פורטל:מוזיקה קלאסית/כלי נגינה נבחר/אוסף
אוסף כלי נגינה נבחרים של פורטל המוזיקה הקלאסית
לעריכה לחצו על המספר בכותרת ואחר כך "עריכה".
1
פסנתר הוא כלי נגינה ממשפחת כלי המקלדת שהומצא בעשור האחרון של המאה ה-17 או בתחילת המאה ה-18. מנעד הצלילים של הפסנתר הוא הגדול ביותר מבין כל כלי הנגינה (מלבד הנבל), ומתפרש על מעל שבע אוקטבות. רוב הפסנתרים בעלי 88 קלידים, ומגיעים עד לה נמוך (במפתח פה, אוקטבה מתחת לשישה קווי עזר נוספים לחמשה) ועד דו גבוה (במפתח סול, שתי אוקטבות מעל ל-9 קווי עזר נוספים לחמשה), אך יש גם פסנתרים יוצאי דופן המגיעים עד ל-97 קלידים.
במאה האחרונה נפוצים שני סוגים של פסנתרים: פסנתר הכנף, שבו המנגנון המכני של הפסנתר נמצא במאוזן לקרקע, ופסנתר עומד פסנתר שבו המנגנון המכני נמצא במאונך לקרקע, המכונה גם "פסנתר קיר".
הפסנתר הומצא על ידי ברתולומאו כריסטופורי, אוצר כלי הנגינה של משפחת מדיצ'י בפירנצה. החידוש בפסנתר, בשונה מכלי המקלדת האחרים שהיו קיימים עד כה, הוא שבפסנתר היה אפשר לשלוט על חוזק הצליל בהתאם לעוצמת הלחיצה על הקליד, ולכן זכה הפסנתר לשם "פיאנו-פורטה" (Piano-Forte, באיטלקית חלש-חזק), כיום, בשפות רבות נקרא הפסנתר "פיאנו" (Piano), כקיצור של פיאנו פורטה.
בעברית מופיע השם לראשונה בספר דניאל (בצורה "פסנתרין"), ומקורו ביוונית עתיקה (פְסַלְטֶרִיוֹן, שפירושו "נבל"; מאותו השורש גם המילה הלועזית למזמור תהילים, psalm, שבמקורה הייתה שיר שהושר לצלילי נבל).
הפסנתר הוא התפתחות של כלי מקלדת שכבר היו קיימים מאות שנים לפני הפסנתר, לדוגמה – הצ'מבלו והקלוויקורד. כמו הצ'מבלו גם הפסנתר הוא כלי מקלדת וכלי מיתר, אך בעוד שהצ'מבלו הוא כלי פריטה, הרי שבפסנתר מופקים הצלילים על ידי "פטישים" המקישים על המיתר, ולכן הפסנתר הוא גם כלי הקשה.
2
בסוֹן (באנגלית- Bassoon) או "פגוֹט" הוא כלי נשיפה מעץ. הבסון הוא כלי מלודי, אשר בדומה לאבוב, גם לו יש לשונית כפולה (Double reed). הבסון הוא כלי א-טרנספוזיציוני, כלומר הוא באותה הטרנספוזיציה של הפסנתר. קולו של הבסון מאופיין במנעד רחב ובגוון נמוך ועמוק, המזכיר קול בריטון-בס גברי.
הבסון המודרני מיוצר לרב מעץ המייפל, בעיקר ממינים קשים וחזקים. דגמים זולים יותר של הבסון, המיוצרים מפלסטיק קשיח, משמשים בעיקר נגנים מתחילים בשנות לימודיהם הראשונות. בעבר, יוצרו גם בסונים ממתכת, אך מאז 1889 הופסק יצור מסוג זה לחלוטין.
אורכו של בסון סטנדרטי כאשר הוא מורכב הינו 1.34 מטרים, אך אורכו האמיתי, כלומר אורך צינורותיו ללא ההתעקלות בתחתית הכלי, הוא 2.54 מטרים. הבסון הופיע לראשונה בצורתו המודרנית בשנת 1800, והוא אחד מהכלים היחידים שלא שונתה צורת בנייתם באופן מהותי מאז יצירתם. הבסון, כשמו כן הוא – הכלי הנמוך ביותר מקבוצת כלי הנשיפה מעץ אחרי הקונטרה-בסון.
