רשימת מוזיאוני השואה

רשימה של מוזיאוני השואה

לעריכת סדרות התמונות לחצו על המספר בכותרת ואחר כך "עריכה".

1

בית הזיכרון לשואה ולגבורה באריאל הוא מוסד להנצחת זכר השואה, הנמצא באריאל, ישראל. בית הזיכרון הוקם בשנת 1992 על ידי בני הזוג וודיסלבסקי - יעקב ואירנה (נולדה ב-1936), שניהם ניצולי שואה, לאחר שנוכחו לדעת כי זכר השואה נמחק מן הדורות הצעירים.

ארבע קומות מתוך השש של ביתם משמשים להנצחה:

קומה 1: קומת ההרצאות - שם מציגים גם סרטים בנושאי השואה.
קומה 2: קומת הגלויות - שם ישנן מאות גלויות שנשלחו מגטאות בגרמניה, פולין, הונגריה, רומניה ועוד ולצידן תרגום לעברית.
קומה 3: קומת התמונות והפסלים - עבודות של אמנים ניצולי שואה, כגון הפסל שמואל וילנברג והצייר אוזיאש הופשטטר.
קומה 4: קומה המכילה מוצגים רבים הקשורים בשואה, כגון מדים, מסמכים ועוד.

2

גַּנְזַךְ קידוש השם הוא מכון לתיעוד, מחקר והנצחת השואה, השוכן בבני ברק.

המכון נוסד בשנת 1964 על ידי הסופר וחוקר השואה משה פראגר. פראגר היה חבר מועצת יד ושם ועסק רבות בנושא תיעוד השואה ותנועות המרי. לדעתו לא ניתנה חשיבות מספקת לגילויי הגבורה היהודית הרוחנית ולמעשי קידוש השם שהתרחשו בתקופת השואה. לשם כך יזם הקמת ארכיון ומוזיאון חלופי שירכז תיעוד בנושאים אלו.

3

יָד וָשֵׁם (בשמו הרשמי המלא: יד ושם – רשות הזיכרון לשואה ולגבורה) הוא מוסד רשמי להנצחת זכר השואה בישראל הממוקם מעל הר הזיכרון בירושלים, בחלקו המערבי של הר הרצל. הקמת המוסד החלה כבר בסוף שנת 1945, וב-19 באוגוסט 1953 הוא הוכרז כמוסד רשמי של מדינת ישראל בחוק מיוחד של הכנסת השנייה - "חוק זיכרון השואה והגבורה – יד ושם, תשי"ג-1953".

יד ושם מופקד על תיעוד ההיסטוריה של עם ישראל לפני השואה ובמהלכה, הנצחת סיפור חייהם וזכרם של מיליוני הנספים, והנחלת מורשת השואה לדורות הבאים. לשם כך המוסד עוסק בהנצחה ותיעוד של מאורעות השואה, באיסוף חפצים ומסמכים, בגביית עדויות על השואה ופרסומן, באיסוף שמות הנספים בשואה והנצחתם, במחקר ובחינוך.

כמו כן הוסמך יד ושם על-פי החוק המיוחד להעניק את התואר "חסיד אומות העולם" ללא-יהודים שפעלו להצלת יהודים במהלך השואה מידי הנאצים, תוך סיכון חייהם. השם "יד ושם" מקורו בספר ישעיהו:

וְנָתַתִּי לָהֶם בְּבֵיתִי וּבְחוֹמֹתַי יָד וָשֵׁם, טוֹב מִבָּנִים וּמִבָּנוֹת; שֵׁם עוֹלָם אֶתֶּן לוֹ, אֲשֶׁר לֹא יִכָּרֵת.

— ישעיהו, נ"ו, ה

המוסד זכה פעמיים בפרס ישראל. בשנת תשל"ג זכה בפרס עבור מפעל ההוצאה לאור של פנקס הקהילות, ובשנת תשס"ג זכה בפרס על מפעל חיים – תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה.

4

בית העדות להנחלת זיכרון השואה הוא מכון חינוכי במושב ניר גלים, שעל יד אשדוד. בית העדות הוקם בראשית שנות התשעים על ידי עמותת ותיקי בני עקיבא במרכז אירופה להנחלת זיכרון השואה. המקום עוסק בעיקר בקהילת היהודים בהונגריה בתקופת השואה.

במקום מתקיימת פעילות חינוכית, המיועדת לתלמידים, חיילים ואנשי כוחות הביטחון, מורים, קבוצות מטיילים וגמלאים. פעילות זו מתבססת על התפיסה שהנחלת זיכרון השואה היא חלק בלתי נפרד מעיצוב הזהות היהודית והישראלית של אזרחי ישראל.

בבית העדות ניצב בתצוגה קרון רכבת אותנטי ששימש להובלת יהודים בתקופת השואה, זהו אחד הקרונות האותנטיים היחידים המוצגים בארץ ובעולם כולו.

הקו המנחה של הפעילות בבית העדות מדגיש את העמידה היהודית בתקופת השואה לגווניה השונים, ואת הקשר ההדוק שבין השואה לתקומת העם היהודי בארצו.

5

בית טֶרֶזין הוא מוזיאון ואתר הנצחה השוכן בקיבוץ גבעת חיים איחוד. המוזיאון נוסד במטרה להנציח את זכרם של אסירי גטו טרזיינשטט, שנספו בשואה. בנוסף למוזיאון, יש בבית טרזין ארכיון ואולם תצוגה של יצירות אמני הגטו על שם יעקב אדלשטיין. בית טרזין מנוהל על ידי עמותת "קרן להנצחת זכר חללי גטו טרזין", הפועלת במטרה לקיים את פעילות המוזיאון והארכיון הצמוד לו, לקיים את המרכז החינוכי לתלמידים ומבקרים ולקיים קשר בין ניצולי הגטו בארץ ובעולם ודורות ההמשך.

