פוניקה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
"חלומו של סקיפיו", ציור מעשה ידי הצייר האיטלקי רפאל
"חניבעל חוצה את האלפים". המקור לא ידוע
"אלגוריה של קרתגו". איור לכתב יד של "פוניקה" מאת הצייר פרנצ'סקו פסלינו, 1448 לערך

פוניקהלטינית: Punica) היא פואמה אפית בשבעה-עשר ספרים (פרקים) ובמשקל הקסמטר דקטילי שחיבר סיליוס איטליקוס (28 לערך – 103 לערך). היא מחזיקה למעלה מ-12,000 שורות, ונחשבת לפואמה הלטינית הארוכה ביותר שנתחברה בעת העתיקה. נושא הפואמה הוא המלחמה הפונית השנייה והמאבק בין שני המצביאים הדגולים חניבעל וסקיפיו אפריקנוס.

תיאור[עריכת קוד מקור | עריכה]

איטליקוס כתב את הפואמה בסגנון בו כתב ורגיליוס את ה-"איניאדה". איטליקוס הסתמך על חיבורו של טיטוס ליוויוס "מיום ייסודה של עיר", אולם לא תמיד נצמד למקור ההיסטורי. הפוניקה התגלתה ככתב יד בקונסטנץ בשנת 1416 או 1417.

עלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפואמה נפתחת בזעמה של האלה יונו על אניאס שבגד בדידו הקרתגית שהתאבדה מרוב צער. יונו יוצרת את חניבעל ברקה כמכשיר לנקמתה ברומאים, צאצאיו של אניאס. חניבעל בן תשע כשאביו חמילקרת ברקה לקח אותו למקדשה של דידו, ומשביע אותו להיות לנצח אויב לרומאים. חניבעל מתלווה אל אביו במסעו להיספניה, שם נרצחים אביו וגיסו בידי המקומיים. חניבעל תופס את הפיקוד על הצבא הקרתגי בהיספניה, הוא תוקף את סגונטום וכך פותח מלחמה עם רומא. בנקודה הזו נגמר הספר הראשון.

אנשי סגונטום נלחמים באומץ, והאלים מתערבים. הרקולס שולח שליח לעודד את אנשי קרתגו, אולם יונו שולחת שליח משלה שגורם להם לטירוף והם מעלים עצמם באש. המשורר מבטיח לאנשי סגונטום שזכרם לא ישכח. כאן נגמר הספר השני.

חניבעל מבקר במקדשו של הרקולס לפני המלחמה. יופיטר נגלה אליו בחלום ומראה לו נחש תוקף את איטליה. חניבעל מתעודד מהחלום, ומחליט לצאת למסע מלחמה נגד רומא. אשתו אימילקה מתחננת אליו שייקח אותה עמו, אולם הוא שולח אותה בדמעות לקרתגו. ונוס שואלת את יופיטר האם הוא מתכוון להשמיד את רומא, יופיטר משיב שהוא רוצה לגרום לחניבעל לחשל את הרומאים. בנקודה זו מתאר המשורר בקצרה את תולדותיה של רומא אחרי חניבעל, ואת הפאר לו תזכה בימי הקיסרות. לדעת המשורר הפאר יגיע לשיא בתקופת הקיסר דומיטיאנוס, והקטע הבא מלא בחנופה לדומיטיאנוס שהיה הקיסר בזמן כתיבת הפואמה. בנקודה זו נגמר הספר השלישי.

חניבעל מגיע לאיטליה, הגאלים שרוצים לנקום ברומא מסייעים לו לנצח בקרב טיקינוס. בקרב מתבלט חייל רומאי צעיר בשם סקיפיו, סקיפיו כמעט מת בקרב אולם יופיטר צופה לו עתיד גדול ומבקש ממארס להציל אותו. יונו מופיעה ומציעה לחניבעל לארוב לרומאים באגם טראסימנו. בנקודה זו נגמר הספר הרביעי.

חניבעל מקבל את עצתה של יונו ואורב לרומאים, המארב מגיע לשיא בקרב טראסימנוס. האלים כולם מזדעזעים מהקרב פרט ליונו. אחיו של חניבעל מאגו נפצע, אולם נחשים מגיעים ומרפאים אותו. הקונסול גאיוס פלאמיניוס נפוס נהרג. בנקודה זו נגמר הספר החמישי.