מנעדו משתרע ממתחם הבס ועד הטנור. צליליו נכתבים במפתח פה או במפתח דו טנור. הבסון מתפקד כחוליה חשובה בהרכבים סימפוניים וקאמריים, ולעיתים גם בתזמורות כלי נשיפה. בהרכבים ובאנסמבלים אלו הוא מנגן לרוב את תפקיד הבס. לבסון קשת גוונים רחבה ויכולת נדירה ליצור הן קו מלודי יפהפה והן קונטרסט של קו קופצני, חוצפן ושובב במקצת.
3
קְלָרִינֵט (מאיטלקית: clarinetto) הוא כלי נגינה ממשפחת כלי הנשיפה מעץ. בדרך כלל מורכב הקלרניט מחמישה חלקים המחוברים זה לזה: פייה, חבית, גוף עליון, גוף תחתון ופעמון.
גוף הקלרינט מורכב מחמשה חלקים (מלמעלה למטה):פיה, חבית, גוף עליון, גוף תחתון ופעמון. על פיית הקלרניט מורכב "עלה" – פיסת עץ (קנה במבוק) דקה שמוחזקת על ידי ליגטורה (טבעת נסגרת העשויה מתכת, עור, או לפעמים חומר אחר).
הנשיפה בכלי מרעידה את העלה וגורמת להיווצרות הצליל. פייה ועלה דומים קיימים גם בסקסופון, אבוב, בסון ובקרן אנגלית – אך בגדלים שונים. מקומות הלחיצה בקלרינט נחלקים לשניים: א.חורים. ב.מנופים.
החורים הם למעשה קדיחות בגוף הקלרינט, ומנופים הם לחצנים שסוגרים או פותחים חורים רחוקים מהאצבעות. (ישנם חורים המוקפים טבעת שמשמשת מנוף להשלמת התו).
הקלרניט הוא בעצם משפחה של כלים, המשפחה הגדולה ביותר מכל כלי הנשיפה. חלק ממשפחת הקלרניטות נדיר ולרוב משתמשים בקלרניטות הנפוצות יותר כיום.
4
אבוב (Oboe), כלי נשיפה מעץ, בעל לשונית כפולה (Double reed) המורכבת משתי פיסות קנה. חלקו העליון של האבוב מעט צר, וכלפי מטה הוא מתרחב ומסתיים במעין אפרכסת גדולה.
את האבוב מכינים בדרך כלל מעץ הסיסם השחור או הבאנה האפריקני. קנה האבוב בנוי בצורת חרוט ומורכב משלוש יחידות והאפרכסת שלו דמוית פעמון.
אבובנים נוהגים לשייף ולהכין את הפייה (לשונית) של האבוב בעצמם; לכל לשונית איכות צליל משלה ודרגת קושי משלה ולכן כל אבובן משייף לעצמו את הלשונית לפי הנוחות שלו.
מקורו של האבוב הוא בחליל הרועים העתיק. האבוב הופיע לראשונה בסוף המאה ה-17 בצרפת ושוכלל במאה ה-18.
אבוב הבארוק שונה מאוד מהאבוב המודרני של היום מכיוון שהוא הכיל בעיקר חורים ולא קלאפות (מפתחות) כמו האבוב המודרני. לאחר מכן החל האבוב להתפתח ולהכיל יותר קלאפות ופחות חורים, וכיום האבוב המודרני מכיל רק קלאפות.
הקלאפות מאפשרות לנגן האבוב לנגן בצורה יותר וירטואוזית ומהירה. כמו כן, לאבוב המודרני יש מנעד צלילים רחב יותר מזה של האבוב הקלאסי, שלו מנעד צלילים רחב יותר מזה של אבוב הבארוק.