הבהרה לעניין השימוש במונח גטו: טרזיינשטט היה למעשה מחנה ריכוז, שכּוּנָה לצורך הצגת הראווה של הנאצים "גטו", כמפורט בערך. בניגוד לגטאות בהם רוכזו יהודים, כדוגמת גטו וילנה, גטו ורשה, גטו לודז', נוהל המחנה באופן ישיר על ידי האס אס, הממשל היהודי בו היה בעל סמכויות מוחלשות (לא הייתה בו למשל כלל משטרה יהודית), הייתה הפרדה בפועל של האסירים היהודים לפי מין: נשים/גברים/ילדים, ולא חיו כמשפחות, בדומה למחנות ריכוז ולא לגיטאות. מצד שני, הנאצים הפכו באופן תדמיתי את טרזיינשטט ל"גטו לדוגמה", כינו אותו כגטו, והציגו אותו כך למשלחות כתעמולה.
מאחר שמוזיאון בית טרזין משתמש במונח "גטו" בהציגו את המחנה ואת חיי היהודים בו, נעשה כאן שימוש במונח זה.

6

בית לוחמי הגטאות ע"ש יצחק קצנלסון למורשת השואה והמרד הוא מוזיאון להנצחת השואה והגבורה היהודית השוכן בקיבוץ לוחמי הגטאות בגליל המערבי. בית לוחמי הגטאות היה למוזיאון הראשון בעולם להנצחת שואת יהודי אירופה וגבורתם.

קיבוץ לוחמי הגטאות, שהוקם בידי ניצולי השואה, שחלקם יוצאי המחתרות בגטאות ויוצאי יחידות פרטיזנים, ראה עצמו מחויב להנצחת לוחמי הגטאות. את חגיגת העלייה הקרקע הם החליטו לקיים ביום הזיכרון למרד גטו ורשה, באפריל 1949. ביום זה הם הצהירו על תוכניתם להקים את "בתי יצחק קצנלסון" שיכללו מוסדות חינוך, הוצאת ספרים וארכיון להנצחת המשורר. לאחר שנה, קיים הקיבוץ שוב טקס זיכרון בו הונח אבן פינה ונחנך בית יצחק קצנלסון, שמטרתו לשמש "מקלט למורשת השואה והמרד", ויועד להיות בעיקרו ארכיון.

7

היכל יהדות ווֹהלין (מכונה גם בית ווהלין) הוא מרכז הנצחה לזכר קהילת יהדות ווהלין, שנספתה בשואה, אשר נמצא בגבעתיים, מול אזור המסחר והתעשייה כורזין. ההיכל הוקם על ידי האיגוד העולמי של יוצאי ווהלין, על מגרש שהקצתה לשם כך עיריית גבעתיים, ותוכנן על ידי האדריכל ישראל לוטן, בסגנון הברוטליזם. בנייתו החלה ב-1965 ונסתיימה ב-1969.

בבית ווהלין פועלת משנת 1975 שלוחת בית הספר הבין-לאומי להוראת השואה של יד ושם. המרכז משלב עשייה חינוכית ייחודית עם הנצחת השואה ופונה למגוון רחב של קהלי יעד, כגון: תלמידים, מורים, מדריכים לפולין, אנשי כוחות הביטחון והקהל הרחב. בהיכל ספרייה, המהווה שלוחה של ספריית "יד ושם" בירושלים, ובהּ מצויים ספרי מחקר וזיכרונות, כתבי עת, ספרות יפה ותוכניות לימודים בנושא השואה, וכן תוכניות לימודים להוראת השואה, עבודות שנכתבו בידי מורים, עבודות גמר של סטודנטים ותלמידי תיכון ואף אוסף סרטים בנושא השואה. נוסף על כך בהיכל אודיטוריום המארח אירועים שונים.

8

מרתף השואה הוא המוזיאון הראשון בנושא השואה שהוקם בישראל. המוזיאון שוכן על הר ציון בירושלים, מתחת למבנה ישיבת התפוצות מול קבר דוד המלך.

האתר הוקם ב-1948 על ידי משרד הדתות ביוזמת ד"ר שמואל זנוויל כהנא, מנכ"ל המשרד, שהיה אז "הממונה" על הר ציון. מטרתו הייתה להקים אתר זיכרון שיהווה קבורה סמלית לקהילות שנכחדו, על מנת שניצולי השואה יקיימו בו טקסי זיכרון לקהילותיהם. לימים האתר הפך למוזיאון.

9

מוזיאון הלוחם היהודי במלחמת העולם השנייה הוא מוזיאון בתהליך הקמה הנבנה בלטרון ונועד להנציח את זכרם של כמיליון וחצי חיילים יהודים שלחמו בקרב צבאות בעלות הברית והפרטיזנים נגד גרמניה הנאצית ובעלי בריתה במלחמת העולם השנייה ואת זכרם של כרבע מיליון מהם שנפלו במלחמה.

מנהל העמותה להקמת המוזיאון הוא צביקה קן-תור. המוזיאון נבנה בלטרון מדרום לתחנת המשטרה המשמשת כאתר ההנצחה של חיל השריון - יד לשריון.

המוזיאון פועל זמנית באתר "יד לשריון", ומתקיימים סיורים בתערוכה קבועה ובה מפורטים מספרם ושמותיהם של החיילים שנהרגו במלחמת העולם השנייה במלחמתם נגד הנאצים, וכן היהודים שפעלו בשורות הפרטיזנים והמחתרות וכל אלו שמלאו משימות נגד הנאצים.

כאשר יפתח המוזיאון באופן סופי ויגמרו עבודות ההקמה שלו קיים תכנון לחלק את המוזיאון לכ-6 חלקים שכל אחד מהם מהווה פרק היסטורי, הפרק הראשון יספר על פרוץ מלחמת העולם השנייה, הפרק השני על פלישת גרמניה לברית המועצות (שנודעה בשם מבצע ברברוסה), השלב השלישי על נקודת המבט של ארצות הברית ואת כניסתה למלחמה בעקבות המתקפה על פרל הארבור, השלב הרביעי יכלול את סיפורם של לוחמי המחתרות והפרטיזנים, השלב החמישי יכלול את המתנדבים מהיישוב יהודי והשלב הסופי יכלול את התהליך שבסופו הופך החייל היהודי לחייל עברי בשירות מדינת ישראל.

