בל, אך עורך הדין הצעיר סירב, והוא נשאר במרוץ לתפקיד סגן המושל. בסופו של דבר ניצח את באנקר בהפרש ניכר. לקסאלט כיהן קדנציה אחת כסגן מושל מ-1963 עד 1967.[6]
1964 התמודדות לסנאט
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-1964, בזמן שכיהן כסגן מושל, התמודד לקסאלט לסנאט של ארצות הברית נגד הסנאטור הדמוקרטי המכהן הטרי, הווארד קאנון. לקסאלט רצה להישאר בתפקיד סגן המושל. עם זאת, באמצע 1964 הכריז על מועמדותו לאחר שאף מתמודד רפובליקני רציני אחר לא הביע עניין. הוא לא נאלץ לוותר על תפקידו כסגן המושל עבור מרוץ זה, מכיוון שלא עמד לבחירה מחדש עד 1966.
מועמדים רפובליקנים, שהתמודדו במקביל לבחירות הפדרליות של 1964, חטפו פיק ברכיים בגלל חוסר הפופולריות של הסנאטור בארי גולדווטר מאריזונה, המועמד הרפובליקני לנשיאות נגד לינדון ג'ונסון, הנשיא המכהן, והמנהיג הפוליטי שלהם. זמן לא רב לפני יום הבחירות קבע גולדווטר ביקור בלאס וגאס. יועציו של לקסאלט אמרו לו שעליו "להימנע מלפגוש" את גולדווטר, מכיוון שחששו שכל קשר עם גולדווטר יביא לצרות. לקסאלט, שתיאר לא פעם את גולדווטר כ"הסנדק הפוליטי" שלו, על פי הדיווחים, אמר לעוזריו, "תשמעו, בארי גולדווטר הוא חבר שלי. אם הייתי נוטש אותו עכשיו, לעולם לא יכולתי להסתכל לו שוב בפניו. הייתי מעדיף להפסיד". פגישת לקסאלט-גולדווטר על האספלט נמרחה על העמודים הראשונים של העיתונים המקומיים. (גולדווטר הפסיד בנבדה בהפרש של 28,000 קולות.) ובכל זאת, המירוץ של לקסאלט מול קנון נשאר צמוד בהרבה מהצפוי. כשראה את התשואות מגיעות מביתו בקרסון סיטי, לקסאלט נדהם כשאחת מרשתות הטלוויזיה למעשה הכריזה עליו כמנצח. למחרת בבוקר טס ללאס וגאס שם נאמר לו שאזורים מסוימים דיווחו באיחור וקנון זכה בהפרש של 48 קולות, בין הפערים המצומצמים ביותר בבחירות כלליות לסנאט. המרוץ היה נושא למחלוקת עזה במשך שנים.
מושל נבדה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר מכן החליט לקסאלט לקרוא תיגר על המושל שכיהן שתי קדנציות, גראנט סוייר. למרות שהבחירות לא יתקיימו עד נובמבר 1966, השיק לקסאלט את הקמפיין שלו באמצע 1965. אחד מהנושאים הנידונים ביותר במהלך הקמפיין היה מעורבות הממשלה הפדרלית בפעולות ההימורים בנבדה. למשרד החקירות הפדרלי (FBI) ולמשרד המשפטים היו חשדות עמוקים לגבי מעורבות הפשע המאורגן בתעשיית ההימורים. סוייר נקט בעמדה שהממשלה הפדרלית צריכה להתרחק מענייניה של נבדה. לקסאלט נקט בעמדה שנבדה צריכה לשתף פעולה עם "הפד" על מנת להיות בעמדה להסדיר את ההימורים בצורה אמינה. (למעשה, אחד המהלכים הראשונים של לקסאלט לאחר בחירתו היה להיפגש עם מנהל ה-FBI ג'ון אדגר הובר כדי להביע את רצונה של נבדה ליצור מערכת יחסים שיתופית.) במהלך מסע הבחירות לתפקיד המושל, הוביל לקסאלט תנועה לטיהור חברי אגודת ג'ון ברץ' מהמפלגה הרפובליקנית של המדינה. סוייר הובס בהפרש גדול באופן בלתי צפוי (כמעט 6,000 קולות). לקסאלט כיהן קדנציה אחת כמושל, מינואר 1967 עד ינואר 1971.[6]