5
קרן אנגלית (צרפתית: Cor anglais. אנגלית: English Horn) היא כלי נשיפה מעץ בעל לשונית כפולה ממשפחת האבוב. הכתיבה לקרן האנגלית מתבצעת בטרנספוזיציה (היא מצלצלת קווינטה נמוך מן הכתוב בתווים) ומנעדה מקביל פחות או יותר למנעד האלט בקול האנושי, לכן נהוג להתייחס אל הכלי כאל כלי אלט (על פי גישה אחרת, האבוב ד'אמורה הוא כלי אלט, ואילו הקרן האנגלית כלי טנור). טכניקת הנשיפה והאצבוע בקרן האנגלית דומה מאוד לזו של האבוב; בשל כך, רוב נגני הקרן האנגלית הם אבובנים.
הקרן האנגלית אינה קרן ומוצאה אינו אנגלי. ההסבר המקובל כי מקור המילה anglais (אנגלי) בשיבוש המילה anglé (מכופף) אינו מבוסס. מקור השם כנראה בדמיונו של הכלי אבוב ציד (Oboe da Caccia), שממנו התפתחה הקרן האנגלית, לקרנות שבהן מנגנים המלאכים בציורים כנסייתיים מימי הביניים והרנסאנס, בעיקר במרכז אירופה. בגרמנית כונו הכלים engellisches Horn (קרן מלאכית), כינוי שהתגלגל בשם הנוכחי (בגרמנית בינונית פירוש המילה engellisch היה גם 'אנגלי').
הקרן האנגלית התפתחה, כאמור, מאבוב הציד, שהיה אבוב טנור בעל פעמון מתרחב מפליז. בשנות העשרים של המאה ה-18 הוחלף בכמה כלים פעמון הפליז בפעמון עץ דמוי-ביצה – ייתכן שהממציא הוא בונה הכלים י. ט. וַייגְל מברסלאו. אבוב הציד המקורי היה כלי מעוקל; בסוף המאה החלו להופיע גם כלים זוויתיים, ובשני הטיפוסים נעשה שימוש במאה התשע-עשרה.
6
חליל צד (המכונה בקיצור גם חליל) הוא כלי נגינה ממשפחת כלי הנשיפה מעץ.
החליל הוא כלי הנפוץ בכל תרבות וציוויליזציה בעולם. הוא קיים בשני אופנים עיקריים: חליל שהוא צינור הפתוח רק בקצהו האחד, המוחזק אופקית, ובו האוויר ננשף אל תוך פיה מחוץ לפה, ונשבר על אחת הדפנות – בעברית כלי זה ידוע בתור חליל צד, או פשוט בתור חליל. קיים גם חליל שהוא צינור הפתוח משני הכיוונים, כאשר צד אחד הוא הפיה אשר מוכנסת אל תוך הפה, והאוויר שננשף נשבר על החור הראשון ובו משטח המתחדד לקראת קצהו – זהו כלי שמוכר בעולם המערבי בתור חלילית. לחלילית קיימות גרסאות נוספות בדמות אורגני-פה, שלהם כמה צינורות, והם יכולים להפיק יותר מצליל אחד בו זמנית. כלי נוסף הנפוץ כיום בעיקר בבלקן ובדרום אמריקה הוא כלי המכונה חליל פאן, ולו כמה וכמה צינורות סתומים בקצה אחד, והאופן שבו נושפים לתוכם זהה לאופן הנשיפה בחליל הצד.
למרות שישנם כלי נשיפה רבים המכונים חליל, ערך זה מתמקד בחליל-הצד המודרני. ניתן לקרוא על חלילים אחרים (כמו חלילית, חליל פאן, טרברסו, בנסורי, חליל צד אירי וכדומה) בערכים נפרדים.
חליל הצד נפוץ בעיקר במוזיקה קלאסית, החל מראשית המאה ה-17 (בצורתו העתיקה) ועד ימינו, והוא משמש כחוליה חשובה בתזמורת סימפונית. חליל הצד נפוץ גם בג'אז, ברוק מתקדם ובמוזיקה אירית מסורתית.
7
הפיקולו הוא סוג קטן יותר של חליל הצד העשוי ממתכת או מעץ, ואורכו כמחצית מאורכו של החליל הרגיל. צורת הנגינה בפיקולו שונה במעט מצורת הנגינה בחליל. ההבדל העיקרי בינו לבין חליל הצד מתבטא במנעד הצלילים: הפיקולו מסוגל להגיע לצלילים גבוהים יותר באוקטבה מאלה של החליל, וכן צלילו הנמוך של הפיקולו גבוה בכאוקטבה מצלילו של חליל הצד.