10

מַשּׂוּאָה – המכון ללימודי השואה הוא מכון ללימודי השואה השוכן בקיבוץ תל יצחק. בתחומי המכון נמצאים מוזיאון ומרכז סמינרים בינלאומי, כמו כן ממוקם בקמפוס משואה בית ספר מרכזי להוראת השואה, שבו מועברות פעילויות בנושא מורשת השואה לצורך כך קיימים במכון ארכיון, ספרייה, פנימייה, אולמות דיון ואמפיתיאטרון. בתיאטרון זה מתקיימים טקסים לזכר השואה והגבורה כל שנה ובמשך שנים רבות בהשתתפותם של פוליטיקאים, אנשי צבא בכירים ואמנים ידועי שם. במכון ניתן לארח קבוצות למשך תקופות קצרות, היות שיש בו מבנים המיועדים ללינה במקום.

11

מוזיאון ארצות הברית לזכר השואה הוא מוזיאון לאומי הממוקם בקרבת המול בעיר וושינגטון די. סי., בירת ארצות הברית. במוזיאון מתבצעת פעילות תיעוד, לימוד ופירוש ההיסטוריה של השואה והוא משמש כמפעל הנצחה למיליוני יהודים ובני עמים אחרים שנספו בשואה. הוא פועל מאז 1993. המוזיאון נבנה בעקבות חוק שעבר בקונגרס האמריקאי פה אחד בשנת 1980, אשר נדחף על ידי ועדה שמונתה על ידי נשיא ארצות הברית ג'ימי קרטר. הוא נפתח לציבור באפריל 1993, לאחר שהנשיא ביל קלינטון וניצול השואה אלי ויזל הדליקו את הלהבה הנצחית באולם הזיכרון של המוזיאון במהלך טקס הקדשה קודר. הרחוב שבו ממוקם המוזיאון קרוי על שם ראול ולנברג, הדיפלומט השוודי שהציל 100,000 יהודים בהונגריה במהלך מלחמת העולם השנייה.

12

מוזיאון המורשת היהודית הוא מוזיאון בדרום מנהטן, אשר הוקם כאנדרטה חיה לשואה. מנהל המוזיאון הוא דייוויד מארוול. המוזיאון נפתח לקהל ב-15 בספטמבר 1997. בשנת 2003 הצטרף אל המוזיאון הארגון היהודי JewishGen שמטרתו לאסוף ולתעד גנאלוגיה יהודית. למוזיאון צורת משושה, וגגו, הבנוי שורות שורות, מצביע באופן סמלי על שש הפינות של המגן דוד וששת מיליוני היהודים שהושמדו בשואה.

ב-2005 המוזיאון היה מבין 406 מוסדות-שירות ניו יורקים הנותנים שירות בתחום אמנות וחברה, שקיבל נתח ממענק של 20 מיליון דולר מטעם "תאגיד קארניג' לניו יורק", לקידום ידע וחינוך. התרומה למוזיאון התאפשרה על ידי מעורבותו הישירה של ראש עיריית ניו יורק, מייקל בלומברג. המוזיאון מתפקד גם כשלוחה של בית כנסת אושוויץ בפולין.

13

תצלום חזית של מוזיאון השואה ביוסטון. — מוזיאון השואה ביוסטון.

מוזיאון השואה ביוסטון הוא מוזיאון ביוסטון שנחנך ב-1996. המוזיאון מוקדש לזיכרון לששת מיליון היהודים שנספו בשואה ולקורבנות נוספים של השואה, בנוסף גם הוא עוסק גם בהוקרת מורשתם של הניצולים. המוזיאון בא לקדם את המודעות הכללית בקרב האוכלוסייה את החשיבות של השואה כאירוע מכונן הבא ללמד את הסכנות של שנאה, דעה קדומה ואדישות, הוא מכיל ומשמר עדויות של ניצולי שואה המתגוררים ביוסטון. בין האגפים במוזיאון נמנית גם ספריית בוניוק המכילה בין היתר מאגר מידע גנאלוגי ומהווה אחד ממקורות המידע הגדולים בארצות הברית אודות קהילות שנספו בשואה. המוזיאון עובד בשיתוף עם הליגה נגד השמצה.

14

מוזיאון השואה בלוס אנג'לס הוא מוזיאון שואה אמריקאי הממוקם בלוס אנג'לס שבמדינת קליפורניה. המוזיאון הוקם בשנת 1961 והיה מוזיאון השואה הראשון שהוקם באמריקה. המוזיאון הוקם על ידי קבוצה של ניצולי שואה אמריקאים שנפגשו בשנת 1961 וסיפרו זה לזה על חוויותיהם מן השואה. במהלך המפגשים הם גילו כי בידי רבים מהם נמצאים חפצים שונים מתקופת השואה, כגון תצלומים, מדים של מחנות ריכוז, או חפצים אחרים בעלי ערך היסטורי. הם הגיעו למסקנה כי החפצים הללו זקוקים לשימור וצריכים להיות מוצגים לעיני הציבור הרחב, ובאותה שנה הקימו את המוזיאון. מטרותיו המוצהרות של המוזיאון הן שימור וחינוך. עם הקמתו, הוחלט כי הכניסה למוזיאון תהיה ללא תשלום, זאת מתוך רצונם של המייסדים להפיץ את זיכרון השואה גם למי שאין ביכולתו לשלם. חלק מקבוצת המייסדים פעילים עד היום בהנהלת המוזיאון. בשנת 2010 נחנך המבנה החדש של המוזיאון הכולל עיצובים אדריכליים וכן פיתוחים טכנולוגיים ייחודיים.

15

חזית הכניסה והיציאה של מוזיאון השואה של אילינוי. הכניסה מחלקו השחור של הבניין והיציאה מחלקו הלבן.

מוזיאון ומרכז החינוך בנושא השואה של אילינוי הוא מוזיאון הנצחה ומרכז הפצת מידע בנושא השואה, הממוקם בסקוקי שבאילינוי, ארצות הברית. עלות הקמתו הייתה 45 מיליון דולר. זהו המוסד הגדול ביותר להסברת השואה במערב התיכון. המוזיאון הוקם בסקוקי – פרוור של שיקגו שיש בו קהילה יהודית מפותחת המונה כמחצית מאוכלוסייתו, ובכללה מספר גדול של ניצולי שואה. בשנים 1977 ו-1978 ניהלה המפלגה הנאצית האמריקנית מאבק על זכותה לקיים מצעד בפרוור.

