פורטל:היסטוריה/מאמר נבחר/28
התקופה הממלוכית בארץ ישראל היא התקופה שבין השנים 1260–1517 בה שלטו הממלוכים בארץ ישראל. הממלוכים היו שליטים מוסלמים ממוצא לא ערבי, שמרכז שלטונם היה בקהיר. בתקופה זו לא הייתה ארץ ישראל יחידה מדינית נפרדת, ורוב שטחה (פרט לנגב הדרומי ולמובלעות באזור החוף כגון עכו) נכלל כחלק מהפרובינציה (וָלָאיָה) שנקראה "אָ-שָאם" ("סוריה הגדולה"), שהשתרעה על שטחי סוריה המודרנית, לבנון, ארץ ישראל וחלקים מעבר הירדן המזרחי. חשיבותה העיקרית של הארץ הייתה כשטח מעבר בין המרכז השלטוני בקהיר לבין בירת המחוזות הצפוניים של הסולטנות הממלוכית בדמשק, ולחזית אל מול איום הפלישה המונגולית, ובה עברה דרך הדואר הראשית בין שני המרכזים. בנוסף, הייתה לארץ חשיבות דתית, בהיותה אתר התרחשותם של הסיפורים המוזכרים בקוראן, כדוגמת סיפורי האבות.
בירת החלק הצפוני של הארץ הייתה העיר צפת ובירת החלק הדרומי עזה. ערים מרכזיות נוספות בארץ היו חברון, רמלה, לוד, שכם, ג'לג'וליה, קאקון (בעמק חפר), וירושלים. ירושלים הממלוכית מהווה מקרה מיוחד של עיר שהייתה בעלת חשיבות דתית עליונה, אך מילאה תפקיד שלטוני ומסחרי שולי. תולדותיה, על אף שהן משיקות לתולדות ארץ-ישראל בכלל, נבדלות מהן במובנים רבים.