היות שהפיקולו יותר גבוה מהחליל, צליליו יותר מבריקים וחזקים. משום שקולו של כלי זה חזק ביחס לחליל, יש רק פיקולו אחד או שניים בתזמורת הסימפונית, ואילו חלילי צד יש לרוב שניים ויותר. (בתזמורת סימפונית המנגנת יצירות ספציפיות כמו "פולחן האביב" מאת סטרווינסקי מנגנים שני פיקולו וארבעה חלילי צד). מלחינים נוטים להשתמש בפיקולו בקטעים החזקים ביצירה משום שצליליו חזקים.
8
אבוב ד'אמורה או אבוב אהבה (באיטלקית: Oboe d'amore, בצרפתית: Hautbois d'amour, בגרמנית: Liebesoboe) הוא אבוב מצו-סופרן/אלט הנמוך בטרצה קטנה מן האבוב הרגיל, ולו פעמון דמוי ביצה. בדומה לכלים אחרים שנקראו "ד'אמורה" (חליל ד'אמורה, ויולה ד'אמורה), גם לאבוב ד'אמורה יש צליל מחוספס וכהה, שנתפס בזמנו כקרוב יותר לקול האנושי ומתאים לתיאור רגשות עמוקים.
אבוב ד'אמורה המוקדם ביותר שהגיע לידינו נבנה בשנת 1719 בלייפציג, שהייתה מרכז חשוב של בניית כלים ופעלו בה מספר בוני אבובים חשובים. הכלי זכה לפופולריות רבה בגרמניה בתקופת הבארוק המאוחר, ומלחינים רבים כתבו לו תפקידי סולו (בקונצ'רטי ובמוזיקה קמרית) ואובליגטו (במוזיקה קולית), ביניהם באך וטלמן. באך השתמש בכלי פעמים רבות בקנטטות שלו (הוא החל לכתוב לכלי אחרי שעבר ללייפציג), והקונצ'רטו לצ'מבלו שלו בלה-מז'ור הוא כמעט בוודאות עיבוד של קונצ'רטו מוקדם לאבוב ד'אמורה. אחד מקטעי האובליגטו הידועים ביותר היא האריה Qui sedes מתוך המיסה בסי מינור.
לקראת סוף המאה השמונה-עשרה דעך העניין באבוב ד'אמורה, ויצירות מועטות מאוד נכתבו לו אחרי 1760. הכלי השפיע על התפתחות הקרן האנגלית, ששאלה ממנו את הפעמון דמוי-הביצה ומאפיינים נוספים, ולבסוף החליפה אותו ככלי הנמוך במשפחת האבוב.
9
ארפג'ונה (באיטלקית: Arpeggione) הוא כלי נגינה בעל שישה מיתרים, מסורג ומכוונן כמו גיטרה, אבל הנגינה בו נעשית באמצעות קשת, כמו בצ'לו, בדומה לויול בס. בצורתו, מכל מקום, גוף הכלי דומה יותר לכינור מימי הביניים מאשר לגיטרה או לויול בס.
שני בוני גיטרות, יוהאן גיאורג שטאופר מווינה ופטר טויפלסדורפר מפשט טענו להמצאת הארפג'ונה. שניהם כינו את הכלי "גיטרת קשת" ושניהם הציגו את הכלים שבנו באביב 1823. ייתכן שגם לבונה הכינורות הווינאי יוהאן ארטל היה חלק בהמצאת הארפג'ונה. עוד 20 שנה קודם לכן ערך י. ג. לב מפרסבורג ניסויים בבניית גיטרה בעלת קשת.
הכלי היה באופנה למשך תקופה קצרה, כעשור. היצירה היחידה החשובה לארפג'ונה ששרדה עד ימינו היא סונאטת ארפג'ונה של שוברט, בליווי פסנתר, ד. 821. הסונאטה יצאה לאור רק בשנת 1871, כשהארפג'ונה נזנח ונשכח זה מכבר. כיום מנגנים סונאטה זו, על פי רוב, בצ'לו או בוויולה, אם כי קיימים עיבודים גם לכלים מלודיים אחרים.