המוצגים במוזיאון כוללים חפצים אותנטיים הקשורים לשואה, כגון קרון משא שנשא קורבנות שואה אל מחנה ההשמדה אושוויץ, עותקים של מוצגים מפורסמים ממוזיאוני שואה אחרים, עדויות מצולמות מתקופת השואה וראיונות מצולמים עם ניצולי שואה. מוצגי ההמחשה כוללים הדפסי תמונות מוגדלות על קירות המוזיאון, הנותנים למבקר תחושה שהוא מצוי במקום ובזמן שבהם צולמו התמונות. מחוץ לשטח התצוגה ישנם מבני אנדרטאות, גלריית ציורים בהשראת השואה, הסברים על אודות העמותה שהקימה את המוזיאון ועל אודות דרך הקמת המוזיאון, אולם כינוסים וחנות מזכרות. שטח תצוגה נפרד מוקדש לילדים הבאים לבקר במוזיאון.

16

מוזיאון השואה של וירג'יניה הוא מוזיאון ציבורי להיסטוריה, השוכן בריצ'מונד, וירג'יניה, ומתאר את השואה באמצעות סיפוריהם האישיים של קורבנותיה.

המוזיאון נפתח לראשונה בשנת 1997. הוא הוקם בתחילה בבניין בית ספר ישן בין חמישה מבנים ליד בית הכנסת היכל בית אל של ריצ'מונד, והפך לאטרקציה במסגרת טיולי סביבה של בתי הספר. בתוך שנים ספורות, נפח הביקורים במוזיאון גדל מאוד כך שנדרש היה למצוא מקום גדול יותר לטיפול במספר ההולך וגדל של המבקרים וקבוצות בתי הספר. האספה הכללית של ווירג'יניה הציעה להעתיק את המוזיאון אל מחסן חברת הטבק האמריקאית בריצ'מונד. בעזרת איש הקונגרס האמריקאי אריק קנטור מווירג'יניה ולאחר מאמצים רבים לשיקום המבנה ושחזורו, ביום השואה, 2003 נחנך מוזיאון השואה המורחב של ווירג'יניה.

17

תור ארוך של מבקרים ממתין להיכנס לבית אנה פרנק. בדרך כלל ממתינים המבקרים זמן רב לפני כניסתם למוזיאון.

בית אנה פרנק הוא מוזיאון הממוקם על גדת הפרינסנחראכט ("תעלת הנסיך") באמסטרדם שבהולנד, המוקדש לזכרה של אנה פרנק ולהנצחת השואה. אנה פרנק ומשפחתה הסתתרו בחלקו האחורי של הבניין במהלך מלחמת העולם השנייה עד שהוסגרו לידי הנאצים והובלו למחנות ריכוז. כל בני המשפחה למעט אבי המשפחה נרצחו בשואה. בעת שהותה במבנה כתבה אנה את יומנה, שהתגלה ופורסם לאחר תום המלחמה. המוזיאון נפתח ב-3 במאי 1960. בשנת 2007 ביקרו במוזיאון למעלה ממיליון מבקרים. המוזיאון הוא אחד מאתרי התיירות הבולטים של העיר אמסטרדם.

18

התיאטרון ההולנדי הוא אתר זיכרון הולנדי לקורבנות הנאצים. המבנה, השוכן באמסטרדם, שימש כתיאטרון מעת בנייתו ב-1892 ועד 1942. בזמן מלחמת העולם השנייה השתמשו בו הגרמנים לריכוז יהודי אמסטרדם בטרם שליחתם למחנה וסטרבורק ולמחנות אחרים. בשנת 1958 החליטה הממשלה ההולנדית להפוך את המבנה לאתר זיכרון. חזית הבניין השתמרה כפי שהייתה, האולם המרכזי הוסב לחצר פתוחה כששרידי הקירות שמסביבה השתמרו, ובמקום בו הייתה ממוקמת הבמה הוצבה אש תמיד. בקומה הראשונה ממוקמת תערוכה על רדיפת יהודי הולנד בזמן המלחמה

19

מוזיאון טן בום הוא מוזיאון המוקדש ל"מחבוא", נושא ספרה של קורי טן בום "המחבוא" (אנ') משנת 1971. הבניין בו נמצא המוזיאון נקנה ושופץ בשנת 1983 על ידי עמותת קורי טן בום, מוסד ללא כוונת רווח. העיתונאי האמריקאי מייק אוונס עומד בראש העמותה. האתר הוא אתר מורשת לאומי הולנדי באתר הסוכנות למורשת תרבותית של הולנד (אנ')

20

המוזיאון היהודי ובית הכנסת באושווינצ'ים (אושוויץ) הוא מוזיאון לתולדות יהודי העיר, מרכז חינוכי ובית כנסת בעיירה אושווינצ'ים (אושוויץ) שנפתח לציבור בשנת 2000 והוא בית התפילה היחידי שנמצא בקרבת מחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו.

לפני שהפכה אושוויץ לסמל האולטימטיבי של השואה היא הייתה עיר פולנית רגילה בשם אושווינצ'ים, ובאופייה הייתה למעשה עיירה יהודית. רוב האוכלוסייה בעיירה הייתה יהודית. דורות של סוחרים, רבנים, רופאים ועורכי דין ממוצא יהודי גדלו בעיירה הזאת, ותרמו לחיים יהודים עשירים ומגוונים. היהודים עבדו, נישאו, למדו, התפללו ודאגו למשפחותיהם ושרתו את הקהילה. הטרגדיה של השואה שמה קץ לחיים היהודיים-התוססים בעיירה. בספטמבר 2000, פתח המרכז היהודי באושווינצ'ים (אושוויץ') את שעריו במטרה לכבד את זכר תושבי העיר היהודיים שחיו בה בעבר וללמד את הדורות הבאים על כל מה שאבד. המרכז מכיל את בית הכנסת "חברה לומדי משניות" ובית משפחת קורנרייך. בנוסף לבית משפחת קלוגר, שהיה ביתו של היהודי האחרון באושווינצ'ים. החל מחודש אוגוסט, 2006 המרכז היהודי מקושר למוזיאון למורשת יהודית- זיכרון חי של השואה בניו יורק, ארצות הברית.

