פורטל:יונקים/ערך נבחר/אוסף

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


1

אוקאפי

האוֹקַפִּי הוא מין פרסתן מעלה גירה ממשפחת הג'ירפיים והשריד היחיד מסוגו. זהו היצור החי הקרוב ביותר לג'ירף. הוא יצור ביישן, זהיר מאוד וחמקני, ובעל יכולת שמיעה והרחה מעולים, המאפשרים לו לנוס בכל פעם שהוא חש בסכנה. פסיו של האוקאפי משתנים בכל פרט, והם מסייעים לו להסתוות בין צללי יער הגשם, ואולי אף לעזור לאוקאפים שונים למצוא אחד את השני. הזכר שונה מהנקבה בקרניו, שהן קצרות יחסית, אך זו לרוב גדולה ושוקלת יותר. לאוקאפי לשון ארוכה המשמשת אותו לאיסוף מזון יעיל יותר, ואף מאפשרת לו ללקק את עיניו ואוזניו. אף על פי שהוא בן משפחתו החי היחיד של הג'ירף, צווארו אינו ארוך כמו של האחרון וגובהו נמוך ממנו. כמו כן, שונה האוקאפי ממנו במספר מאפיינים, עד כדי כך שחוקרים אחדים חשבו לסווגו כקרוב יותר לאנטילופה הקרויה נילגאי.

האוקאפי פעיל בשעות היום בעיקר ואינו נוטה לחיי חברה. הוא מתבודד במשך רוב חייו, מוסתר בנבכי הצמחייה וצלליה. הוא אוכל מגוון צמחים, ואף ניזון מסוגי מינרלים שונים כגון חרסית. מעצם היותו בעל חיים גדול, הוא צורך כמות רבה של מזון: בין 18 ל-29 קילוגרמים ליום. הוא כמעט ואינו משמיע קולות, אך יכול להפיק קול תת-שמעי. דרך תקשורת זו משמשת בעיקר את האם וילדה.

טורפו העיקרי של האוקאפי הוא הנמר האפריקאי, וכן חתוליים קטנים יותר המסוגלים לטרוף עגלים. האוקאפי נתון תחת איומים נוספים המעמידים בסכנה את קיומו כמין, אשר העיקרי מביניהם הוא צמצום והרס בית הגידול שלו. לאור זאת, הוגדר המין בשנת 2013 על ידי איגוד השימור העולמי כ"נתון בסכנת הכחדה".

2

תיאור התמונה

אנטילופה הודית היא מין אנטילופה בינונית במשפחת הצבאיים המהווה מין יחיד בסוגה. היא תוארה מדעית לראשונה בשנת 1758 על ידי הזואולוג השוודי קארל לינאוס, ויש לה שני תת-מינים. היא בעלת מראה חינני, ומפגינה דו-צורתיות זוויגית מובהקת הבאה לידי ביטוי בצבע הפרווה: לזכרים פרווה שחורה כהה עם סימונים לבנים בולטים על הפנים ולנקבות פרווה חומה-כתמתמה בהירה. נוסף על כך, הזכרים מתאפיינים בזוג קרניים מסולסלות דמויות חולץ פקקים שנעדרות לרוב אצל הנקבות.

האנטילופה ההודית פעילה בעיקר בשעות היום, והיא חיה בדרך כלל בקבוצות או בעדרים גדולים המורכבים מזכר דומיננטי ונקבות. שוכנת בסוואנות ובאזורים מיוערים בדלילות, ובית גידולה מושפע לרוב מהקרבה למים שלהם היא זקוקה באופן קבוע. במהלך עונת הרבייה, הזכרים מתקבצים בזירת הלק ונאבקים על שטח הליבה כדי להגדיל את הסיכוי שלהם להתרבות עם הנקבות. האנטילופה ההודית היא אצנית מהירה ביותר; בריצה לטווח קצר היא נמצאת במקום רביעי מבין היונקים המהירים בעולם, ובריצה לטווח ארוך היא נמצאת במקום השלישי בעולם לאחר הדלגן והאנטילוקפרה האמריקנית. נוסף על יכולת הריצה שלה, האנטילופה ההודית מסוגלת לבצע זינוקים מרהיבים בתופעה המוכרת כדלגנות. הטורף העיקרי שלה כיום הוא הזאב ההודי המסוגל להתחרות בה, ובעבר גם הברדלס האסייתי בטרם הוכחד מהאזור.

כפי שמרמז שמה, האנטילופה ההודית מצויה בעיקר בהודו, אף על פי שבעבר הייתה מצויה גם במרבית המדינות הגובלות בה. בתחילת המאה ה-20, האנטילופה ההודית נמצאה במצב מאוים בשל ירידה דרסטית במספרים בעקבות ציד ואובדן בית גידול, אם כי כיום מצבה השתפר באופן כללי. האנטילופה ההודית תופסת מקום חשוב בדת ההינודאית, והיא הובאה למדינות רבות מחוץ לתחומי תפוצתה בשל היותה פופולרית בציד.

3

תיאור התמונה

בילבי ענק הוא מין של כיסאי אוסטרלי דמוי ארנב או חולדה גדולה במשפחת הבילביים, האנדמי ליבשת אוסטרליה. הוא תואר מדעית לראשונה בשנת 1837 על ידי ג'יימס ריד. זהו המין היחיד ששרד ממשפחת הבילביים, לאחר שקרובו הבילבי הזוטר נכחד במהלך המאה ה-20. הבילבי הענק הוא בעל חיים קרקעי חופר מחילות, והוא אחד ממהנדסי הסביבה הבולטים של היבשת האוסטרלית.