10
ויולה דָה גָמבה או "ויול" הוא שמה של קבוצת כלי נגינה, ממשפחת כלי הקשת. הוויולה דה גמבה (ויולת רגל) הייתה נפוצה, בגדלים שונים, בימי הביניים ובתקופת הרנסאנס, אך רק כלי הבאס שרד עד לתקופת הבארוק. אין לבלבל בין הוויולה דה גמבה והוויולה דה בראצ'ו (ויולת זרוע), הקרובה לכינור ולוויולה של ימינו, אם כי הם שייכים למשפחה אחרת – משפחת הכינורות.
באנגלית ובכמה שפות אחרות נקראת הוויולה דה גמבה גם בשם "ויול" (viol), והמשפחה כולה היא "משפחת הוויולים". בימינו, בדרך כלל, כאשר אומרים ויולה דה גמבה הכוונה היא לכלי הבאס ("ויול באס").
למרות שמנגנים בגמבה בתנוחה המזכירה את הצ'לו, אין קשר בין משפחת הוויולים ומשפחת הכינורות; הויולות דה גמבה התפתחו מן הכלי הספרדי ויוּאֶלָה (vihuela), שבו ניגנו גם בפריטה וגם בקשת, וממנו התפתחה במקביל גם הגיטרה.
בתקופת הרנסאנס נחשבה הויולה דה גמבה לכלי אצילי במיוחד, וצלילה נחשב כדומה במיוחד לקול האנושי. גדולי מלחיני הבארוק והרנסאנס כתבו לכלי – הבולטים ביותר הם קופרן, טלמן, בוקסטהודה, מרן מארה ובאך, אשר כתב שלוש סונאטות קונצ'רטנטיות לגמבה וצ'מבלו. כמו כן נמנה עליהם קארל פרידריך אבל, אשר היה מפורסם בכשרון נגינתו על הכלי, ואשר את רוב יצירותיו כתב לכלי זה.
11
צֵ'לוֹ (בעברית: בטנונית, באנגלית Cello ובאיטלקית ViolinCello) הוא כלי נגינה קשתי, העשוי מעץ.
הצ'לו הוא כלי מקבוצת כלי המיתר. גודלו ומשקלו אינם מאפשרים את הנחתו על הכתף בדומה לכינור, ולכן, נהוג לנגן עליו כשהוא מונח על הרצפה, ונגן הצ'לו יושב מאחוריו. השם "צ'לו", הוא קיצור המילה האיטלקית ויולונצ'לו (בתרגום: ויולונה קטן).
הצ'לו הוא כלי נגינה תזמורתי, שמנגן לרוב את תפקיד הבס. הוא משמש אף כחלק מהרכב קאמרי, וכמו כן ככלי סולו. צלילי הצ'לו נכתבים בדרך-כלל במפתח פה, המיועד לצלילים נמוכים. אך ישנן יצירות במפתח דו טנור שהוא המפתח האמצעי, ובמפתח סול שהוא המפתח הגבוה ביותר.
נגן הצ'לו מכונה "צֵ'לָן".
12
כינור הוא כלי קשת, הגבוה ביותר במשפחת כלי הקשת המיוצרים כיום.
על כינור מנגנים באמצעות קשת העשויה מעץ ברזיל. על הקשת מתוחות מספר רב של שערות זנב סוס. לכינור ארבעה מיתרים המכוונים בקווינטות זכות; סול, רה, לה, מי (מהנמוך לגבוה). זה הוא הכיוון הקלאסי והנפוץ יותר. ישנו עוד סוג של כיוון מיתרי הכינור הנקרא כיוון "ערבי" (הוא נקרא כך משום שבדרך-כלל משתמשים בו במוזיקה מזרחית) והוא:סול, רה, סול, רה (מהנמוך לגבוה).