כהונתו של לקסאלט כמושל הייתה ראויה לציון עקב רכישת כמה בתי מלון/קזינו על ידי המיליארדר המתבודד הווארד יוז. לקסאלט איפשר ליוז להבטיח את רישיון ההימורים שלו מבלי להופיע בפני רשויות המשחקים של המדינה, מכיוון שלדעתו עצם היותו של איש עסקים בעל הערכה בינלאומית מעורב במשחקים בנבאדה ישלח אות חיובי לגבי הלגיטימיות של התעשייה. לקסאלט תמך גם בבעלות תאגידית על פעולות המשחקים בנבדה, מה שעזר לסלול את הדרך להימורים מודרניים. עם התמיכה הכספית של יוז, לקסאלט עזר להקים את המכללות הקהילתיות הראשונות במדינה ואת בית הספר לרפואה הראשון של נבדה.[6]
יחד עם המושל רונלד רייגן מקליפורניה השכנה, עזר לקסאלט להקים את סוכנות התכנון האזורית טאהו, כדי להגן על אגם טאהו הנופי. הוא גם הרחיב את מערכת הפארקים וקידם את הרפורמה בכלא בנבדה. באחת הפעמים, לקסאלט, בניגוד לעצת הצוות שלו, הלך לכלא מדינת נבדה במהלך מרד אסירים. הוא נפגש באופן אישי עם כמה אסירים שתיארו בפני המושל את התנאים המחפירים שבהם הם חיים. לקסאלט הזדהה עם דאגותיהם והורה לצוות הכלא לטפל בבעיות. כשנשאל מאוחר יותר בתקשורת האם היו לו התלבטויות בכניסה לחצר הכלא, אמר לקסאלט, עורך דין משפטי לשעבר, "לא, לא ממש. רבים מהם היו לקוחותיי לשעבר!"[6]
ב-1970, לחץ לקסאלט על הנשיא ריצ'רד ניקסון להפחית את עונש המאסר של מנהיג Teamster הידוע לשמצה, ג'ימי הופה, לאחר שהופה הורשע בניסיון לשחד את הסנאטור הווארד קאנון, שלקסאלט ניסה להחליפו ללא הצלחה ב-1964. בעודו מושל, לקסאלט עבד עם פקידי Teamster על השקעות הימורים בנבדה.[7]
לקסאלט שלט בנבאדה כשמרן פיסקאלי, אך חש שהוא נאלץ להעלות מיסים בתחילת הממשל שלו בגלל המצב התקציבי. לקסאלט לא ביקש קדנציה שנייה. הוא הוריש עודף תקציבי ליורשו, המושל מייק אוקלהן. הוא עזב את תפקידו ואמר שיש לו "בטן מלא" בפוליטיקה.
הסנאט של ארצות הברית
[עריכת קוד מקור | עריכה]לאחר שעזבו את אחוזת המושל, פתחו לקסאלט ומשפחתו מלון/קזינו בקרסון סיטי. בשנת 1974, כאשר הסנאטור המכהן הדמוקרטי אלן בייבל, שכיהן עשרים שנה הודיע על פרישתו, לחצו גורמים פוליטיים רפובליקנים על לקסאלט להיכנס שוב לפוליטיקה ולזכות במושב הסנאט האמריקני. בסופו של דבר הוא הסכים והתמודד מול המועמד הדמוקרטי, סגן המושל הארי ריד. באותה תקופה שערוריית ווטרגייט הייתה נטל על כל הרפובליקנים שהתמודדו לתפקידים לאומיים ב-1974. אף על פי כן, בתחילת הקמפיין, נהנה לקסאלט מיתרון עקבי אך צמוד על ריד ברוב הסקרים. עם זאת, לאחר שהנשיא ג'רלד פורד חנן את הנשיא לשעבר ריצ'רד ניקסון, הסיכויים של לקסאלט, כמו הסיכויים של הרפובליקנים בכל מקום, קיבלו פתאום תפנית דרמטית לרעה. לקסאלט השווה את זה ל"משקל של מאה קילו על הצוואר שלי". ובכל זאת, הצליח לנצח בהפרש של פחות מאלף קולות. כדי להעניק ללקסאלט מעמד בכיר יותר בוותק, התפטר הסנאטור בייבל שלושה שבועות מוקדם יותר ב-18 בדצמבר 1974. המושל מייק אוקלהאן (מחליפו של לקסאלט כמושל) מינה את לקסאלט להשלים את כהונתו של בייבל.