הבילבי הוא בעל חיים אוכל-כול הפעיל בעיקר בשעות לילה, ואת מרבית שעות היום הוא מבלה בבטן האדמה. יש לו מספר מאפיינים גופניים המותאמים לחיים הליליים במדבר. הוא אינו זקוק כלל למים, ואת הנוזלים הדרושים לו הוא מקבל ממזונו העיקרי – זרעים וחרקים, שהוא משיג באמצעות לשונו הארוכה והדביקה או בעזרת שיניו החדות. הבילבי אינו בעל חיים טריטוריאלי והוא מסתפק בהפגנת דומיננטיות כלפי בני מינו. לנקבת הבילבי יש מספר מאפיינים מיוחדים המסייעים לגידול צאצאיה: תקופת ההיריון שלה – מהקצרות שביונקים, והיא מסוגלת לעכב את התפתחות העובר עד שהתנאים הסביבתיים משתפרים בתהליך הנקרא דיאפאוזה; פתח הכיס שלה ממוקם סמוך למפשעה ולא סמוך לחזה כמו אצל הקנגורו, וזאת כדי למנוע מהכיס שבו נמצאים צאצאיה להתמלא בעפר כאשר היא חופרת באדמה.

בעבר הבילבי היה נפוץ מאוד ברחבי היבשת האוסטרלית – מהמדבריות שבמרכז הארץ ועד לאזור החוף הדרום-מערבי. לאחר גילוי היבשת על ידי האירופאים, אוכלוסיית הבילבי הצטמצמה ביותר עד כדי סכנת הכחדה בעקבות מגוון איומים, ובראשם הכנסת השועל האדום והארנבון המצוי למרחב המחיה שלו. פעולות השימור ייצבו במידה מסוימת את האוכלוסייה והמין אף הוחזר לאזורים שמהם נכחד בעבר. היותו של הבילבי מין נדיר וחינני המביא תועלת אקולוגית גרמו לו להיות אהוד מאוד בקרב האוסטרלים, ודוגמה מובהקת לכך היא ארנב הפסחא שהוחלף ב"בילבי הפסחא" בשל הדימוי השלילי של הארנב ביבשת כמין פולש לעומת הדימוי החיובי של הבילבי. הבילבי הוא יונק עדין הניתן לאילוף בקלות, אך בשל נדירותו בטבע חל איסור לגדלו כחיית מחמד.

4

לווייתן ממשפחת הבלניים

בלניים הם משפחה של לווייתנים המשתייכים לתת-סדרת לווייתני המזיפות.

אורך גופם של הבלניים יכול להגיע עד ל-18 מטרים ומשקלם יכול להגיע ל-100 טונות. גופם הגדול הוא לרוב שחור; העור בראש ובחלק מהבטן מחוספס וצבעו לבן. שמם האנגלי של הבלניים - Right whale ‏(Right פירושו "נכון" או "צודק") מקורו בכך שציידי לווייתנים סברו שהלווייתנים הללו היו אלה ש"נכון" לצוד אותם, בשל ציפתם לאחר מותם ולעיתים התקרבותם לחופים. אוכלוסיית הבלניים הצטמצמה באופן משמעותי בשנות הפעילות העיקריות של תעשיית ציד הלווייתנים. כיום במקום לצוד אותם בני אדם לרוב צופים בלווייתנים האקרובטיים הללו לשם הנאה.

5

דוב קוטב

דוב קוטב הוא דוב שתפוצתו מוגבלת לאזור הארקטי. יחד עם דובי הקוֹדיאָק, דובי הקוטב הם הטורפים היבשתיים הגדולים ביותר בעולם – הזכרים הבוגרים שוקלים בין 300 ל-900 קילוגרמים, והנקבות כחצי ממשקל הזכרים. פרוותם חלולה ושקופה למחצה, אולם לצופה מרחוק היא נראית בצבע לבן או בז', ולכן היא מספקת לדובים הסוואה. עורם של דובי הקוטב שחור. שכבת השומן והפרווה שלהם מגנות עליהם מפני הקור הכבד השורר באזורי המחיה שלהם. זנבם הקצר ואוזניהם הקטנות מצמצמים את איבוד החום לסביבה. מבנה גופם וראשם הקטן מותאמים לשחייה חלקה במים.

דוב הקוטב הוא יונק ימי מימי-למחצה, והוא הסתגל למחיה בכמה סביבות חיים: יבשה, ים וקרח. באזורי מחייתו הוא נחשב לטורף-על. הוא אוכל-כול, הניזון בעיקר מכלבי ים, מניבתנים ומלווייתנאים אולם יאכל כל מה שיעלה בידו.

מצב שימורו של דוב הקוטב מוגדר "פגיע", כלומר הוא נמצא בסיכון. זואולוגים מאמינים כי ההתכה הצפויה של הקרחונים ושל ימות הקרח בשל ההתחממות העולמית תביא לצמצום אוכלוסיות דובי הקוטב לכדי שליש מגודלן הנוכחי עד אמצע המאה ה-21. מחקרים מקומיים ארוכי-טווח מראים כי רוב תת-האוכלוסיות של דובי הקוטב נמצא בתהליך הצטמצמות, אף כי ניכרת גם עלייה במספרם בכמה מקומות.

6

האדם הניאנדרטלי

האדם הניאנדרטלי הוא אוכלוסייה נכחדת של אדם קדמון שהייתה נפוצה באירופה, במזרח התיכון (ובכלל זה ארץ ישראל), במערב אסיה ובמרכזה, במהלך עידן הקרח של הפלייסטוקן, עד לפני כ-30,000 שנה.

