פומפיוס טרוגוס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

פומפיוס טרוגוסלטינית: Pompeius Trogus, מוכר גם כטרוגוס פומפיוס,[1] סוף המאה ה-1 לפנה"ס – תחילת המאה ה-1 לספירה) היה היסטוריון רומאי מתקופת אוגוסטוס.

האיש וחיבורו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מוצאו של פומפיוס טרוגוס משבט הווקונטים (Vocontii) הקלטי שבגאליה נארבוננסיס. סבו, טרוגוס פומפיוס, קיבל מפומפיוס הגדול את האזרחות הרומית בזמן המלחמה נגד סרטוריוס. דודו פיקד על להקת פרשים בצבאו של אותו פומפיוס במלחמה נגד מיתרידטס, בזמן שאביו כבר היה מזכירו של יוליוס קיסר.[2]

היסטוריה פיליפיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פומפיוס טרוגוס פרסם את חיבורו ההיסטורי המקיף "Historiae Philippicae" (היסטוריה פיליפיקה) בזמן שלטון אוגוסטוס. החיבור כולל 44 ספרים ונקרא כך כנראה בגלל החיבור ההיסטורי בעל אותו שם של ההיסטוריון היווני הקלאסי תיאופומפוס, ומכיוון שנושאו המרכזי היא האימפריה שנוסדה על ידי פיליפוס השני, מלך מוקדון. החיבור המקורי לא נשמר ומה שהגיע לידינו הם רק התקציר (Epitoma) שכתב ההיסטוריון יוסטינוס במאה ה-3 לספירה וראשי פרקים או תוכן עניינים (Prologi), שאינם תלויים בתקציר ולא ידוע מי יצר אותם, אך גם הם נשתמרו בכתבי יוסטינוס (פורסמו לראשונה בשנת 1581 על ידי המשכיל הצרפתי בונגרסיוס).

במרכז החיבור עמדו תולדות העולם שמחוץ לרומא, בעיקר העולם היווני והממלכות ההלניסטיות:

  • ספרים 6-1 כללו את התקופה שקדמה לפיליפוס השני, החל מנינוס מייסדה של נינוה, בהן ניתן דיווח על האשורים, הפרסים, המצרים, הסקיתים, האתונאים והלקדמונים.
  • ספרים 33-7 כללו את ההיסטוריה של מקדוניה עד הפלת מלכה האחרון אנדריסכוס (148 לפנה"ס).
  • ספרים 40-34 כללו את התקופה החל מקרב קורינתוס (146 לפנה"ס) ועד סוף בית תלמי לאחר קרב אקטיום (31 לפנה"ס).
  • ספרים 42-41 עסקו בתולדות הממלכה הפרתית.
  • ספרים 44-43 כללו את תולדות המערב. המאורעות האחרונים הנזכרים בחיבור הם ההסכם בין הפרתים לרומאים בשנת 20 לפנה"ס והכנעתה של ספרד בזמנו של אוגוסטוס.

טרוגוס לא עסק בהיסטוריה הרומאית עד לנקודה בה יוון והמזרח באו במגע עם רומא, ייתכן מאחר שליביוס כבר עסק בכך די. החיבור התבסס על כתביהם של היסטוריונים יוונים כמו תיאופומפוס, אפורוס (Ephorus), תימאוס (Timaeus) ופוליביוס.

החיבור מתאפיין בהרגשת כבוד לתרבות היוונית ואתונה במיוחד. טרוגוס מביע גם את הערצתו לאוגוסטוס, אבל מבטא גישה ריאליסטית כלפי היחסים בין רומא לעמים שאיתה באה במגע. יוסטינוס משבח את רהיטותו של טרוגוס ולא הוסיף על דבריו דברים משל עצמו או ממקורות אחרים. עם הזמן דחקה האפיטומה של יוסטינוס את החיבור המקורי, כפי שאירע לעתים קרובות להרבה יצירות ספרותיות. הפרולוגים אינם תלויים באפיטומה ואף מרמזים על עניינים שלא הגיעו לתקציר.[3]

קטעים מתוך חיבורו מצוטטים על ידי סופרים שונים ובהם הירונימוס, אוגוסטינוס ווופיסכוס[4] (Vopiscus, המאה ה-4), אחד ממחברי ההיסטוריה אוגוסטה, שמדרג את סגנונו הרהוט לצדם של סלוסטיוס, ליביוס וטקיטוס.