21

המוזיאון הממלכתי במיידנק הוא מוזיאון זיכרון ומרכז חינוכי אשר נוסד בסתיו 1944 על אדמת מחנה ההשמדה מיידנק. המחנה ממוקם דרומית מזרחית לפרוורי העיר לובלין שבמזרח פולין. זהו המוזיאון הראשון מסוגו בעולם, והוא מוקדש כולו להנצחת הזוועות שהתחוללו במחנות העבודה וההשמדה במהלך מלחמת העולם השנייה. כיום המוזיאון פועל בין היתר בשמירה על שרידי המחנה, הצגת מיצגים נדירים מתקופת השואה (כולל תמונות ועדויות), מוציא לאור את "מחברות מיידנק" ועורך מחקר על אודות שואת יהודי פולין. הכניסה למוזיאון אסורה לילדים מתחת לגיל 14.

22

מוזיאון אושוויץ בירקנאו (בפולנית: Państwowe Muzeum Auschwitz-Birkenau w Oświęcimiu) הוא אתר זיכרון ומוזיאון באושוויינצ'ים שבפולין, והוא כולל את מחנה אושוויץ I ואושוויץ II בירקנאו. המוזיאון מוקדש לזכר הנרצחים בשני המחנות בזמן מלחמת העולם השנייה. המוזיאון ממלא מספר מטרות ובהן להוות מוסד לחקר השואה.

הרעיון להקים מוזיאון במחנה אושוויץ אושר על ידי הפרלמנט הפולני ב-2 ביולי 1947. שטח המוזיאון מכסה 191 דונמים, מתוכם כעשרים דונם של מחנה אושוויץ I והיתר של מחנה אושוויץ II. משנת 1979 מחנה אושוויץ התווסף לרשימת אתרי המורשת העולמית ומעל 25 מיליון איש ביקרו במוזיאון שבו. משנת 1955 עד שנת 1990 המוזיאון נוהל על ידי אחד ממייסדיו שהיה אסיר במחנה בזמן השואה, קז'ימירז סמולן. מנהל המוזיאון הנוכחי הוא פיוטר ציבינסקי.

23

מוזיאון מחנה ההשמדה סוביבור, הוא מוזיאון ממלכתי פולני, המוקדש לזכר הקורבנות והזוועות שבוצעו במחנה ההשמדה סוביבור, שנמצא בפאתי הכפר סוביבור (אנ') ליד העיר לובלין. מחנה ההשמדה הוקם בפולין הכבושה על ידי הנאצים במהלך מלחמת העולם השנייה, כחלק מתוכנית הפתרון הסופי, שסימנה את השלב הקטלני ביותר בשואת יהודי פולין. המחנה נוהל על ידי האס אס, ומפקדו הראשון היה פרנץ שטנגל. מספר היהודים מפולין וממקומות אחרים שנרצחו בתאי הגזים בין אפריל 1942 ל-14 באוקטובר 1943 נאמד בכ-250,000; ייתכן ויותר ומספרים אלה כוללים אסירים שהועברו ממדינות אחרות שנכבשו ברייך.

24

המוזיאון לתולדות יהודי פולין הוא מוזיאון השוכן בוורשה בירת פולין, המציג את ההיסטוריה של יהדות פולין. המוזיאון ממוקם בשטח שבו נמצא בעבר גטו ורשה, במקום שבו ניצב בניין מפקדת היודנראט, ליד רחוב אנילביץ' ומול האנדרטה לזכר גיבורי גטו ורשה של הפסל נתן רפופורט.

הרעיון להקים מוזיאון שיוקדש להיסטוריה של יהודי פולין נולד עוד ב-1997, וכבר באותה שנה הפשירה עיריית ורשה למטרה זו את השטח היחידי בתחומי הרובע היהודי לשעבר שנותר לא בנוי. המוזיאון נוסד רשמית בשנת 2005. ב-2007 החל לפעול המרכז החינוכי של המוזיאון, המארגן קורסים וסדנאות בפולין. ביוני 2007 נערך טקס הנחת אבן הפינה, במעמד נשיא פולין לך קצ'ינסקי ומכובדים אחרים. באפריל 2012, הקמת המוזיאון נקלעה למשבר ניהולי וכספי, לאחר שהיו חסרים כעשרה מיליון דולרים למימון השלמת המבנה.

25

מראה כללי מהכניסה למחנה נאצוויילר-שטרוטהוף (2010)

מחנה הריכוז נאצוויילר-שטרוטהוף היה מחנה ריכוז ועבודה, שהקימו הנאצים בקרבת הכפר נאצוויילר (אנ') שבמחוז ווז' בצפון-מזרח צרפת, כ-50 ק"מ משטרסבורג. המחנה היה פעיל מ-21 במאי 1941 ועד תחילת ספטמבר 1944, כאשר האס אס פינה את יושבי המחנה בצעדת מוות לכיוון מחנה דכאו. המחנה שוחרר על ידי כוחות בעלות הברית ב-23 בנובמבר 1944. כיום יש בו אנדרטה, ומתקניו פתוחים לקהל כמוזיאון.

המחנה תופעל על ידי ה-DEST, אחד הארגונים שהשתייכו למחלקה הכלכלית והמנהלתית של האס אס (ה-WVHA). ארגון DEST היה האחראי העיקרי במהלך השלטון הנאצי על ניצול כוח העבודה של האסירים, השבויים ועובדי הכפייה. באזור נאצוויילר היו מחצבי שיש, והמחלקה הכלכלית של ה-אס אס (מחלקה Amt W) סברה שיהיה כדאי מבחינה כלכלית להפיק שיש זה בעזרת עובדי חינם. לכן הביאו למקום ב-21 במאי 1941 קבוצת אסירים גרמנים. את קבוצת האסירים הראשונה שיכנו בתחילה במלון בשם שטרוטהוף, ושמו נוסף לשם העיירה על מנת להבדיל בין המחנה לבין היישוב.