הניאנדרטלים מוכרים למדע משלדים מאובנים רבים שהתגלו החל מתחילת המאה ה-19, מכלי האבן וממצאים ארכאולוגים נוספים שהתגלו ביחד עם שלדים אלו, ובשנים האחרונות גם מרצף הגנום שלהם, אשר מופה על-פי דנ"א שמוצה מעצמותיהם. הניאנדרטלים הופיעו בצורתם המובהקת לפני כ-130 אלף שנה, אך הם דומים לטיפוסי אדם קדומים יותר המסווגים לרוב כהומו היידלברגנסיס, "ספיינס ארכאי" או "קדם ניאנדרטלים". הניאנדרטלים נכחדו לפני 40 אלף עד 28 אלף שנה. שאלות הנוגעות למקומם של הניאנדרטלים באבולוציה של האדם, טיב שפתם ותרבותם, יחסיהם עם בני-אדם מודרניים והסיבות להכחדתם, מעוררות עניין רב במדע ובציבור, בשל חשיבותן להגדרת הייחוד האנושי ו"מותר האדם".

באירופה נעלמה האוכלוסייה הניאנדרטלית לאחר שהיגרו לשם בני-המין האנושי המודרני שמוצאם באפריקה, אך לא ברור עדיין אם הם שהכחידו את הניאנדרטלים, ישירות או בעקיפין באמצעות תחרות, או שהם הטמיעו את הניאנדרטלים בתוכם כתוצאה מרביית כלאיים. חקר הגנום של הניאנדרטלים מראה שהם היו אוכלוסייה נפרדת מאוד מן האדם המודרני, ועם זאת, מחקרים אחרונים גילו עדות לרביית כלאיים פורייה ביניהם, אם כי בשיעור נמוך.

7

שחזור של הומו היידלברגנסיס

הומו הַיידֶלבֶּרגֶנסיס הוא מין נכחד של אדם קדמון שחי בעידן הקרח של הפּלֶיסטוֹקֵן, כ-600 אלף עד 200 אלף שנים לפני זמננו. הוא היה אביו הקדמון של האדם הניאנדרטלי באירופה, וככל הנראה גם של המין האנושי המודרני באפריקה. המאובן הראשון ממין זה התגלה בשנת 1907 ליד העיר היידלברג שבגרמניה, ומכאן שמו, אך כיום הוא מוכר למדע ממאובנים רבים נוספים שהתגלו באתרים שונים ברחבי אירופה ואפריקה, וגם בנחל עמוד בארץ ישראל.

במשך שנים רבות סיווגו רוב הפליאואנתרופולוגים את מאובני ההיידלברגנסיס העתיקים יותר למין הומו ארקטוס ואת המאוחרים יותר לקטגוריות מעורפלות כמו "קדם-ניאנדרטלים" ו"הומו ספיינס ארכאי", אך בעקבות הממצאים הרבים מתחזקת כיום הנטייה לסווג את כולם כמין בפני עצמו. תיארוך המאובנים אף תואם את תקופתו של האב הקדמון המשותף לאדם המודרני ולאדם הניאנדרטלי, שמחושב על ידי מיפוי והשוואת רצפי ה-DNA בגנומים שלהם.

הומו היידלברגנסיס היה גבה-קומה וחסון, בעל פנים רחבות ומוח הקטן רק במעט מזה של האדם המודרני. ביחד עם המאובנים שלו התגלו גם כלי אבן פרימיטיביים וחניתות עץ שהיו בשימושו, ועצמות בעלי חיים שצד. בכמה מן האתרים התגלו גם ראיות לשימוש באש. קיימת מחלוקת בין החוקרים באשר ליכולתו של היידלברגנסיס להשתמש בשפה מדוברת וליצור יצירות אמנות.

8

Nijlpaard.jpg

היפופוטם מצוי, הוא יונק אפריקני אוכל-צמחים. ההיפופוטם הוא אחד משני המינים החיים במשפחת הבהמותיים (לצד ההיפו הגמדי). זהו בעל חיים מימי למחצה, החי בנהרות ובאגמים באפריקה שמדרום לסהרה, לרוב בקבוצות גדולות המונות עד 40 פרטים. במהלך היום הוא נוהג לקרר את גופו באמצעות שהייה במים או בבוץ ובשעות בין הערביים הוא מגיח מן המים על מנת ללחך עשב. הרבייה וההמלטה עצמה מתרחשות במים, כאשר הזכרים הטריטוריאליים משתלטים על רצועת נהר. בניגוד לאופי פעילותם המימית, פעילותם היבשתית מתאפיינת בסוליטריות ובסבלנות כלפי היפופוטמים אחרים.

על אף הדמיון החיצוני הקיים בינם לבין החזירים ולבין מכפילי פרסה אחרים, היצורים החיים הקרובים ביותר להיפופוטמים הם דווקא הלווייתנאים. קל לזהות את ההיפופוטם בשל גופו הגדול דמוי החבית, פיו העצום ושיניו הגדולות, גופו חסר-השיער ורגליו הקצרות והשמנות. ההיפופוטם הוא מבעלי החיים המסוכנים והאגרסיביים ביותר, ונחשב לאחד המסוכנים ביותר באפריקה. מספרם (בתנאי מחיה טבעיים) מוערך בכ-125,000 עד 150,000 פרטים שחיים באפריקה שמדרום לסהרה. הם נמצאים באיום מתמיד בשל אובדן בתי גידול ומצד ציידים שהורגים אותם באופן בלתי חוקי לשם השגת בשרם, עורם וניביהם.