ב-1980 זכה לקסאלט זכה בבחירות לקדנציה נוספת מול חברת הסנאט של המדינה לשעבר מרי גוג'ק עם 59% מהקולות.[8]
כהונה בסנאט
[עריכת קוד מקור | עריכה]
בקדנציה הראשונה שלו בסנאט של ארצות הברית, היה לקסאלט פעיל בקרבות חקיקה רבים. ב-1977 הוביל את המאבק נגד הצעתו של הנשיא ג'ימי קרטר להעביר את תעלת פנמה לממשלת פנמה. למרות היותו במיעוט בסנאט, עזר לקסאלט להקים קואליציה המתנגדת להסכמי תעלת פנמה. המתנגדים בנו בהצלחה קמפיין עממי שנועד להפעיל לחץ על הסנאט. ביום ההצבעה, היה לקסאלט בטוח שהוא יוכל להשיג את 34 הקולות הדרושים כדי להביס את האמנות. עם זאת, עמיתו, הסנאטור הווארד קאנון (גם הוא מנבדה), החליט לתמוך באמנות. אפילו כשהובס, זכה לקסאלט לשבחים משני הצדדים על האופן שבו הוביל את האופוזיציה. ואכן, לאורך כהונתו בסנאט, נשאר לקסאלט פופולרי בקרב עמיתיו, בעיקר בשל העובדה שהוא נתפס כ"מאוד ישר" וכמי שמעולם לא הרשה למחלוקות פוליטיות להפוך לאישיות. הוא היה חבר טוב של הסנאטור השמרני ג'סי הלמס מקרוליינה הצפונית והסנאטור הליברלי טד קנדי ממסצ'וסטס. (לבקשת הסנאטור קנדי, קבע לקסאלט שהנשיא רונלד רייגן יעניק לאתל קנדי את העותק המקורי של המדליה לכבוד בעלה המנוח רוברט קנדי).
במהלך שתי הקדנציות של לקסאלט בסנאט, הוא כיהן בכמה ועדות משפיעות, כולל ועדת העבודה והרווחה הציבורית, ועדת ההקצאות וועדת המשפט. כאשר הרפובליקנים השתלטו על הסנאט ב-1981, מונה לקסאלט ליו"ר תת-הוועדה לרפורמות הרגולטוריות של ועדת המשפט, ותת-הוועדה למדינה, משפט ומסחר של ועדת ההקצאות. בשנת 1986, בעת שכיהן בוועדת המשפט, לקסלט מילא תפקיד מרכזי מאחורי הקלעים בהבטחת אישור הוועדה למינויו של הנשיא רייגן לשופט ויליאם רנקוויסט לתפקיד נשיא בית המשפט העליון. במשא ומתן בעיקר עם הסנאטור טד קנדי והסנאטור ג'ו ביידן מדלאוור, לקסאלט הצליח להגיע להסכם שאפשר לוועדה להצביע על המינוי. רנקוויסט אושר לאחר מכן על ידי הסנאט המלא בהפרש של 65 – 33.
מערכת יחסים עם רונלד רייגן
[עריכת קוד מקור | עריכה]
לקסאלט הפך לחבר קרוב עם רונלד רייגן בתקופתו כמושל, כאשר רייגן היה גם בקדנציה הראשונה שלו כמושל קליפורניה השכנה. הם עבדו על נושאים רבים בעלי עניין משותף לשתי המדינות, במיוחד אלו שעוסקות בשימור אגם טאהו. בתקופת הנשיאות של רייגן, לקסאלט כונה לפעמים "הידיד הראשון". לקסאלט היה יושב ראש לאומי של שלושה קמפיינים לנשיאות של רייגן והציג את שמו של רייגן כמועמד בוועידות הלאומיות הרפובליקניות של 1976, 1980 ו-1984. במהלך הוועידה הלאומית הרפובליקנית של 1980, שמו של לקסאלט הוצג כמועמד פוטנציאלי לסגן הנשיא לצד רייגן, אך במקום זאת נבחר ג'ורג' ה. וו. בוש. בהוראת הנשיא רייגן, לקסאלט כיהן בתפקיד חסר התקדים של היו"ר הכללי של המפלגה הרפובליקנית מ-1983 עד 1987.