26

בית הזיכרון אלי ויזל הוא מוזיאון השוכן בבית בו נולד אלי ויזל בעיר סיגט שברומניה, ועוסק בוויזל, ביהדות מרמורש וברדיפתה והשמדתה בזמן השואה. במוזיאון ריהוט אופייני לבתים באזור בתקופה שלפני השואה וכן תצוגה הכוללת תיעוד היסטורי. ויזל, צייד הנאצים, נולד בבית בשנת 1928, ומשפחתו התגוררה בו עד הקמת הגטו של סיגט ב-1944, ממנו נשלחה המשפחה לאושוויץ.

27

מוזיאון ידידי ישראל הוא מרכז מבקרים פרטי השוכן במרכז העיר ירושלים ברחוב ריבלין. המוזיאון מוקדש להוקרת העם היהודי ואלה שעמדו לצידו ותמכו ברעיון הציוני והקמת מדינת ישראל. המוזיאון אינטראקטיבי, ומציג ב-16 שפות. מאחורי הקמת המוזיאון עומד ארגון נוצרי אמריקאי בהנהגתו של הסופר והפעיל האוונגליסט ד"ר מייק אוונס. המוזיאון מספר את סיפורי גבורת ידידי ישראל הלא יהודים לדורותיהם שסייעו ליהודים ותמכו בציונות ועמדו לצד היהודים לאורך ההיסטוריה עד הקמת מדינת ישראל למשל צ'רצ'יל, הארי טרומן, ג'ורג' בוש הכומר וחוקר התנך. המוזיאון משתרע על ארבע קומות, כאשר כל קומה מציגה תצוגה אחרת על ידידי ישראל לאורך ההיסטוריה, החל מהמאה ה-19, בימי המנדט הבריטי, השואה והקמת מדינת ישראל.

28

בית הזכוכית הוא בית ברחוב ודאס 29 בבודפשט שבהונגריה, אשר נבנה בשנות ה-30 של המאה ה-20 על ידי משפחת וייס, כדי שישמש מקום למשרדיו של המפעל שלהם, למוצרי זכוכית לבנייה. חזית הבית צופתה בזכוכית כדי לציין את מהות המקום וכדי להמחיש טכניקות שילוב של זכוכית בבנייה, וכך זכה הבית לשמו. בעת מלחמת העולם השנייה, עם הטלת הגזרות על יהודי בודפשט, נסגר המפעל. במחצית 1944, כשהחלה שואת יהודי הונגריה, דאגה משפחת וייס בשיתוף הדיפלומט השווייצרי קרל לוץ להפוך את הבית לצירות השווייצרית, על מנת שישמש כמוקד הצלה ליהדות הונגריה. משה קראוס, ראש המשרד הארצישראלי, יזם עם לוץ מבצע נרחב של זיוף תעודות חסות שווייצריות ליהודים. לפי האומדנים בין 20,000 ל-30,000 יהודים ניצלו בזכות פועלו של קראוס. קראוס שהתנגד לתפיסתו של קסטנר לנהל משא ומתן עם הנאצים, פעל בשיתוף תנועות הנוער הציוניות בבודפשט במצבע הזיוף. בבית פעלו בין 60 ל-80 פקידים להכנת התעודות, ויהודים קיבלו בבית זה מחסה זמני בעת ההמתנה להכנתן. לאחר קבלת התעודות הועברו היהודים לבתים בטוחים בעיר. בבית פעלו המשרדים של התנועות הציוניות ונציגי המשרד הארצישראלי בבודפשט בראשות משה קראוס.

29

בית הכנסת הגדול של בוקרשט שוכן בין רחוב וסילה אדאמאקה, לשעבר "רחוב בית הכנסת" ובין רחוב שאול, המבנה היחיד על רחוב אדאמאקה. בבית הכנסת הגדול הונהגו במאה ה-20 שינויי ריטואל שדמו לזה הניאולוגי והותאמו לו מקום למקהלה ולעוגב. המקהלה כללה גברים, נשים וילדים. בשנת 1941, במרד הלגיונרים ופרעות בוקרשט נבזז בית הכנסת וניזוק, אך לא נשרף, כמו שנשרף בית הכנסת הספרדי הגדול, הודות למשרתת נוצרית רומניה בשם לוקרציה קנז'אה (Lucreţia Canjea) שדיברה אל הבוזזים וריככה בדמעותיה ובתוכחותיה את לבם.לאורך שנות קיומו פעלו בבית כנסת זה מהמפורסמים בין רבני בוקרשט כמו המלבי"ם, ד"ר הינריך אלפרין, ד"ר אברהם מאיר הלוי, ד"ר יעקב יצחק נימירובר, ד"ר אלכסנדר שפרן וד"ר משה רוזן. אחרי המהפכה ברומניה, בשנת 1991 הוקם בבית הכנסת הגדול מוזיאון השואה של יהדות רומניה. בשנת 2007 עבר הבניין שיפוץ נוסף, בעיקר בחזית.

30

בית הכנסת לזכר השואה, השוכן בפארק הניצחון שעל גבעת פוקלונאיה (Поклонная гора) במחוז האדמיניסטרטיבי המערבי. נחשב אחד מבתי הכנסת היפים במוסקבה.

בית הכנסת נבנה בין השנים 1995–1998 לפי תוכניותיו של האדריכל הישראלי משה זרחי. הפסל הישראלי פרנק מייסלר יצר בבית הכנסת את הפסלים: "ירושלים", "שבטי ישראל" ו"תורה".

המבנה כולל אולם תפילה, משרדים וספרייה. במבנה נמצא גם המוזיאון לתולדות היהדות והשואה, מהמוזיאונים הבודדים ברוסיה בנושא זה. בצדו של המבנה מנורה ועליה שלט: "בית כנסת זה, נר תמיד לדורות, הוקם על ידי הקונגרס היהודי-רוסי בשנת 1998".