9

היפו גמדי, דצמבר 2005

היפופוטם גמדי הוא יונק גדול, בן למשפחת ההיפופוטמיים, אנדמי ליערות ולביצות במערב אפריקה. אוכלוסיית ההיפו הגמדי הגדולה ביותר נמצאת בליבריה. הוא היצור החי הקרוב ביותר להיפופוטם. ההיפו הגמדי מותאם היטב לחיים ביבשה, אך בדומה לבן דודו הענק, הוא מימי-למחצה, כלומר מסתמך על קרבה למקור מים על מנת לשמור על לחות עורו ועל קור גופו. התנהגויות מסוימות, כמו הזדווגות והמלטת גורים, עשויות להתרחש במים או ביבשה. ההיפו הגמדי הוא בעל חיים מתבודד ופעיל לילה, צמחוני.

ההיפו הגמדי נדיר למדי. עד המאה ה-19 הוא לא היה ידוע מחוץ למערב אפריקה. ההיפו מתרבה היטב בשבי, ולכן מרבית המחקר אודותיו נעשה בגני חיות. בבר, לעומת זאת, מצבו של ההיפו מזהיר פחות: איגוד השימור העולמי מעריך כי בטבע נשארו פחות מ-3,000 פרטים. האיום העיקרי על אוכלוסיות ההיפו הוא אובדן בתי גידול, שכן היערות מבוראים במהירות. איומים משניים יותר מגיעים מצדם של ציידים, טורפים טבעיים ומלחמות האדם.

10

זאב הרעמה

זאב הרעמה הוא מין בעל חיים ממשפחת הכלביים הנפוץ בדרום אמריקה. שמו ניתן לו בשל הרעמה על עורפו ועל כתפיו: היא בולטת ושחורה, מסתמרת כאשר הוא מאוים או תוקפני, וגורמת לו להיראות גדול ומאיים יותר.

זאב הרעמה הוא השריד הגדול היחיד ממשפחת הכלביים בדרום אמריקה שנכחדה בתקופה המאוחרת של הפליסטוקן. הוא נפוץ באזורים פתוחים ופתוחים-למחצה הנקראים סראדו. הוא נוהג לשכון בצמחייה סבוכה ולצוד בערבות פתוחות. הסתתרותו בעשב גבוה ואורח חייו הלילי מקשים על תנאי הצפייה בו ועל המחקר אודותיו. הוא המהיר והגבוה בין כלבי הבר וניחן במגוון מאפיינים מיוחדים כגון: רגליים ארוכות מאוד, המצוידות בבהונות הפונים לצדדים אשר מגדילים את שטח כף הרגל באזורי ביצות; קול הנשמע כשילוב בין נביחה ושאגה; סימון ריח טריטוריאלי ייחודי; והיותו אוכל-כול (כולל אכילת שאריות פסולת באזורים עירוניים).

11

זוג זאבים טסמניים בגן חיות בארצות הברית בשנת 1902

זאב טסמני הוא יונק שככל הנראה נכחד מן העולם במהלך המאה ה-20. הוא מסווג כחיית כיס ונחשב לטורף הכיס הגדול ביותר בעידן המודרני. הזאב הטסמני היה אנדמי לאוסטרליה ולגינאה החדשה, והוא היה השריד האחרון בסוג זאב כיס.

הזאב הטסמני נכחד מאוסטרליה כמה אלפי שנים לפני בוא מתיישבים אירופאים ליבשת, אולם הוא שרד בטסמניה, לצד מינים אנדמיים אחרים כמו השד הטסמני. משערים שהוא נכחד לחלוטין בשנות ה-30 של המאה ה-20, בעיקר כתוצאה מציד אינטנסיבי שזכה לעידוד בדמות פרסים כספיים. גורמים נוספים שתרמו לכך הם מחלות, הגעתם של הכלבים (ובראשם הדינגו), וכן חדירת האדם לתחומי מחייתו של הזאב. על אף שסווג באופן רשמי כחיה נכחדת ב-1996 (50 שנה לאחר מותו של הפרט האחרון הידוע), מטיילים וקריפטו-זואולוגים מדווחים עד היום על צפייה בפרטי זאב טסמני.

12

יגואר

יגואר הוא יונק ממשפחת החתוליים המצוי באמריקה הדרומית ובחלקים מאמריקה המרכזית והצפונית. היגואר הוא אחד מחמישה מיני חתולים גדולים המשתייכים לסוג פנתר, יחד עם הטיגריס, הנמר, נמר השלג והאריה, והוא היחיד מביניהם המצוי באמריקה, ובה בלבד. היגואר הוא החתול השלישי בגודלו, לאחר הטיגריס והאריה, והוא החתול הגדול והחזק ביותר בחצי הכדור המערבי. הוא נפוץ כיום מדרום-מערב ארצות הברית בצפון, דרך מרכז אמריקה, ועד לאזור פטגוניה בדרום.

מבחינה חיצונית, היגואר דומה מאוד לנמר, אך גופו חסון, שרירי וגדול יותר. התנהגותו ובית הגידול האופייני לו דומים יותר לאלו של הטיגריס. בית הגידול המועדף על היגואר הוא יער גשם טרופי (ג'ונגל), אולם ניתן למצוא אותו גם בשטחים פתוחים. היגואר הוא בעל חיים יחידאי (סוליטרי), כלומר הוא מבלה את מרבית חייו בגפו. הוא נחשב לטורף-על, ובמקומות שבהם חי היגואר, הוא מכתיב את תכונות החברה האקולוגית. ליגואר תפקיד חשוב בשמירה על יציבות המערכת האקולוגית שבה הוא חי, וכן בוויסות אוכלוסיות טרפו.