טכניקות רבות לנגינה בכינור באמצעות הקשת: לגטו- חיבור מס' צלילים בקשת אחת. ספיקטו- הקפצת הקשת. סטקטו- צליל חד וקצר. סוטייה- ספיקטו על המיתר . ריקושט- הקפצת הקשת בקצה . ז'טה- ריקושט על מיתר אחד. דטשה – צלילים מופרדים, אך שאינם קצרים וחדים כמו הסטקטו. סטקטו מעופף- בין סטקאטו לספיקטו. טרמולו- נגינה רצופה של תווים קצרים בזה אחר זה העשויה לתת תחושה של מתח או מרדף. מרטלה – סטקטו בחלק העליון של הקשת. על כינור לא בהכרח מנגנים עם קשת- ישנה טכניקה נוספת לנגינה על כינור הנקראת פיציקטו. נגינת פיציקטו מתבצעת על ידי פריטה בעזרת האצבעות על מיתרי הכינור,דבר היוצר צליל "קטן", והרבה מלחינים משתמשים בטכניקה הזאת.
13
הקוֹנְטְרַבָּס, ששמו העברי הוא בַּטְנוּן, הוא כלי הנגינה הגדול ביותר במשפחת כלי הקשת הכוללת גם את הצ'לו (שאורכו כמחצית מגודל הקונטרבס), הוויולה והכינור. מנעד הקונטרבס נמוך בסקסטה משל הצ'לו וארבעת מיתריו מכוונים לצלילים E, A, D, G (מי, לה, רה, סול) מהנמוך לגבוה, כמו המיתרים של גיטרת הבס (ישנם גם קונטרבסים בעלי 5 מיתרים או הארכה של המיתר הרביעי).
הקונטרבס הוא צאצא של הויולונה והיחיד ממשפחתו שנותר בשימוש לאחר שעלתה קרנם של כלי הקשת ממשפחת הכינור. בניגוד לאחיו הקטנים, הוא מכוון בקוורטות ולא בקווינטות ובעל כתפיים שמוטות. תכונות אלו הן המגדירות כלי זה כבן למשפחת הויול. הקונטרבס משמש לנגינה בשלל סגנונות: מוזיקה קלאסית, ג'אז, בלוגראס, פולק ואפילו מצא שימוש בפרוגרסיב מטאל.
נגן הקונטרבס עומד או יושב על כיסא גבוה ומחזיק את הקונטרבס במאונך, נוטה קלות לכיוון גופו. כשהנגן עומד, ראש הקונטרבס אמור להיות בערך באותו הגובה של ראשו של הנגן. בתחתית הכלי ישנה "רגל" ובעזרתה משעינים את הקונטרבס על הרצפה.
14
ויולה (בעברית: כּוֹנֶרֶת) היא כלי נגינה ממשפחת כלי הקשת.
הויולה גדולה במקצת מהכינור, ובעלת צליל מעט נמוך יותר – היא מכוונת בקווינטה אחת מתחת לכינור, ומכאן שמיתריה, מן הגבוה לנמוך, הם לה, רה, סול ודו – בדומה לכיוון של הצ'לו, הנמוך ממנה באוקטבה.
התווים לוויולה נכתבים במפתח דו - אלט (לא כמו רוב כלי הנגינה שנכתבים במפתח סול או בפה, כמו הפסנתר). צורתה כצורת הכינור, והיא מעט גדולה ממנו. הוויולה היא מרכיב הכרחי ובלתי-נפרד ברביעיית כלי הקשת הקלאסית (שני כינורות, ויולה וצ'לו), בתזמורת כלי קשת ובתזמורת סימפונית, והיא עשויה להימצא בהרכבים קאמריים או תזמורתיים אחרים, כגון חמישיית כלי קשת, רביעיית פסנתר וכדומה.
לאורך הדורות לא זכתה הוויולה לכבוד רב, וכמעט תמיד היא עמדה בצל אחיה – הכינור והצ'לו. מספר היצירות שנכתב לוויולה מועט ביחס אליהם, וגם מספר הוויולנים קטן מאוד יחסית.
15
קרן יער (או קרן צרפתית או בפשטות: קרן) היא כלי נשיפה ממתכת (בדרך כלל פליז). היא מסוגלת להפיק צלילים רועמים ודרמטיים (תרועות) לצד צלילים שקטים ונוגעים ללב. מנעדה של קרן היער הוא השני בגובהו במשפחת כלי הנשיפה ממתכת, לאחר החצוצרה ולפני הטרומבון. צלילי הקרן נכתבים בּמפתח סול, אך לעיתים צליליה הנמוכים נכתבים בּמפתח פה.
