פורטל:להט"ב/ציטוט נבחר/74

יונתן דילג במכנסים קצרים. אריאל הביט בו בכמיהה. אחר השיגו. צחקו שניהם. תמיד יצטרך, חשב, להשיג את יונתן. הנה טיפס על הגדר החוגרת לפרדס וכבר היה מן העבר מזה. בוא - אמר. אף אחד לא ירגיש. השומר ישן ונחמן בשעות אלה לא כאן. אריאל חייך. אחר כך צחק. יונתן פשט חולצה, גופו הגמיש שרירי למדי, קטף תפוזים. אריאל עמד והתבונן. ליאות סמיכה התעבתה בראשו. היה שם, ניצב ליד יונתן וגם מרחף אל מקום אחר שלא יכול לזהותו. יונתן דיבר והוא איחר לענות לו. כוח רב צריך היה לאצור כדי להקצות מקום גם לעולמו של יונתן. יכול היה, אולי, לנסות למשכו אחריו אבל הוא לא ניסה. נבוך ונרעש היה בפני עולמו שלו, המשיט אותו בין שמים וארץ. מפרפר היה, כמעט זועק מרוב פחד וחדוה. אחוז בהלה שמא ייוותר שם, במקום בו מצוי כל מה שהוא שונה מעולמם של אביו ויונתן.

— דן שביט, מתוך "מסע לשבעה קולות", הוצאת הקיבוץ המאוחד תשמ"ג