13

כבשים

כבש הבית הוא תת-מין של המין מופלון - מין בסוג כבש. תת-המין מגודל בתרבות לשם בשרו, עורו, צמרו וחלבו המשובחים. הכבשים ידועים בחוש העדר המפותח שלהם. עדרים גדולים של כבשים (עד 1,000 ויותר) נעים כגוש אחד. חוש העדר המפותח תורם לחשיבותם הכלכלית, שכן רועה אחד יכול לשלוט על קבוצה גדולה של חיות. כבש הבית הוא אחת החיות הקלות ביותר לגידול, דרישות ההזנה ותנאי המחיה שלו צנועות. כך למשל, הכבש מותאם לתנאים הקשים השוררים במדבריות ולאזורים ההרריים. החשיבות הכלכלית הרבה של הכבש הביאה לכך שגידול כבשים היה גורם משמעותי בכלכלות של ימי קדם. גם במאה ה-21 יש לכבש חשיבות ניכרת בכלכלות של מדינות כדוגמת אוסטרליה, ניו זילנד ואורוגוואי.

14

לווייתן אפור

לווייתנאים הם סדרה של יונקים ימיים, שכמה מהמינים המשתייכים אליה הם מבעלי-החיים הגדולים בעולם. במשך מיליוני שנים הסתגלו הלווייתנאים יותר מכל יונק אחר לחיים במים. הסדרה כוללת בסביבות 90 מינים המחולקים לשתי תת-סדרות: לווייתני מזיפות ולווייתני שיניים (ובהם גם דולפינים). במרבית המקרים לווייתני המזיפות גדולים באופן משמעותי מלווייתני השיניים, הקטנים והמהירים יותר, וכמה מלווייתני המזיפות הם מבעלי החיים הגדולים ביותר בכדור הארץ. לווייתני השיניים מתאפיינים בשיניים חדות, והם ציידים מהירים שניזונים מדגים ומיצורים ימיים אחרים. לעומתם לווייתני המזיפות הם חסרי שיניים ובמקום זאת יש להם מזיפות ארוכות דמויות מסננת, שבעזרתן הם מסננים פלנקטון מהמים. מאפייניהם של הלווייתנאים הביאו לכך שהם תפסו מקום מרכזי בתרבות האנושית במשך זמן רב. מקומם לא נפקד גם בציד האנושי, ולאור סכנות מודרניות חדשות הם נמצאים בלב מאבק שימור ייחודי.

15

לווייתן כחול מזרים אוויר רווי אדים מהפתח שבצד העליון של ראשו

לווייתן כחול הוא מין של לווייתן מזיפות המשתייך למשפחת לווייתני הענק. הלווייתן הכחול הוא בעל החיים הגדול ביותר שהתקיים אי-פעם על כדור הארץ: אורך גופו מגיע ליותר מ-30 מטרים ומשקלו עשוי לעלות על 170 טונות. חרף ממדי גופו, הוא ניזון בעיקר מיצורים זעירים, בעיקר מקריל.

עד תחילת המאה ה-20 היו הלווייתנים הכחולים נפוצים במרבית האוקיינוסים. ב-40 השנים הראשונות של אותה מאה נפגעה אוכלוסייתם אנושות כתוצאה מציד לווייתנים וכמעט והגיעה לידי הכחדה סופית. סכנת ההכחדה פחתה, אך לא נעלמה, עם הוצאת ציד הלווייתנים הכחולים מחוץ לחוק על ידי הקהילה הבינלאומית בשנת 1966. דוח משנת 2002 העריך את גודל האוכלוסייה העולמית בכ-12,000 עד 15,000 פרטים, המחולקים לפחות לחמש אוכלוסיות עיקריות החיות באזורים שונים. כיום מסווג הלוויתן הכחול כמין בסכנת הכחדה.

16

Sea otter cropped.jpg

לוטרת הים היא יונק ימי קטן יחסית, חבר במשפחת הסמורים, שחי לחופיו הצפוניים והמזרחיים של האוקיינוס השקט. ההגנה מפני קור אצל לוטרת הים מבוססת על שכבה עבה של פרווה, שהיא מהצפופות בעולם החי, וזאת בשונה ממרבית היונקים הימיים הנסמכים על שכבת שומן. אף שהיא מסוגלת להלך על היבשה, מבלה לוטרת הים את מרבית זמנה באוקיינוס הפתוח.

לוטרת הים נמנית עם בעלי החיים היחידים הידועים בשימוש ב"כלי עבודה" חיצוניים. במרבית אזורי מחייתה היא נחשבת למין מפתח, וזאת בשל התפקיד החשוב שהיא ממלאת בבקרה על גודלן של אוכלוסיות קיפודי הים, שאילולא הלוטרות היו מזיקים ליערות הקלפ התת-ימיים. בעבר נע מספרן של לוטרות הים בין 150,000 ל-300,000, אולם בעת החדשה הן ניצודו בהמוניהן בשל פרוותן. בסוף תקופה זו נאמד מספרן בכ-1,000 עד 2,000 לוטרות בלבד. מאמצי שימור אינטנסיביים הביאו להתרחבות מחודשת של תפוצת הלוטרות. עם זאת, המין עודנו מסווג כמין הנתון בסכנת הכחדה.