תולדות קרן היער מתחילות עוד בתקופה הפרהיסטורית; אנשי התקופה נהגו להשתמש בקרניים של בעלי חיים ליצירת צלילים רמים שנשמעו מרחוק, קרן דומה משמשת את היהודים כשופר.
הקרן בנויה כצינור ארוך, שקצהו האחד דק, ובקצהו השני הוא מתרחב מאוד, ומשמש כמגבר לצליל הבוקע ממנו. בצליליה הגבוהים במיוחד של הקרן (יותר מסול גבוה כתוב), לנגני הקרן קשה לדייק בצלילה מכיוון שהם תלויים בלחץ השפתיים, שנעשה למאוד קרוב בצלילים הגבוהים.
16
חצוצרה (או "חֲצוֹצֶרֶת") היא כלי נגינה ממשפחת כלי הנשיפה ממתכת. מנעדה הוא הגבוה ביותר מכל כלי הנשיפה ממתכת, גבוה יותר מזה של הטובה, של הטרומבון וקרן היער. אדם המנגן בחצוצרה נקרא חצוצרן או נגן חצוצרה.
סוג החצוצרה הכי נפוץ כיום היא החצוצרה בסי במול (Bb): התו שנקרא כדו אמצעי נשמע כסי במול, הפרש של טון. אך יש סוגים רבים אחרים של חצוצרות במשפחת כלי הנגינה הזאת.
בימינו החצוצרה לוקחת חלק כמעט בכל סוגי המוזיקה, ממוזיקה קלאסית, דרך ג'אז, מוזיקת עולם, סקא, פאנק – Punk וגם Funk, בלוז ועד פופ.
החומר ממנו עשויות כיום רוב החצוצרות הוא פליז (סגסוגת מהמתכות נחושת ואבץ), הוא מעוקל בצורה של ספיראלה כאשר הפיה בקו ישר לפעמון. צינור החצוצרה הוא גלילי ודק בתחילתו קרוב לחיבור לפיה, ומתרחב לקראת סופו. אורכו כמטר וחצי.
17
טרומבון הוא כלי נשיפה ממתכת.
מקור השם טרומבון באיטלקית ופירושו: "חצוצרה גדולה".
מנעדו של הטרומבון גבוה מזה של הטובה, נמוך מזה של החצוצרה וקרן היער וזהה לזה של הבריטון.
עיצובו של הטרומבון ייחודי בקרב כלי הנשיפה. במקום שסתומים, הקיימים כמעט בכל כלי הנשיפה האחרים והמשמשים להפקת התווים השונים, בטרומבון נעשה שימוש בצינור מחליק (הקרוי חָליק, ובאנגלית: Slide – סלייד), אשר את אורכו הנגן משנה כדי לשנות את גובה הצליל. על הנגן לזכור בעל-פה היכן למקם את הסלייד כדי להפיק תו מסוים. כשמשנים את מיקום הסלייד באיטיות, תוך כדי נגינה, מתקבל צליל רציף, עולה או יורד הקרוי גליסנדו, ובכך חוזקו וייחודו של הטרומבון בהשוואה לכלי הנשיפה האחרים. משום שבטרומבון לוקח זמן ללמוד היכן למקם את הסלייד על מנת להפיק צליל מסוים, לימוד הנגינה בו קשה יחסית. קיימים שבעה מיקומים השונים בחצי טון אחד מהשני, כלומר שינוי של שלושה טונים שלמים בין המיקום הראשון לשביעי. מעבר למיקום הבא מוריד חצי טון – המיקום הראשון כאשר הסלייד סגור (קרוב לפיו של הנגן) והשביעי כאשר הסלייד פתוח (רחוק מפיו של הנגן).
קיימים טרומבונים עם שסתום הנקרא 'קוורט' הנחשב כאילו השסתום הרביעי (למרות שהם ללא שסתומיים אלא סלייד) מבחינת השינוי בצליל שהוא גורם: מוריד את הצליל בשניים וחצי טונים. השסתום הזה אינו שסתום המתלבש על הסלייד אלא על הפעמון.