חיבורים אחרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחקר בן לפחות 10 ספרים מאת טרוגוס בשם "de Animalibus" על תולדות בעלי החיים נזכר אצל כאריסיוס (Charisius, המאה ה-4) וטרוגוס מצוטט כסמכות על ידי פליניוס הזקן בכמה מקומות ב"תולדות הטבע". סופר בשם "טרוגוס" מצוטט פעמיים על ידי פריסכיאנוס (Priscianus‏ 500 לספירה) בספרים החמישי והשישי שלו, אך לא ידוע אם מדובר בטרוגוס של יוסטינוס.[5]

פומפיוס טרוגוס על היהודים[עריכת קוד מקור | עריכה]

פומפיוס טרוגוס דן ביהודים בהקשר של תולדות הממלכה הסלבקית. מלבד האכסקורס המפורסם של טקיטוס, התקציר של פומפיוס טרוגוס כולל את התיאור הרחב ביותר על היהודים בספרות הלאטינית הקלאסית.[6]

הסקירה העיקרית שלו על היהודים[7] מחולקת ל-3 חלקים:

  1. עתיקות היהודים - כולל שילוב של 3 מסורות שונות: מסורת דמשקית, מסורת מקראית והמסורת המצרית-יוונית העוינת על יציאת מצרים.
  2. תיאור גאוגרפי קצר של ארץ יהודה, בהתאם לנוהגו של יוסטינוס להשמיט או לקצר באופן משמעותי תיאורים כאלה.
  3. היסטוריה של היהודים החל מהתקופה הפרסית.

טרוגוס השתמש לחיבורו במקורות יווניים. ייתכן ולכתיבת החלק על היהודים נעזר בכתבי טימאגנס ואולי גם בפוסידוניוס.[8][9]

עתיקות היהודים[עריכת קוד מקור | עריכה]

פומפיוס טרוגוס טוען שמוצא היהודים הוא מדמשק וששמה של העיר ניתן לה על ידי המלך "דמשק", שאחריו מלכו חזאל (Azelus), הדד (Adores), אברהם וישראל (Israhel). מסורת זו דומה לדברי ניקולאוס איש דמשק[10] שאברהם היה מלך דמשק, אולם ניקולאוס מדגיש שהגיע אליה מארץ הכשדים, ואילו טרוגוס הוא היחיד מהמקורות העתיקים שמציין במפורש שמוצא היהודים הוא מדמשק.[11]

טרוגוס עובר מהמסורת הדמשקית למסורת מקראית משובשת ומספר ש-10 בניו של ישראל הפכו אותו למפורסם יותר מכל אבותיו. לאחר שחילק את עמו ל-10 ממלכות, הוא מסר אותן בידי בניו וקרא לכולם "יהודים" על שם יהודה, שמת מעט לאחר החלוקה ונחלתו חולקה בין שאר הבנים, וציווה שזכרו יכובד על ידי כולם. צעיר הבנים היה יוסף, ואחיו, שחששו מיכולותיו יוצאות הדופן, אסרוהו בחשאי ומכרוהו לסוחרים נכרים. לאחר שהובא על ידם למצרים ובעזרת פיקחותו הפך עצמו לרב-אומן במאגיה, מצא חן בעיני המלך בתוך זמן קצר. הוא היה אישיות "מוכשרת עד מאד בראיית הנולד מתוך נפלאות" והיה הראשון לייסד את מדע פתרון החלומות. שום חוק אלוהי או אנושי לא היה בלתי ידוע לו, כך שהוא חזה בצורת כמה שנים לפני שקרתה, וכל מצרים הייתה גוועת ברעב אלמלא ציווה המלך בעצתו לאגור את תבואה לכמה שנים. "ההוכחות לידיעותיו היו כאלה, עד כי נדמה היה שאזהרותיו נבעו לא מפי בן-תמותה אלא מפי אל".

טרוגוס מספר שבנו של יוסף היה משה (Moyses), שירש מאביו את ידיעותיו ואת יופיו. היופי של משה מוזכר במפורש גם בתרגום השבעים,[12] אצל פילון[13] ובקדמוניות היהודים[14] ואילו קרבתו המשפחתית ליוסף נזכרת גם על ידי אפולוניוס מולון,[15] שהפך את משה לנכדו. טרוגוס מתחיל לשלב כאן את המסורת המצרית-אלכסנדרונית (שאימצו אותה סופרים רבים, החל מהקטאיוס איש אבדרה[16]) ומספר לאחר שניחתו על המצרים גרדת וצרעת והם הוזהרו על ידי אורקל, גרשו את משה ממצרים יחד עם אלה שחלו במחלה, כדי שהמחלה לא תתפשט (עלילת המצורעים). מאחר שמשה הפך למנהיג הגולים, הוא לקח בגניבה את כלי הקודש של המצרים (על פי ספר שמות[17] בני ישראל שאלו כלי כסף וזהב משכניהם), ואלה ניסו להשיב אותם בכח הנשק, אך סערות אילצו אותם לשוב לביתם.