17

תיאור התמונה

ניסויים בלשניים בקופי אדם בשבי נעשים החל משנות ה-60 של המאה ה-20 - בעיקר בשימפנזים ובבונובו ("שימפנזה ננסי"), אבל גם בגורילות ובאורנגאוטן. במסגרת המחקרים ניסו ללמד את קופי האדם להשתמש בשפה טבעית באופן דומה לשימוש שעושים בה בני אדם, וכן בשפות מתוכננות שונות. המניע לניסויים האלו היה הוויכוח שהתלהט בקהילה המדעית עם ההתקדמות במחקר הבלשני במהלך המאה ה-20 (התקדמות שהביאה ליצירת ענפי הבלשנות הסטרוקטורליסטית והגנרטיבית), לגבי השאלה האם רכישת שפה והשימוש בה הן יכולות ייחודיות לבני אדם בלבד.

קופי אדם דומים מאוד לאדם מבחינה גנטית, והם מפגינים במידה מסוימת כישורים שאופייניים בעיקר לבני אדם, כמו שימוש בכלים פשוטים. אף מין מביניהם אינו מסוגל להפיק את מגוון הקולות שמסוגל בן-אדם להפיק, כיוון שתיבת הקול שלהם ממוקמת גבוה בגרון. עם זאת, קופי אדם משתמשים באופן טבעי במחוות גוף לצורך תקשורת ביניהם, אם כי לא נצפתה אצלם שפה כלשהי העונה להגדרת "שפה טבעית". הניסויים התבססו על ההשערה שקופי אדם נמצאים שלב אחד לפני פיתוח שפה מבחינת יכולותיהם הקוגניטיביות ומבנה מוחם. על פי ההשערה, הם אמנם אינם מסוגלים לפתח שפה בכוחות עצמם, אבל הם יכולים לרכוש שפה בהדרכת בני אדם.

18

נמר השלג

נמר השלג הוא אחד מבעלי החיים המסתוריים, החמקניים והנדירים ביותר בעולם, המכונה בפי התושבים המקומיים המתגוררים בשטח תפוצתו "רוח הרפאים של ההרים". נמר השלג נפוץ רק באזורים הרריים מסוימים באסיה, בעיקר במרכזה, בשטחים הנמצאים בגובה רב, לרוב בגבהים שבין 2,700–6,100 מטרים.

מבנהו מותאם באופן מיטבי לבית גידול מושלג ומוכה רוחות. פרוותו עבה וארוכה (כ-12 ס"מ בבטנו), ומעוטרת בנקודות ובחברבורות המאפשרות לו הסוואה טובה בנוף ההררי המושלג. גודלן הקטן של אוזניו מסייע לו בשמירת חום גופו, וחלל אפו הרחב תורם לחימום האוויר הקר בטרם הוא מגיע לריאותיו. הוא ניחן ביכולת טיפוס מרשימה וביכולת קפיצה המגיעה למרחק של כ-15 מטרים, הודות לשרירי חזהו ורגליו השריריות הנתמכות בכפות חזקות וגדולות המשמשות כ"נעלי שלג".

בדומה לרוב חתולי הפרא, גם נמר השלג נתון בסכנת הכחדה שלה אחראי האדם, הצד אותו בשל פרוותו הנחשקת, בשל איבריו המשמשים למרקחות רפואיות, ובשל הנזק הכלכלי הרב שהוא גורם כתוצאה מציד חיות משק. כמו כן, מצמצם האדם את שטחי מחייתו. בשל הקושי בהשגת מידע מדויק על גודל אוכלוסיית נמרי השלג, מתבססים החוקרים על אומדנים, שעל פיהם מספר הנמרים מוערך בכ-4,000–7,000 פרטים. נמרי השלג מתקשים למצוא בני זוג ולהתרבות, כתוצאה מפיצול האוכלוסייה שנגרם מתפוצת האדם, ממלחמות ומתנאי שטח קשים.

19

שני קטלנים קופצים

קטלן (שם מדעי: Orcinus orca; לעיתים אורקה או גרמפוס) הוא יונק ימי השייך לסדרת הלווייתנאים, הגדול במשפחת הדולפיניים והיחיד בסוגו (Orcinus). אורכו הממוצע של פרט בוגר נע בין 8 ל-10 מטרים ומשקלו נע בין 3 ל-10 טונות. הקטלן ניזון מדגים, דיונונים, עופות ימיים ויונקים ימיים, כולל לווייתנים ממינים שונים. הקטלן נפוץ בכל האוקיינוסים.

אוכלוסיית הקטלנים נחלקת לקבוצות המצויות במרחבים קבועים ולקבוצות הנודדות למרחקים. שיטת הציד שלהם היא לרוב חברתית; התקשורת בין הפרטים נעשית באמצעות סדרת נקישות מהירות הנשמעת כיללות. הקטלן נחשב לאחד הטורפים הקטלניים ביותר בטבע. את המידע אודות המתרחש בסביבתו קולט הקטלן באמצעות ההד: הוא משמיע קולות נקישה בתדר גבוה ומקבל בחזרה הד מגופים הנמצאים במים, כגון בעלי חיים.

20

ציידים שהרגו קרנף ג'אווה

קרנף ג'אווה הוא בן למשפחת הקרנפיים, אחד מחמישה מיני קרנפים החיים כיום והנדיר שבהם. הוא חולק את הסוג קרנף אסייתי יחד עם הקרנף ההודי. עור גופו מזכיר בצורתו ובקפליו שריון מגן. אורך קרנו 20 סנטימטרים לכל היותר, והיא הקטנה ביותר מבין קרני הקרנפים. קרנפי ג'אווה עשויים להגיע לגיל 30 - 45 שנים בטבע. בעבר הם חיו ביערות גשם נמוכים, באדמות מרעה ובמישורי הצפה רחבי ידיים. במרבית זמנם הם סוליטריים (כלומר, מתבודדים), למעט עתות חיזור וגידול צאצאים. עם זאת, לעיתים הקרנפים מתקהלים בסמוך לאתרי התפלשות בבוץ או ליקוק מלח. האדם הוא הטורף היחיד של הקרנף בתחום תפוצתו. הקרנפים נוהגים להתרחק מהאדם, אך לא יהססו לתקוף אם יחושו מאוימים.