31

בית הכנסת שימלאו סילבאניי הוא בית הכנסת הגדול של יהודי העיר שימלאו סילבאניי, במחוז סלאז' טרנסילבניה, ברומניה, המשמש החל משנת 2005 כ"מוזיאון לזכר השואה בצפון טרנסילבניה". בית הכנסת נבנה בשנת 1876 בימי השלטון האוסטרו-הונגרי. הבניין מוכר משנת 2004 כמונומנט היסטורי של מחוז סלאז'.

בימי מלחמת העולם השנייה, העיר סופחה בחזרה להונגריה לפי תכתיב וינה משנת 1940. בעקבות הכיבוש ללא התנגדות של הונגריה על ידי בת בריתה, גרמניה (מרץ 1944), שכפתה על העוצר מיקלוש הורטי את הממשלה הפרו-נאצית הקיצונית בראשות הגנרל דמה סטויאי שואת היהודים בהונגריה ובשטחים שהסתפחו אליה נכנסה לשלב מזורז של "הפתרון הסופי". בחודשים מאי ויוני 1944 היהודים באזור שימלאו אולצו לעזוב את בתיהם והובלו בכוח לגטו צ'היי, ומשם הועלו על קרונות להובלת בקר עד לאושוויץ-בירקנאו. שם נרצחו 160,000 יהודי צפון טרנסילבניה. ניצלו יהודים ספורים וששבו לאזור הולדתם.

32

המרכז להנצחת השואה של יהודי מקדוניה הוא מוזיאון לזכר השואה שנמצא בסקופיה, מקדוניה הצפונית. המוזיאון מנציח את 7,148 יהודי מקדוניה הצפונית שנספו במהלך השואה ואת היסטוריית היהודים בבלקן. המוזיאון נמצא ברובע היהודי של סקופיה, שהיה מרכז החיים היהודיים בעיר עד לגירושם של יהודים מסקופיה לטרבלינקה ב-1943. המוזיאון פונה לנהר וארדאר והוא ממוקם ליד המוזיאון למאבק המקדוני, המוזיאון הארכאולוגי וגשר האבן.

33

המרכז לזיכרון ותיעוד השואה הוא מוזיאון ואתר זיכרון, שנבנה בסמוך לבית הכנסת ברחוב פַּאוָוה בבודפשט, הונגריה שמתעד ומציג את אירועי שואת יהודי הונגריה. בית הכנסת ברחוב פאווה הוקם בשנת 1923 על פי תוכניותיו של האדריכל היהודי-הונגרי ליפוט באומהורן. אזור בית הכנסת שימש כמחנה מעצר לקראת סוף מלחמת העולם השנייה. לאחר המלחמה בית הכנסת לא חזר יותר לשימוש בשל מיעוט ההניצולים בשואה והעדר מתפללים בו. הוא אכן נסגר לגמרי בשנת 1982. מרכז התיעוד הנוכחי הוקם בשנת 2004 כחלק מהשיקום העירוני של רובע 9 בבודפשט והתחדשותו בראשית המאה ה-21.

האדריכלים ניסו במהלך התכנון לחקות את נזקי הבנייה שגורמות רעידות אדמה, על מנת לשקף את השואה כרעידת האדמה של היהודים בהונגריה. קירות המבנה לא סדירים במכוון, פעמים רבות הם נטויים בכוונה וקטעים מתוכם מתרוממים בהדרגה לגבהים שונים מהקצה האחד עד לשני. אי הסדירות מחריפה לעין על ידי בניית קירות מיוחדים, שבניגוד לאחרים, שורות הלבנים מותקנות בהם לא בצורה אופקית, אלא בקו עולה מול הירידה בגובה הקיר המדובר.

34

י.א. טופף ובניו (בגרמנית: J.A. Topf & Söhne) הייתה תאגיד הנדסה ומכונות גרמנית, שבמהלך השואה הייתה יצרנית מרכזית של המשרפות לשרפת גופות הנרצחים, במחנות הריכוז וההשמדה הנאציים. לאחר מלחמת העולם השנייה, בניין מטה חברת טופף עמד מוזנח ושומם במשך שנים. בשנת 2001 פלשו אליו פעילים שמאלנים, וניהלו בו פעילות תרבותית שעסקה גם במעשי התאגיד בשואה. פעילותם עוררה תשומת לב ציבורית ואף חובר ספר אודותיה. בסופו של דבר העניקה מדינת תורינגיה למבנה מעמד מוגן כמונומנט היסטורי, והוקם בו מוזיאון שואה. המוזיאון מציג את פעילות התאגיד בימי המלחמה בייצור משרפות על בסיס מסמכים מארכיון החברה, עדויות של עדים ופריטים שנמצאו באתר מחנה בוכנוואלד. יש בו גם תערוכות מתחלפות. על גבי קיר המבנה נכתבה הכתובת "Stets gern für Sie beschäftigt, ..." ("תמיד שמח לעמוד לשירותך"), שהופיעה תכופות בסיומן של התכתבויות של התאגיד עם האס אס.

35

ילדי איזיו הוא כינוים של ארבעים וארבעה ילדים יהודים, רובם פליטים ממדינות שונות, שגורשו ב-6 באפריל 1944 על ידי הצרפתים והגסטפו מבית הילדים באיזיו (צר') שבמזרח צרפת, במחוז אן, לאושוויץ ולטאלין ונספו. ב- 1944 פשטו על בית הילדים אנשי גסטפו ושוטרים צרפתיים, בפיקודו של קלאוס ברבי, העלו אותם ואת אנשי הצוות על משאיות, וגירשו אותם לכלא מונטלוק (צר') בליון. משם גורשו הילדים ואנשי הצוות למחנה הריכוז דראנסי ומשם גורשו במספר טרנספורטים, לאושוויץ ולטאלין, שם נרצחו בתאי גז ובירי. מנהל בית הילדים, היהודי מירון זלטין, גורש בטרנספורט 73 (צר') שיצא מצרפת לטאלין ב-15 במאי 1944 ונרצח. מבין המגורשים ניצלה רק המטפלת לאה פלדבלום. בעדותה במשפטו של קלאוס ברבי, בשנת 1987, היא העלתה סיפרה את סיפור הילדים.