למעשה, במהלך כהונתו השנייה של לסנאט של לקסאלט, הגיעו כמה מבני נבדה לוושינגטון הבירה, במידה רבה בגלל יחסיו עם רייגן, כדי לכהן בתפקידים ממשלתיים בולטים בקמפיין. עוזרתו הוותיקה, ברברה ווקנוביץ', נבחרה לכהן כחברת בית הנבחרים ב-1982, והפכה לאישה הראשונה שנבחרה לתפקיד פדרלי מנבדה. חבר ותיק ועורך דין בולט למשפט נבדה, פרנק פאהרנקופף, נבחר לכהן כיו"ר הוועדה הלאומית הרפובליקנית, שם עזר לפקח על בחירתו מחדש של רייגן ועל בחירתו של הנשיא ג'ורג' ה. וו. בוש בבחירות 1988. בוב ברודבנט מבולדר סיטי הפך לעוזר מזכיר המים והמדע במחלקת הפנים; בוב הורטון מרינו הפך למנהל לשכת המכרות; קמרון בטג'ר מרינו, שופט בית המשפט העליון של נבדה לשעבר, כיהן בוועדת גזר הדין של ארצות הברית; ריס טיילור מלאס וגאס שימשה כיו"ר ועדת המסחר הבין-מדינתית; ואד אליסון מרינו, סיג רוגיץ' מלאס וגאס וראלף ו. ויטוורת' מווינמאקה שימשו כולם בתפקידי מפתח במסע הבחירות החוזר של רייגן ב-1984. מזכיר העיתונות לשעבר וראש הסגל של לקסאלט, טום לורנג'ר, הצטרף ללקסאלט בפרקטיקה של הייעוץ הממשלתי שלו לאחר הסנאט וכעת ניהל את משרד DC של קבוצת פרארו, חברה ליחסי ממשל בנבדה שהוקמה על ידי עוזרו של לקסאלט לשעבר, גרג פרארו. בתחילת 1987, עמד לקסאלט בראש הרשימה להחליף את דונלד ריגן כראש סגל הבית הלבן, אך הוא דחה את ההצעה כי התכוון להתמודד לנשיאות ב-1988. במקום זאת, המליץ על מנהיג הרוב לשעבר בסנאט, הווארד בייקר, שלקח את התפקיד.
הנשיא רייגן גם הסתמך על לקסאלט כפותר הבעיות שלו בכל הקשור ליחסים הרעועים עם הדיקטטור הפיליפיני פרדיננד מרקוס. עם הרקורד השלילי של מרקוס על זכויות אדם, ממשל קלפטוקרטי ושחיקת האידיאלים והעקרונות הדמוקרטיים במדינה בדרום-מזרח אסיה, הערתו של מרקוס על כך שיש לו ולרייגן מערכת יחסים מיוחדת, הפכה למבוכה לבית הלבן. לקסאלט ביקר במנילה באוקטובר 1985 כדי למסור למרקוס שעליו להתחיל לעבוד על כמה רפורמות כדי להתמודד עם הכלכלה הפיליפינית השוקעת כמו גם עם הכוחות המזוינים של הפיליפינים - במיוחד הגנרלים הישירים והזקנים הנאמנים למרקוס, החל מהרמטכ"ל גנרל פביאן ור. אף על פי שלקסאלט הזכיר למרקוס את הרקורד והניסיון שלו במלחמת העולם השנייה במהלך שחרור הפיליפינים, נשיא הפיליפינים דחה את הקריאה לגנרל ור. בלילה האחרון של מהפכת כוח העם, שבו משפחת מרקוס הודחה מהשלטון, מרקוס התקשר ללקסלט כדי לקבל תחושה כיצד רייגן רואה את המצב במנילה. באופן מוזר, לקסאלט היה בעיצומו של תדרוך סודי ביותר בוושינגטון כדי לדון על ההפיכה שהתרחשה בפיליפינים. לקסאלט הודיע לנשיא הפיליפינים "תסיים ותחתוך בצורה נקייה. הגיע הזמן". מרקוס הגיב שהוא מאוכזב.[9][10][11]