הרומאים המבוהלים ממנים את פאביוס מאקסימוס כדיקטטור. בקטע הבא סוקר המשורר את ההיסטוריה של משפחתו של פאביוס, וכן מספר את סיפורו של מרקוס אטיליוס רגולוס, מצביא רומאי שנפל בשבי הקרתגי בזמן המלחמה הפונית הראשונה ושוחרר בתנאי שישכנע את הרומאים לחתום על חוזה שלום עם קרתגו, אולם כשחזר לרומא דחק בסנאט לא להציע שום הסכם כזה. לאחר מכן חזר רגולוס לקרתגו שם עונה למוות. חניבעל מבקר במקדש רומאי ורואה שם ציורים המתארים ניצחונות של הרומאים על הקרתגים, חניבעל זועם ומורה לשרוף את המקדש. כאן נגמר הספר השישי.

בספר השביעי מתאר המשורר את האסטרטגיה הפביאנית, פאביוס נמנע מקרב עם חניבעל, חניבעל מנסה להתגרות בו אך לשווא. מתואר קרב אגר פלרנוס בו חמק חניבעל על ידי כך ששילח עדר שוורים בצבא הרומאי, ממלכודת מתוחכמת שהציב לו פאביוס. סגנו של פאביוס מרקוס מינוקיוס רופוס מביס את חניבעל בקרב גרוניום, והופך לשווה זכויות עם פאביוס. חניבעל גורר אותו למלכודת מתוחכמת וכמעט משמיד את צבאו, אך פאביוס מתערב ברגע האחרון ומציל אותו. כאן נגמר הספר השביעי.

גאיוס טרנטיוס וארו נבחר כקונסול. הוא נושא נאום יהיר בו הא מגנה את פאביוס על פחדנותו, וקורא לגייס את כל חיילי רומא למלחמה. הרומאים מגייסים צבא אדיר העולה במספרו פי כמה על צבאו של חניבעל. חניבעל מפוחד חושש מהאיום הגדול. יונו שולחת אליו את רוחה של אחותה של דידו שמעודדת אותו ומבטיחה לו ניצחון, חניבעל מתעודד ומתכונן לקרב. המשורר סוקר את הצבאות ומפקדיהם, סימנים רעים נראים אולם וארו מתעלם מהם. הפואמה מסתיימת בנבואה קודרת של חייל רומאי אלמוני, ושני הצבאות יוצאים לקרב קאנאי.

הקיסרים הפלאביים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספר השלישי של הפוניקה, ניצל סיליוס איטליקוס את ההזדמנות כדי להלל את הקיסרים הפלאביים. הוא מתאר כיצד ונוס המודאגת מניצחונותיו של חניבעל, הפכה לחרדה לעתידה של רומא. יופיטר, בתגובה לכך, מנבא את התהילה העתידית של רומא. כמו משוררים אחרים בתקופת הקיסרים הפלאביים, גם סיליוס איטליקוס מצא לנכון לציין את הניצחון הצבאי הגדול ביותר שלהם - הכנעתה של יהודה במרד הגדול.[1] בהתייחסותו אל אספסיאנוס הוא מציין את הכנעתם במלחמה של "מטעי הדקלים של אדום" (=יהודה) ולאחר מכן מתייחס אל בנו, טיטוס, ש"ייקח על עצמו את משימת אביו" וש"עוד בהיותו בחור צעיר, ישים קץ למלחמה עם העם הפראי של פלשתינה".[2]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Silius Italicus, Punica. Translated by J.D. Duff. London, William Heinemann, and Cambridge (MA), Harvard University Press, 1927. 2 Vols. Digitized copy in Internet Archive: Vol. 1, vol. 2. (מקור מול תרגום).
  • ה"פוניקה" בשפת המקור הלטינית, בתוך: The Latin Library.
  • ה"פוניקה" בתרגום לצרפתית מ-1855, בתוך: Itinera Electronica. (מקור מול תרגום).

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מנחם שטרן - Menahem Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, Jerusalem, 1976, Vol. I, LXXX. Silius Italicus, pp. 506-508
  2. ^ Punica, III, 597-606; VII, 449-457