באותה שנה הוקם, בבניין בו פעל בית הילדים מוזיאון, המנציח אותם. ב-6 באפריל 2015, במלאת 71 שנה לגירוש, חנך נשיא צרפת פרנסואה הולנד את מוזיאון בית הילדים המחודש, לאחר שזה נסגר למספר חודשים לשם שיפוצים.

36

מוזיאון לזכרם של מגורשים מסיבות פוליטיות או גזעיות נמצא בעיר קארפי, צפונית למודנה, במחוז אמיליה-רומאניה שבאיטליה. במלחמת העולם השנייה פעל ליד קארפי, בקרבת הכפר פוסולי, מחנה הריכוז פוסולי, בו רוכזו אסירים פוליטיים ויהודים, שגורשו ממנו לאושוויץ. מספר היהודים שגורשו מהמחנה השמדה הוא 2,461.

המוזיאון נחנך בשנת 1973, בקומת הקרקע של "ארמון די פיו" (Palazzo dei Pio), במרכז ההיסטורי של העיר קארפי. המוזיאון כולל 13 חדרים בגדלים שונים. על פני הקירות מופיעות כתובות ברצף, יחד עם ציורים מהווי מחנה הריכוז ובשילוב שמות של קרבנות מאסירי המחנה. התחושה היא שהקורבנות פונים ישירות אל הצופה, בצורה פשוטה ומידית ומעוררים תגובה רגשית במתבונן.

37

מרכז חינוך בנושא השואה (ביפנית: ホロコースト記念館; באנגלית: Holocaust Education Center), הוא מוזיאון לזכרם של 1.5 מיליון הילדים היהודים בשואה.

המרכז נמצא בעיר פוקויאמה שבמחוז הירושימה ביפן.הוא הוקם בשנת 1995, על ידי כנסיית ישו הקדושה של אגודת הנוצרים היפנים ידידי ישראל (הידועה גם בשם "בית שלום יפן"). בשנת 2007 עבר לביתן חדש שנבנה לזכרו של האב טקג'י אוצוקי, מייסד הקהילה. זהו המרכז החינוכי הראשון ביפן עבור ילדים בנושא השואה. הוא נועד להעלות את המודעות לחשיבות של קידום השלום העולמי בקרב אנשים צעירים.

38

מרכז חינוכי אנה פרנק (בגרמנית: Jugendbegegnungsstätte Anne Frank) הוא מרכז לקידום הסובלנות ולחינוך על תוצאות הנאציזם, גזענות ואפליה. המרכז הוקם בשנת 1997 וממוקם בסמוך לבית שבו נולדה אנה פרנק בשכונת דורנבוש (Dornbusch) שבפרנקפורט, גרמניה. בתערוכה הקבועה שבמרכז משתמשים בביוגרפיה וביומניה של אנה פרנק בצורה אינטראקטיבית על-מנת לעורר שאלות אצל המבקר ובמיוחד את שאלת הזהות.

במקום מוצגות שתי תערוכות: אחת קבועה והשנייה מתחלפת. בתערוכה הקבועה "אנה פרנק: נערה מגרמניה" המבקר מסייר בעזרת מולטימדיה בדירת המסתור שבאמסטרדם ובין דמויות שונות מתקופת השואה. התערוכה המתחלפת מתרכזת בחינוך על נושאים של זכויות אדם וביצירת שיח בין אנשים מרקעים שונים כגון מוצא, רקע סוציאלי ואורך חיים.

39

מוזיאון מרד ורשה הוא מוזיאון הנמצא בוורשה, עיר הבירה של פולין, המוקדש למרד ורשה שהתרחש בשנת 1944. המוזיאון הוקם בשנת 1983, אך לא בוצעו בו עבודות בנייה במשך שנים רבות. ב-31 ביולי 2004 המוזיאון נפתח במלאת 60 שנה למרד.

המוזיאון נותן חסות למחקרים על תולדות ההתקוממות, ההיסטוריה ורכושה של המדינה הפולנית במחתרת. הוא אוסף ומתחזק מאות ממצאים, החל מכלי נשק ששימשו את המורדים ועד למכתבי אהבה. המטרות המוצהרות של המוזיאון כוללות יצירת ארכיב של מידע היסטורי על המרד, והקלטת הסיפורים והזיכרונות של המשתתפים בו. מנהל המוזיאון הוא יאן אולקדובסקי וסגנו הוא דריוש גאווין, היסטוריון מהאקדמיה הפולנית למדעים.

40

מוזיאון מסדר השחרור הממוקם בשדרת טור-מובורג 51, ברובע השביעי של פריז. המוזיאון מוקדש להיסטוריה של מסדר השחרור המסדר הלאומי, השני בחשיבותו של צרפת (אחרי מסדר לגיון הכבוד). מסדר השחרור הוקם על ידי הגנרל שארל דה גול, מנהיג צבא צרפת החופשית. בשנת 1967 הוקם המוזיאון במתחם האינווליד בסמוך למוזיאון הצבא. המוזיאון כולל ששה חדרי תצוגה בשטח כולל של 1,000 מ"ר, המתעדים את ייסוד צבא צרפת החופשית, את הרזיסטנס (ההתנגדות הצרפתית לכיבוש צרפת על ידי גרמניה הנאצית) וכן כתבים של שארל דה גול, ותצוגה לזכר השואה.

41

מוזיאון הסובלנות – בית השואה (באנגלית: Museum of Tolerance-Beit HaShoah (MOT, House of the Holocaust)) הוא מוזיאון מולטימדיה בלוס אנג'לס, שמוקדש לבחינת גזענות ודעות קדומות כמו אלו שהובילו לשואה. המוזיאון נפתח ב-1993 בעזרת ארגוני זכויות אדם שונים, כגון מרכז שמעון ויזנטל. המוזיאון מציג גם מיצגים שקשורים ברציחות עם במקומות שונים בעולם, בביריונות ובפשעי שנאה. המוזיאון פועל רק בימים, שהיהדות מזהה כימי חול.