מסע הבחירות על מועמדות המפלגה הרפובליקנית ב-1976 היה זה שייתכן שחיזק את הידידות הפוליטית ההדוקה בין לקסאלט לבין המושל לשעבר רייגן. בשנת 1976 החליט רייגן להתמודד על הנשיאות, וקרא תיגר מול הנשיא ג'רלד פורד על המועמדות הרפובליקנית. פורד נהנה מתמיכה נרחבת בקרב הממסד הרפובליקני, במיוחד בוושינגטון די. סי.. רייגן החליט שאם לקסאלט יכהן כיו"ר הקמפיין הלאומי שלו זה יעניק אמינות לקמפיין שלו. למרות שלקסאלט לא היה מוכר ברמה הלאומית, הוא היה אהוד ומוערך בקונגרס, וזכה לכבוד דומה על ידי חברים בולטים רבים בתקשורת הלאומית. לבסוף נעתר לקסאלט לבקשתו של רייגן, למרות שהדבר סיכן קשות את יחסיו עם הבית הלבן של פורד. לקסאלט פעל בכל רחבי ארצות הברית בשמו של רייגן, ולעיתים קרובות פעל לצידו.
עם הגב אל הקיר, זכה רייגן בניצחונות מרשימים בקרוליינה הצפונית ובטקסס, שהניעו את המירוץ עד לוועידה הלאומית בקנזס סיטי. לקסאלט הציג את רייגן בוועידה. בסופו של דבר, הפסיד רייגן במסע הבחירות בהצבעה פרוצדורלית מרכזית לפורד והנשיא המכהן זכה בניצחון. למרות שהיה בצד המפסיד, הפרופיל הלאומי של לקסאלט גדל באופן דרמטי כתוצאה מהמאמצים שלו למען רייגן. כאשר ניצח רייגן את הנשיא המכהן הדמוקרטי, ג'ימי קרטר, בבחירות 1980, כאשר לקסאלט כיהן שוב כיו"ר הקמפיין הלאומי של רייגן, הפרופיל של לקסאלט נסק עוד יותר.
תביעת דיבה של סקרמנטו בי
[עריכת קוד מקור | עריכה]כפקיד ציבור ותיק בנבדה, שם אנשים בעלי קשרים לכאורה לפשע מאורגן התבלטו בתעשיית ההימורים המוקדמת של לאס וגאס, נחקר לקסאלט על מערכות היחסים שלו עם אנשים מסוימים. בשנת 1983, במהלך הקדנציה השנייה של לקסאלט בסנאט וערב ההצעה לבחירתו מחדש של רייגן, פרסם סקרמנטו בי שני מאמרים על עסקיו של לקסאלט בזמן שמשפחתו הייתה הבעלים של בית אורמסבי, בית מלון-קזינו בקרסון סיטי, בתחילת שנות ה-70. הכתבות טענו שסוכנים פדרליים מסוימים טענו שהקזינו ייצר רווחים בעודו בבעלות משפחת לקסאלט. לקסאלט תבע את העיתון בגין הוצאת דיבה, בטענה שהטענות של המאמרים היו שקריות, ושהמשמעות שלקסאלט היה בקשר עם חברי פשע מאורגן היא לשון הרע. הוא גם הכחיש שידע על פעילויות הסתרת הימורים מתשלום מיסים ולמעשה הכחיש שפעילות כזו בכלל בוצעה.
לקסאלט תבע פיצויים בסך 250 מיליון דולר. בשנת 1987 הוכרעה התביעה. בהצהרה, העיתון הודה כי תגלית לפני משפט "לא הראתה שיש פעילות הסתרת הימורים" בבית אורמסבי. לקסאלט הצהיר כי בחקירות לפני המשפט לא נמצאו ראיות לעבירה הנידונה. העיתון טען כי לא ביצע הוצאת דיבה משום שלא הצהיר שלקסאלט היה מעורב בעוולות; הוא רק דיווח שצד שלישי החזיק בחשדות שהתרחשו עוולות בבית אורמסבי. במסגרת ההסדר, שני הצדדים הסכימו לאפשר להכרעה בשאלת שכר טרחת עורכי הדין על ידי פאנל של שופטים פדרליים לשעבר.
