פורטל:אמנות/אמנות ישראלית
פיסול ישראלי הוא שם כולל ליצירות פיסול שנוצרו בארץ ישראל החל משנת 1906, שנת ייסוד "בצלאל". תהליך התגבשותו של הפיסול הישראלי לווה בהשפעה מתמדת של האמנות הבינלאומית. בראשית ימיה של האמנות הישראלית עלו לארץ ישראל מרבית הפסלים המרכזיים, ואמנותם היוותה סינתזה של השפעת הפיסול האירופי עם האופן שבו עוצבה התודעה הלאומית והאמנותית בארץ ישראל ואחר כך במדינת ישראל.
השאיפה ליצירת סגנון פיסול מקומי מובהק החלה להתפתח בסוף שנות השלושים של המאה ה-20, עם יצירת הפיסול ה"כנעני", בו שולבה השפעת האמנות האירופית עם מוטיבים הלקוחים מאמנות המזרח ובעיקר ממסופוטמיה. מוטיבים אלו נוסחו במונחים לאומיים, וביקשו להציג את הקשר שבין הציונות לבין אדמת המולדת. למרות שאיפתו של הפיסול המופשט של תנועת "אופקים חדשים", שצמח בישראל במחצית המאה, להציג פיסול בעל שפה אוניברסלית, הכילה אמנותם מאפיינים רבים של התפיסה ה"כנענית" הקודמת. במהלך שנות השבעים חדרו לפיסול ולאמנות הישראלית צורות ביטוי חדשות, בהשפעת האמנות המושגית הבינלאומית. טכניקות אלו שינו באופן מהותי את הגדרתו של הפיסול. בנוסף, איפשרו טכניקות אלה גם ביטויי מחאה פוליטייים וחברתיים, שהוצנעו עד אז בפיסול הישראלי.
פסלים ישראלים מרכזיים: יעקב אגם - מיכה אולמן - אברהם אופק - חנה אורלוף - נפתלי בזם - זאב בן-צבי - גדעון גכטמן - דרורה דומיני - יצחק דנציגר - נחום טבת - בתיה לישנסקי - סיגלית לנדאו - אברהם מלניקוב - דב פייגין - דוד פלומבו - משה ציפר - מנשה קדישמן - דני קרוון - נתן רפופורט - יחיאל שמי בוריס ש"ץ - יגאל תומרקין
אדריכלות ישראלית היא כינוי לסגנונות הבנייה שהתפתחו בארץ ישראל החל משנת 1878 שבה החלה העלייה הראשונה ועד היום. אדריכלות זו מושפעת מסגנונות אדריכליים שהיו נפוצים בארץ לפני בוא העולים דוגמת מאדריכלות איסלאמית, אדריכלות טמפלרית, אך בעיקר מהשפעותיה של האדריכלות האירופית.
החל משנות העשרים של המאה ה-20 של המאה ה-20 החלו להיבנות בארץ ישראל מבנים רבים בהשפעת האדריכלות המודרנית. "הסגנון האקלקטי", והחל משנות השלושים בעיקר "הסגנון הבינלאומי בארץ ישראל", ייצגו את סגנון הבנייה המרכזי עד לשנות החמישים של המאה.
לאחר מלחמת ששת הימים והרחבת הגבולות המשמעותית שבאה עמו, השתנתה מגמת הבנייה המודרניסטית בעקבות שינוי כלכלי וחברתי, אשר לוותה, לעיתים, בנטייה לפאר "נובו-רישי". התוצאה הובילה לבנייה פרטית נרחבת בפרברי הערים, אשר כללה מבנים ראוותניים, בניגוד לקנה המידה הצנוע אשר היה נהוג בשנים שלפני כן. ברוח אדריכלות הפוסט מודרניסטית שולבו בבנייה אלמנטים מיובאים כגון גגות רעפים שווייצרים, עמודים "קורניתיים", חלונות קשתיים לצד קורות בטון חשוף, טיח שפריץ ליד אריחי אבן מודבקים וכו'. בתחילת שנות השמונים התרחבה התופעה, הרחבת השכונות הפכה לממוסדת וקיבלה את הכינוי "בנה ביתך". שנות ה-80 וה-90 היו המשך ישיר לאותה תקופה, כאשר ברוח ההפרטה, חל פיחות במעמדה השרירותי של המדינה. התוצאה הייתה פיתוח מואץ והקטנה ניכרת של השטחים הפתוחים.