בעבר היה קרנף ג'אווה הנפוץ מבין הקרנפים האסייתים: תפוצתו השתרעה החל באיי אינדונזיה וכלה בהודו וסין. עם זאת, כיום נמצא הקרנף בסכנת הכחדה חמורה, וידוע רק על שתי קבוצות אוכלוסייה החיות בסביבתן הטבעית. עובדה זו מציבה אותו בשורה אחת עם היונקים הגדולים הנדירים ביותר על פני כדור הארץ. הירידה במספר קרנפי ג'אווה מיוחסת בעיקרה לציד בלתי חוקי, שמתמקד בקרניו יקרות הערך של הקרנף. תרומה נוספת להידלדלות האוכלוסיות הגיעה מצדם של בתי הגידול המצטמצמים, במיוחד בשל מלחמות דוגמת מלחמת וייטנאם. גם הקרנפים הנותרים שחיים באזורים המוגנים הללו, ניצבים בפני איומים משמעותיים: הציד מאיים עליהם גם בסביבות המוגנות לכאורה; הם חשופים למחלות; ומספרם הקטן מביא לירידה במגוון הגנטי ולזיווגי שארים.

21

Sumatran Rhino 2.jpg

קרנף סומטרה הוא מין במשפחת הקרנפיים, והוא הקטן בחמשת מיני הקרנפים החיים כיום. בדומה לשני מיני הקרנפים האפריקניים (רחב-שפה וצר-שפה), לקרנף סומטרה שתי קרניים, והגדולה שבהן היא הקרן האפית (מלשון אף).

בעבר נפוצו הקרנפים הסומטריים ביערות הגשם, בביצות וביערות העננים בהודו, בבורמה, בתאילנד, במלזיה ובאיים באינדונזיה. כיום מצב השימור של המין מוגדר "בסכנת הכחדה חמורה", משום שנותרו רק שש תת-אוכלוסיות עיקריות: ארבע מהן בסומטרה, אחת בבורנאו ואחת בחצי האי המלאי. קשה לאמוד את מספרם של הקרנפים הסומטריים, בשל נטייתם לסוליטריות ועקב פיזורם הרב באזור מחייתם, אך האומדנים מעריכים כי חיים בעולם כ-300 פרטים בלבד. הירידה במספרם מיוחסת בעיקרה לציד שמטרתו השגת הקרניים שלהם, שערכן ברפואה העממית גבוה לאין ערוך - מחיר קילוגרם אחד של קרני קרנפים סומטריים עשוי להגיע ל-30,000 דולרים בשוק השחור. הקרנפים הסומטריים סבלו גם מאובדן ניכר של בתי גידול עקב בירוא יערות שמשרת את תעשיית העץ והחקלאות.

22

ראשתן גדול ראש

ראשתן גדול-ראש הוא מין של לווייתן שיניים יחיד בסוגו, הנמנה עם משפחת הראשתניים. לראשתן מספר מאפיינים ייחודיים: הוא הגדול שבלווייתני השיניים – אורך גופו עשוי להגיע ל־18 מטרים ומעלה; מוחו הוא הגדול ביותר בעולם החי וראשו מהווה כשליש מגופו; הוא בעל החיים שמפיק את הרעש החזק ביותר; ובעל החיים המסוגל לצלול לעומקים הגדולים ביותר.

מקורו של השם "לווייתן זרע" בחומר הלבנבן בעל המרקם החלבי הנמצא בכמות גדולה בראשו, חומר שנחשב בתחילה בטעות לנוזל זרע, ואילו השם "ראשתן" נגזר מגודל ראשו. ממדי ראשו וצורתו המיוחדת, והיותו דמות ראשית ברומן המפורסם "מובי דיק" מאת הרמן מלוויל, הפכו את הראשתן לדמות הקלאסית של לווייתן כפי שמופיעה ביצירות ספרותיות רבות, בציורים ובאנימציות, וביצירות תרבותיות אחרות.

23

שונר איברי

שוּנָּר איבֶּרי הוא מין טורף בגודל בינוני, החבר בסוג שונר שבמשפחת החתוליים. בעבר אכלס את כל חצי האי האיברי, אך כתוצאה מפגיעות מעשי ידי אדם הפך לאחד ממיני הטורפים הנדירים ביותר בעולם, ומכונה "מין החתול הנדיר בעולם". נכון לשנת 2013 נספרו 309 פרטים חיים בלבד בטבע, המפוזרים בארבעה שטחים – כולם באנדלוסיה שבדרום חצי האי. מספר זה נמוך כל כך (במיוחד לאור העובדה שבתחילת המאה ה-20 חיו כ-100,000 פרטים ברחבי חצי האי), עד שניתן למצוא ממנו יותר פוחלצים ושטיחים עשויי פרווה מאשר פרטים של המין. קרוב ל-100 מיליון אירו הושקעו בשימורו, ואם ייכחד יהיה המין הראשון שנכחד ממשפחת החתוליים מאז היכחדותו של הטיגריס השנחרבי לפני כעשרת אלפים שנה. בפני המין עומדים איומים שונים: שינוי סביבתי, מחסור בטרף, ציד ומוות ממלכודות, תאונות דרכים ומגוון גנטי מצומצם. על אלו מנסים להתגבר ארגוני שימור רבים, אשר נחלו הצלחה בהתחשב בכך שהצליחו לשלש את מספר הפרטים מאז 2002.