במרץ 1988, לאחר סקירה מקיפה, פסקו השופטים ללקסאלט 647,452.52 דולר עם שכר טרחה והוצאות. אחד המשתתפים בפאנל, התובע הכללי של ארצות הברית לשעבר, גריפין בל, שכיהן תחת הנשיא ג'ימי קרטר, אמר שהיה מעדיף להעניק 2 מיליון דולר, אך לדעתו הסכום הסופי "הוגן". הוושינגטון פוסט תיאר את החלטת השופטים כ"סטירה" לעבר עיתוני ה"בי". לקסאלט צוטט כאומר שהמקרה הוכיח שהטענות של "בי" הן חסרות בסיס.
בחירות 1988 לנשיאות
[עריכת קוד מקור | עריכה]לקסאלט פרש מהסנאט ב-1987 והוחלף על ידי האיש שאותו הביס ב-1974, הארי ריד, שלימים היה מנהיג הרוב בסנאט והסנאטור מנבדה שכיהן את תקופת הכהונה הארוכה ביותר. ב-1987 התמודד לקסאלט למשך זמן קצר על המועמדות הרפובליקנית לנשיאות בבחירות 1988. הקמפיין נמשך ארבעה חודשים בלבד לאחר שלקסאלט קבע שהמאמץ לא עמד ביעדי הגיוס. פרשנים פוליטיים הגיעו למסקנה שהוא חיכה זמן רב מדי כדי להיכנס למירוץ, מה שהעניק למתחרים שלו לא רק הישג בארגון, אלא שגם רבים מהאסטרטגים הפוליטיים המובילים ומגייסי הכספים כבר חתמו עם מחנות אחרים. בסופו של דבר מונה ליושב ראש משותף בקמפיין המצליח של ג'ורג' הרברט ווקר בוש לנשיאות. שמונה שנים לאחר מכן, כיהן בתפקיד דומה בהתמודדותו הכושלת של בוב דול לנשיאות בבחירות 1996.
לאחר פרישתו מהפוליטיקה
[עריכת קוד מקור | עריכה]לקסאלט היה שותף במשרד עורכי הדין פינלי, קמבל, וגנר, אנדרברג, מנלי, מאירסון וקייסי המבוסס בניו יורק ובמשרד היורש שלו, לקסאלט, וושינגטון, פריטו ודובוק. מאוחר יותר הקים חברת ייעוץ ממשלתית קטנה הידועה בשם The Paul Laxalt Group. לאחר פרישתו מהסנאט, מונה לקסאלט על ידי הנשיא ג'ורג' הרברט ווקר בוש לחבר פאנל יוקרתי להפחתת גירעון שהורכב מחברי קונגרס בהווה ובעבר ומאמריקאים בולטים אחרים. בסופו של דבר הוועדה נותרה במבוי סתום כיצד להתמודד בצורה הטובה ביותר עם הגירעונות התקציביים הפדרליים. לקסאלט זכה לכבוד בדרכים שונות הן במהלך הקריירה שלו בשירות הציבורי ואחריה. מרכז ההנדסה המינרלים של פול לקסאלט, בניין בשווי 11 מיליון דולר שהושלם ב-1983, תואר כצעד ענק קדימה עבור אוניברסיטת נבדה-רינו ובית הספר לכרייה. הבניין ששטחו 60,000 רגל מרובע מכיל כיתות ומעבדות להנדסת כרייה, הנדסת כימיה וחומרים ומדעי הגאולוגיה. בניין פול לקסאלט סטייט בקרסון סיטי היה בעבר משרד הדואר האמריקאי (נבנה ב-1891) והבניין הפדרלי הראשון שהוקם בנבדה. הוא ממוקם במרכז הרובע ההיסטורי של קרסון סיטי.