 |
להרחבה ראו: פורטל אדריכלות |
- סגנונות בנייה בארץ ישראל: אדריכלות טמפלרית - סגנון אקלקטי - הסגנון הבינלאומי - ברוטליזם
- ערכים בנושא תכנון ובנייה בישראל: חוק התכנון והבנייה - תקנות התכנון והבנייה - תכנון ובנייה בישראל - תוכנית גדס - תוכנית שרון - תמ"א 35 - תוכנית ספדיה - בנה ביתך
- אדריכלים ישראלים: צבי הקר - אברהם יסקי - רם כרמי - יהודה מגידוביץ' - משה ספדיה - ריכרד קאופמן - זאב ויעקב רכטר - אריה שרון
הקולנוע הישראלי כתעשייה התפתח החל משנות החמישים של המאה ה-20, אף כי יהודים ציוניים רבים עסקו בקולנוע בארץ ישראל כבר עשרות שנים לפני קום המדינה. תעשיית הקולנוע ייצרה במהלך שנותיה מאות סרטים במגוון סגנונות וז'אנרים, ביניהם סרטי דרמה, קומדיות, סרטים תיעודיים וסרטים קצרים באיכות מוכרת ומוערכת בעולם. התעשייה עצמה ידעה עליות וירידות, אך במשך שנים רבות, ובמיוחד כיום, ידע הקולנוע הישראלי למשוך מאות אלפי צופים לבתי הקולנוע ולייצג את ישראל בכבוד בתחרויות ובפסטיבלים ברחבי העולם.
תעשיית הקולנוע הישראלי מתאפיינת בהצגת השונה, בזכות הרב-תרבותיות של ישראל. במהלך השנים התייחסו ל"אחר" במספר דרכים. בסרטי הבורקס של שנות ה-60 וה-70, לדוגמה, התייחסו בלעג ובזלזול בצורת השווה, ובמהלך השנים החלו להתייחס ל"אחר" כאחר ולא בצורת השווה ולגלוג.
|
להרחבה ראו: פורטל הקולנוע הישראלי |
- קטגוריות עיקריות: סרטים ישראלים - שחקני קולנוע וטלוויזיה ישראלים - במאי קולנוע ישראלים - צלמי קולנוע ישראלים - תסריטאי קולנוע ישראלים
אמנות יהודית הוא מונח רחב המתייחס אל מגוון של תופעות אמנותיות שונות הקשורות לדת ולתרבות היהודית. למרות הנטייה הפופולרית לצייר את האמנות היהודית כמתנזרת מיצירת אמנות, ברוח האיסור מ"עשרת הדיברות" על יצירת פסל ומסכה, הרי שעיסוק בסמלים ובאיקונוגרפיה יהודית מוכרים כבר מן ההעת העתיקה. המחקר הארכאולוגי גילה שפע של ייצוגים אמנותיים כבר התקופה הביזנטית בארץ ישראל שנתגלו בפסיפסים ופרסקאות בעיקר בבתי כנסת ובבתי מידות. בייצוגים אלו מופיע ייצוג חזותי של ספורי התנ"ך לצד דימויים הלקוחים ממסורת העיטור של אותה עת, מסורת שהייתה משותפת לעיטורים של בני דתות שונות כגון דימוי של גלגל המזלות או דימויי צמחים וחיות.
החל מן המאה ה-19 הושם משקל רב על מעבר מיצירת חפצי אמנות שימושית ("יודאיקה") לסוגות אמנות כגון ציור או פיסול. אמנים יהודים רבים הוכשרו בבתי ספר אירופים לאמנות ויצירתם שיקפה את מגמות האמנות בת זמנם. יחד עם זאת ניתן למצוא בעבודותיהם את הביטוי ללאומיות יהודית. החל מן המאה ה-20 מופיעים גם ביטויים של איקונוגרפיה ציונית.
אמנים יהודים בולטים: מוריץ דניאל אופנהיים - לסר אורי - מרק אנטוקולסקי - מאוריצי גוטליב - יוזף ישראלס - מקס ליברמן - רוי ליכטנשטיין - ז'אק ליפשיץ - פליקס נוסבאום - חיים סוטין - שרלוטה סלומון - מארק רותקו - מאן ריי - מארק שאגאל