משה הגיע לדמשק, בית אבותיו, והשתלט על הר סיני. בהגיעו אליו, לאחר 7 ימי צום עם צאן מרעיתו במדבריות ערב, "הקדיש את היום השביעי, שנקרא לפנים שבת לפי מנהג העם, כיום צום, משום שיום זה שם קץ באחת לרעבונם ושיטוטיהם". פומפיוס טרוגוס היה הסופר הראשון שקישר את יציאת מצרים עם צום.[18] ציון השבת כיום צום הוא מן הטעויות הרווחות ביותר בעולם היווני-רומי על השבת היהודית.[19] טרוגוס מוסיף ש"בזוכרם כי גורשו ממצרים מחשש להפצת זיהום, הם הקפידו, פן יהפכו להיות שנואים על שכניהם מאותה סיבה, שלא לבוא במגע עם זרים", ומסביר שחוק זה אומץ על ידיהם באותה הזדמנות והפך בהדרגה למוסד דתי. להבדיל מסופרים אחרים כמו הקטאיוס, מנתון, דיודורוס ואפילו סטראבון, שאצלם היבדלות היהודים היא פעילה ומתבטאת בשנאת בריות או עוינות כלפי זרים, אצל פומפיוס היא סבילה והיהודים פשוט נמנעים ממגע עם זרים. כך מוטיב המיזנתרופיה והעוינות כלפי זרים (misoxenia) שהיה קיים במקור עליו הסתמך פומפיוס, "רוכך" והומר בביישנות כלפי זרים.[20]

טרוגוס מספר שאחרי משה, בנו אהרן (Arruas) מונה לכהן כדי לפקח על הפולחנות המצריים ומעט אחר כך הפך למלך. הוא מסביר שמאז היה זה מנהג בקרב היהודים שאותם אנשים יהיו מלכים וכהנים. זהו הרמז היחיד לאהרן בספרות היוונית-רומית.[19] טרוגוס מתאר בצורה אנכרוניסטית את כל ההיסטוריה היהודית לפי המצב ששרר בזמן ממלכת החשמונאים, כאשר המלך והכהן הגדול היו אותו אדם.[21]

ארץ יהודה[עריכת קוד מקור | עריכה]

טרוגוס מספר שעושרה של האומה היהודית גדל על ידי ההכנסה מהבלסם, שמופק רק בארץ יהודה, בעמק יריחו (Aricus), המוקף ברכס רציף של גבעות, כאילו היה חומה, בו יש חורש יוצא דופן בפוריותו ובנעימותו ומשובץ בחורשות של עצי דקל ובלסם.

הוא מוסיף שבארץ זו יש אגם ענק, שבשל גודלו והמים השקטים שבו, מכונה "הים המת". טרוגוס הוא הראשון שמכנה את ים המלח בשם הזה (Mortuum Mare). דיודורוס, פליניוס הזקן[22] ויוספוס קוראים לו "אגם האספלט".[23]

ההיסטוריה של היהודים[עריכת קוד מקור | עריכה]

פומפיוס טרוגוס מספר שהראשון שכבש את היהודים הוא חשיארש (Xerxes), מלך פרס (במקום כורש), ולאחר נפילת הפרסים תחת עוצמתו של אלכסנדר הגדול היו היהודים נתונים זמן רב לשליטה מקדונית תחת ממלכת סוריה. טרוגוס קובע שכאשר מרדו בדמטריוס הראשון וביקשו את חסדם של הרומאים, היהודים היו הראשונים מכל עמי המזרח שהשיגו מחדש את חירותם, מאחר שהרומאים העניקו אז בקלות מה שלא היה שלהם. דבריו של פומפיוס טרוגוס מכוונים למשלחת של יהודה המקבי לרומא והברית הראשונה שבין יהודה ובין רומא בשנת 161 לפנה"ס, ומהוים אישור בלתי תלוי למסופר בספר מקבים א[24] על ברית זו.[25]

טרוגוס מספר שאנטיוכוס סידטס יצא למלחמה בערים שמרדו בתחילת שלטונו של אחיו, דמטריוס השני, ולאחר שהכניע אותן צירף אותן לממלכתו. בין אלה הוא גם כבש את היהודים, שבזמן השלטון המקדוני (הממלכה הסלבקית) תחת אביו דמטריוס הראשון השיגו מחדש את חירותם בכח הנשק וכוחם היה כזה שהם לא נכנעו לאף מלך מקדוני לאחר מכן, אלא בהנהגת שליטים בני עמם הטרידו את סוריה במלחמות עזות.