הוא ניחן במאפייני השונר, כולל רגליים אחוריות ארוכות המותאמות לקפיצה, ופרווה בגווני צהוב, כתום וחום. הוא פעיל בעיקר בשעות החושך, אם כי שעות פעילותו מותאמות בדרך כלל לאלו של הארנבונים. הוא דומה בגודלו לשונר הקנדי ולשונר המצוי, אך קטן מאחיו הצפוני. הזכר גדול מהנקבה, ובעל ציצות אוזניים ארוכות יותר. לא הרבה ידוע על תוחלת חייו של המין, אולם פרט אחד תוארך לגיל של 14 שנים. הוא ניזון בעיקר מהארנבון המצוי, המהווה כ-80 אחוז ומעלה מתפריטו. הוא טורף גם בעלי חיים אחרים, כמו פרסתנים צעירים ועופות מים, ואף ניזון מהחומר הצמחי שנמצא בקיבת טרפו. ההזדווגות מתרחשת בין ינואר לפברואר, וההיריון נמשך בין 63 ל-73 ימים, כשבסיומו נולדים בין אחד לארבעה צאצאים בין מרץ לאפריל. הגורים נולדים במקום מסתור, יוצאים ממנו בגיל שבועיים עד ארבעה שבועות, ונגמלים לחלוטין מחלב אמם בגיל שמונה חודשים.

24

שימפנזה מצוי

שימפנזה מצוי הוא מין של קוף-אדם בסוג שימפנזה. השימפנזה המצוי הוא אחד משני מינים בסוג זה, והמין האחר הוא השימפנזה הננסי (בונובו). שני מינים אלו הם הקרובים ביותר לאדם מכל שאר בעלי החיים הקיימים בימינו, ומכאן העניין המדעי והציבורי בהם.

תפוצתו של השימפנזה המצוי במרכז אפריקה, בדרך-כלל ביער גשם טרופי. הוא מטפס על עצים אך חי חלק ניכר מזמנו גם על הקרקע. הוא הולך על ארבע תוך הישענות על החלק החיצוני של פרקי אצבעות הידיים, ולעיתים מזדקף על רגליו האחוריות. משקל גופו של השימפנזה המצוי מעט גדול משל השימפנזה הננסי, אך קטן בממוצע משל האדם. לעומת זאת זרועותיו ארוכות מזרועות אדם, וכוחו הפיזי גדול בהרבה. הוא אוכל-כול הניזון בעיקר מפירות, וכן הוא צד יונקים קטנים. השימפנזה המצוי הוא בעל חיים חברותי מאוד החי בלהקות בנות 20 עד 80 פרטים, שביניהם מדרג חברתי. בניגוד למין השימפנזה הננסי, אצל השימפנזה המצוי מעמד הזכרים גבוה ממעמד הנקבות.

השימפנזה המצוי נחשב לאחד ממיני בעלי החיים האינטליגנטים ביותר. במקום חיותם בטבע, משתמשים שימפנזים מצויים במגוון כלים, כגון מקלות לשליית טרמיטים ואבנים לפיצוח אגוזים. לעיתים הם אף מתאימים כלים אלו לשימוש הרצוי באופנים פשוטים. מאחר שהם לומדים כישורים כאלה באמצעות חיקוי שימפנזים אחרים, נוצרות אצלם בטבע תרבויות האופייניות לכל קהילה ושונות במנהגיהן מאלו של קהילות אחרות. בשביה שימפנזים לומדים להשתמש במגוון כלים של בני-אדם, לתקשר עמם בשפות סימנים, ולזהות עצמם במראה.

השימפנזה המצוי הוא מין בסכנת הכחדה. מוערך כי רק מאה אלף עד מאתיים אלף פרטים חיים כיום בטבע, ומספרם ממשיך להתמעט. מספר איומים חברו יחד לפגיעה הקשה באוכלוסיית הבר של המין, בעיקר ציד בידי אדם, בירוא היערות בהם הוא חי, ומגפות של מחלות זיהומיות המועברות ככל הנראה מבני-אדם.

25

ספקטרוגרם של שירת לווייתן גדול סנפיר

שירת הלווייתן היא אוסף של קולות דמויי שריקה שמייצרים לווייתנים לשם תקשורת ביניהם. המונח "שירה" נמצא בשימוש במיוחד כשהוא נועד לתאר תבנית צפויה וחוזרת על עצמה של צלילים ארוכים בתדר נמוך, שמשמיעים מינים מסוימים של לווייתנים (במיוחד לווייתן גדול-סנפיר Megaptera novaeangliae), בצורה המזכירה לחוקרי הלווייתנים שירה אנושית. התהליכים הביולוגיים המשתתפים ביצירת הקולות משתנים ממשפחה אחת של יונקים ימיים לאחרת. עם זאת, כל הלווייתנים והדולפינים תלויים בצלילים לצורך תקשורת והתמצאות במידה רבה יותר מקרוביהם היבשתיים, משום שמתחת לפני המים הראייה קשה בשל בליעת האור על ידי המים, והתנועה האיטית יחסית של המים מצמצמת את יעילות חוש הריח. הרעשים המלאכותיים האופפים את האוקיינוסים בעיקר בשל השימוש בסונאר בצוללות, כלי שיט ומתקנים ימיים, מגבירים את חששות הגופים העוסקים באיכות הסביבה, שבני האדם הורסים מאפיין חשוב זה של בית הגידול הימי.