אחת היוזמות של לקסאלט שהעניקה לו סיפוק אישי רב הייתה תוכנית "המתמחה" שהקים במהלך שתי הקדנציות שלו כחבר הסנאט של ארצות הברית. התוכנית נועדה להביא סטודנטים בגילאי קולג' לוושינגטון די. סי. לעבוד במשרד הסנאט של לקסאלט למשך המקבילה לסמסטר בקולג'. התוכנית הפיקה כמה אנשים שהמשיכו לקריירות בולטות בממשל ובעסקים, כולל בריאן סנדובל, מושל נבדה לשעבר.
ב-2 באוגוסט 2012, הוציא המושל סנדובל כרוז שהכריז על תאריך זה, יום הולדתו ה-90 של לקסאלט, כ"יום פול לקסאלט" במדינת נבדה.[12]
חיים אישיים
[עריכת קוד מקור | עריכה]לקסאלט התחתן ב-1946 עם ג'קלין רוס (1927–2004), בתו של ג'ון רולי רוס, שהיה שופט פדרלי בנבדה. לזוג נולדו חמש בנות ובן אחד. הם התגרשו ב-1972. לקסאלט התחתן עם אשתו השנייה, קרול, ונותר נשוי לה עד מותו. הייתה לה בת אחת מנישואים קודמים. לאחר שפרש מהסנאט, המשיכו פול וקרול לקסאלט להתגורר בצפון וירג'יניה.[13]
בשנת 1978, לבתו של לקסאלט, מישל, נולד בן, אדם לקסאלט, מעמיתו של לקסאלט בסנאט, פיט דומניצ'י מניו מקסיקו. מישל לקסאלט גידלה את אדם כהורה יחיד.[14][15] רק בשנת 2013 הודה דומניצ'י שלקסאלט היה בנו ונולד כתוצאה מרומן מחוץ לנישואים.[15] נכדו של לקסאלט, אדם, שימש כתובע הכללי של נבאדה בין השנים 2015 ל-2019.[13] בבחירות אמצע הקדנציה של 2022, אדם הפסיד במעט בהתמודדותו להדיח את קתרין קורטז מסטו, הסנאטורית המכהנת של ארצות הברית מנבדה.
מותו
[עריכת קוד מקור | עריכה]לקסאלט מת ב-6 באוגוסט 2018, במתקן בריאות במקלין שבווירג'יניה, ארבעה ימים לאחר יום הולדתו ה-96.[6][16]
מנהיג הרוב בסנאט לשעבר, הארי ריד, אמר בהצהרה לאחר מותו של לקסאלט: "באנו ממפלגות ומרקע פוליטיים שונים, אבל זה לא שינה לפול לקסאלט. הוא היה התגלמות של ג'נטלמן. הוא התייחס אליי, ולכולם, במלוא הכבוד והידידות."[17]
מושל נבדה, בריאן סנדובל, ציין כי "פול לקסאלט היה הרבה דברים - מדינאי, ג'נטלמן ומעשה מעמדי - מעל הכל, הוא היה אלוף עבור אהובתו נבדה וארצנו. "[18]
ב-6 בספטמבר 2018, נערך טקס הלוויה לסנאטור לקסאלט בקתדרלת סנט מתיו בוושינגטון די. סי., המשתתפים כללו את סגן הנשיא לשעבר דיק צ'ייני, מנהיג הרוב בסנאט לשעבר בוב דול, התובע הכללי לשעבר אדווין מייז השלישי ועשרות תושבי נבדה שעשו את המסע לבירת המדינה כדי לחלוק כבוד אחרון ללקסאלט. רגע לפני חג ההודיה, התקיים טקס אזכרה באחוזת המושל בבירת נבדה ובעיר הולדתו של לקסאלט, קרסון סיטי. הדוברים כללו את המושל סנדובל, גרג פרארו, פרנק פאהרנקופף, אד אליסון וסיג רוגיץ'. המשתתפים כללו את המושלים לשעבר בוב ליסט, ריצ'רד בריאן ובוב מילר. בנוסף, השתתפו כמה חברי צוות לשעבר של לקסאלט כולל דאג פולר, רובי אייקן, האל פורמן וג'ין דרקוליץ'. כמה שבועות לאחר מכן, עם משפחה וחברים קרובים נוכחים, ולכבוד שירותו במהלך מלחמת העולם השנייה, נקבר לקסאלט בבית הקברות הלאומי ארלינגטון. הצדעה של 21 תותחים חתמה את הטקס.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- פול לקסאלט, באתר המדריך הביוגרפי של הקונגרס של ארצות הברית (באנגלית)
- פול לקסאלט, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ↑ American Mothers Committee (1 באוגוסט 1976). Mothers of achievement in American history, 1776-1976: Bi-centennial project, 1974-1976. C. E. Tuttle Co. ISBN 9780804812016 – via Google Books.