בפרולוג לספר 36 נכתב שאנטיוכוס סידטס הכניע את היהודים לאחר שהורקנוס נהרג. אולם הורקנוס לא נהרג במלחמה זאת, אלא בשנת 104 לפנה"ס, כמעט 25 שנים לאחר מותו של אנטיוכוס סידטס. לא ניתן לקבוע אם הטעות נעשתה על ידי פומפיוס טרוגוס עצמו או על ידי כותב הפרולוג (אפשרות סבירה יותר מכיוון שיוסטינוס לא מתייחס לאירוע הזה בתקציר).[26] ייתכן והכונה להריגת שמעון החשמונאי.[27]

מתוך הפרולוג לספר 39, ניתן להסיק שפומפיוס טרוגוס עסק גם במעשיהם האחרונים של החשמונאים[9] מנקודת המבט של העולם ההלניסטי, כאשר אחד מראשי הפרקים של הספר נקרא "כיצד היהודים והערבים הטרידו את סוריה על ידי שוד אדמות". להבדיל מהפרולוג, התקציר של יוסטינוס לספר 39 מתעלם ממעשי השוד של היהודים ומזכיר רק את הביזה של הערבים, אולם אזכור כזה קיים בתקציר לספר 40, שם נזכר סבלה של סוריה משוד "של היהודים והערבים".[28]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מנחם שטרן - Menahem Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, Jerusalem, 1976, Vol. I, XLVII. Pompeius Trogus, pp. 332-343
  • מנחם שטרן, מחקרים בתולדות ישראל בימי הבית השני, חלק חמישי, היהודים בהיסטוריוגראפיה הרומית בימי אוגוסטוס, עמ' 477-469, הוצאת יד יצחק בן צבי, ירושלים תשנ"א (1991).
  • פטר שפר, יוּדוֹפובּיה - גישות כלפי היהודים בעולם העתיק (מאנגלית: להד לזר); פרק 1 גירוש ממצרים, פומפיוס טרוגוס, עמ' 45-44; ספריית "הילל בן-חיים" הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2010.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Marcus Junianus Justinus, Epitome of the Philippic History of Pompeius Trogus, Preface
  2. ^ Marcus Junianus Justinus, Epitome of the Philippic History of Pompeius Trogus, Book XLIII, 5, 12-11
  3. ^ מנחם שטרן, מחקרים בתולדות ישראל בימי הבית השני, עמ' 469.
  4. ^ פלביוס וופיסכוס, היסטוריה אוגוסטה, חיי פרובוס, פרק 2, סעיף 7.
  5. ^ הקדמה על יוסטינוס, באתר The Tertullian Project
  6. ^ מנחם שטרן, מחקרים בתולדות ישראל בימי הבית השני, עמ' 469.
  7. ^ ספר 36, פרק 1 סעיף 9 עד פרק 3 סעיף 9.
  8. ^ מנחם שטרן, מחקרים בתולדות ישראל בימי הבית השני, עמ' 476-475.
  9. ^ 9.0 9.1 Menahem Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, Vol. I, XLVII. Pompeius Trogus, pp. 332-333
  10. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר ראשון, סעיפים 160-159.
  11. ^ מנחם שטרן, מחקרים בתולדות ישראל בימי הבית השני, עמ' 471.
  12. ^ תרגום השבעים לספר שמות, פרק ב, פסוק 2.
  13. ^ פילון האלכסנדרוני, על חיי משה א, 18.
  14. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר שני, סעיף 231.
  15. ^ .Eusebius, Praeparatio Evangelica IX, 19: 1-3
  16. ^ דיודורוס סיקולוס, ספר 40, פרק 3, פסקה 4.
  17. ^ ספר שמות, פרק י"ב, פסוקים ל"ה-ל"ו
  18. ^ פטר שפר, יוּדוֹפובּיה, פרק 4 שבת, יום צום, עמ' 132.
  19. ^ 19.0 19.1 מנחם שטרן, מחקרים בתולדות ישראל בימי הבית השני, עמ' 472.
  20. ^ פטר שפר, יוּדוֹפובּיה, פרק 1 גירוש ממצרים, פומפיוס טרוגוס, עמ' 45.
  21. ^ Menahem Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, Vol. I, XLVII. Pompeius Trogus, p. 341
  22. ^ פליניוס הזקן, תולדות הטבע, ספר ה, פרקים 17-15.
  23. ^ מנחם שטרן, מחקרים בתולדות ישראל בימי הבית השני, עמ' 473.
  24. ^ ספר חשמונאים א, פרק ח; יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר יב, סעיף 417.
  25. ^ מנחם שטרן, מחקרים בתולדות ישראל בימי הבית השני, עמ' 474.
  26. ^ Menahem Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, Vol. I, XLVII. Pompeius Trogus, p. 334
  27. ^ מנחם שטרן, מחקרים בתולדות ישראל בימי הבית השני, עמ' 470.
  28. ^ Marcus Junianus Justinus, Epitome of the Philippic History of Pompeius Trogus, Book XL, 2, 4