- 1 2 "THERÉSE ALPETCHE LAXALT - Nevada Women's History Project".
- ↑ "Paul Laxalt, former Nevada governor, senator, dies at 96". 7 באוגוסט 2018.
- ↑ Davidson, Joanne (1 במרץ 2006). "DU honors its alumni of distinction". The Denver Post.
- ↑ Banning, Doresa (20 ביולי 2016). "Golden Rooster: Advertising or Art?".
- 1 2 3 4 5 Tetreault, Steve (6 באוגוסט 2018). "Paul Laxalt, former Nevada governor, senator, dies at 96". Las Vegas Review-Journal.
- ↑ Langdon, Dolly (18 באפריל 1983). "Will Reagan Ride Again in '84? His Blood Brother Paul Laxalt Is Saddling Up the G.O.P." People.
- ↑ "Ex-Nevada Lawmaker Mary Gojack Dies : Former Blackjack Dealer Fought on Behalf of Women, Minorities". Los Angeles Times. 15 בנובמבר 1985.
- ↑ Ahern, Tim. "Cut And Cut Cleanly, Laxalt Advises Marcos In Dramatic Call". AP NEWS (באנגלית). Associated Press.
- ↑ Pimentel, Boying (9 באוגוסט 2018). "Tale of two Pauls from the Marcos nightmare". INQUIRER.net USA (באנגלית). Philippine Daily Inquirer.
- ↑ Romualdez, Babe. "Paul Laxalt: A friend of the Philippines". Philstar.com. Philippine Star.
- ↑ "Nevada Governor Declares Thursday Paul Laxalt Day". KLAS-TV. 2 באוגוסט 2012.
- 1 2 Weiner, Rachel (20 בפברואר 2013). "Former Senator Pete Domenici kept son secret for decades". The Washington Post.
- ↑ Ralston, Jon (26 במאי 2014). "Who is Adam Laxalt?". Politico.
- 1 2 Clausing, Jeri (21 בפברואר 2013). "Pete Domenici Acknowledges Son From Extramarital Affair 30 Years Ago". Associated Press.
- ↑ Clymer, Adam (6 באוגוסט 2018). "Paul Laxalt, U.S. Senator From Nevada and Close Reagan Confidant, Dies at 96". The New York Times.
- ↑ Lesniewski, Niels; Dick, Jason; Lesniewski, Niels; Dick, Jason (7 באוגוסט 2018). "Paul Laxalt, Nevada Senator and 'First Friend' of Ronald Reagan, Dies at Age 96" – via www.rollcall.com.
- ↑ Sandoval, Brian (7 באוגוסט 2018). "Sandoval Statement of the Passing of Paul Laxalt". The Official State of Nevada Website. State of Nevada. אורכב מ-המקור ב-28 באוגוסט 2018.
חברי הסנאט של ארצות הברית מטעם מדינת נבדה  | ||
|---|---|---|
| קבוצה 1 | ויליאם מ. סטיוארט • ויליאם שרון • ג'יימס פייר • ויליאם מ. סטיוארט • ג'ורג' ס. ניקסון • ויליאם א. מאסי • קי פיטמן • ברקלי באנקר • ג'יימס סקרוגהאם • אדוארד קארוויל • ג'ורג' מלון • הווארד קאנון • שיק הכט • ריצ'רד בריאן • ג'ון אנסין • דין הלר • ג'קי רוזן |  |
| קבוצה 3 | ג'יימס ניי • ג'ון פ. ג'ונס • פרנסיס ניולנדס • צ'ארלס הנדרסון • טסקר אודי • פט מקארן • ארנסט ס. בראון • אלן בייבל • פול לקסאלט • הארי ריד • קתרין קורטז מסטו | |