18
בריטון הוא כלי נשיפה ממתכת. סוג הבריטון הנפוץ מנוגן בסי במול (Bb), אוקטבה אחת מתחת למנעד החצוצרה.
לבריטון תפקיד בתזמורות וכמו כן הוא מהווה חלק בתזמורות צועדות.
הבריטון מיוצר מפליז (סגסוגת מהמתכות נחושת ואבץ), הוא מעוקל בצורה של ספירלה כאשר הפייה בנויה במאונך לפעמון (למעט בריטון צעדות, אשר בנויה במישור אחד לפעמון).
19
טוּבה היא כלי נגינה ממשפחת כלי הנשיפה ממתכת. הטובה מפיקה את הצלילים הנמוכים ביותר במשפחת כלי הנשיפה מהמתכת בפרט, ובתזמורת בכלל, ומשמשת בדרך כלל לנגינת תפקידי בס. לטובה צליל רך יחסית לכלי נשיפה אחרים, וניתן לנגן בה בעוצמה רבה.
הטובה המודרנית הומצאה בשנת 1835 בגרמניה, והחליפה במהירות כלי נשיפה נמוכים כהליקון, בומברדון, אופיקלאידה וסרפנט. לעיתים משמש השם "טובה" כשם כללי לכלי נשיפה נמוכים, במיוחד במוזיקה עתיקה.
הכלי הראשון שנקרא בשם טובה היה חצוצרת מתכת גדולה, נטולת שסתומים, ששימשה בצבא הרומי בסביבות שנת 500 לפנה"ס. משמעות השם ביוונית הייתה "צליל חזק".
נגני הטובה נדירים מאוד בגלל קושי הכלי, כיום בישראל יש כ-500 נגני טובה, אך רק כ90 מתוכם מעדיפים לנגן בו בקונצרטים בגלל חוסר הכשרתם, עוד סיבה לנדירות הנגנים היא שהטובה היא כלי יקר המגיע לעשרות אם לא מאות אלפי יורו.
20
טימפני, (בעברית: תונפן או תוף דוּד), הינו תוף גדול בקוטר של כמטר הניתן לכוונון מיידי באמצעות רגלית או ידית, כך שניתן להפיק ממנו מספר צלילים המגיעים לכדי אוקטבה עד אוקטבה וחצי. ההקשה על הטימפני נעשית באמצעות מקלות קשיחים אשר הקצה שלהם דמוי כדור. התוף משמיע צליל עמום למדי, ומשמש רקע מצוין לתזמורות כלי נשיפה. הטימפני משמש גם ככלי הקשה בתזמורות פילהרמוניות. נגן הטימפני נותן את ה"טון" של כל ההרכב המוזיקלי.
בתזמורת של המאה השבע-עשרה עד המאה התשע-עשרה הטימפני היה כלי ההקשה העיקרי בתזמורת ובמקרים מסוימים אף היחיד. במוזיקה המודרנית פחת שימושו של הטימפני בתזמורת כלי נשיפה.
בתזמורת הסימפונית מקובל שיש שנים עד חמישה טימפני.
21
פעמוני מזחלת (באנגלית: Jingle bells) הם סוג של פעמונים, שמפיקים צליל מאוד צלול וחזק יחסית, תלוי במספר הפעמונים שיש: ככל שישנם יותר פעמונים מקובצים יחדיו, מתקבל צליל כללי חזק יותר, וצלול יותר. לפעמוני המזחלת ישנם שימושים רבים ומגוונים: ככלי הקשה בתזמורות, כשמם כן הם: במזחלות, ובריקודי עם עממיים שנוהגים להוסיף את פעמוני המזחלת לליווי הריקודים. לרוב, הם משמשים כתחליף זול יותר לפעמונים קטנים "קלאסיים", שנחשבים יקרים יותר.
פעמוני המזחלת הפשוטים ביותר מיוצרים מחתיכה אחת של מתכת המכופת למספר שקעים כדוריים, הבנויים להכיל כדור קטן, עם קטע קצר של מוט מתכת נוסף שישמש כמעין מוט לאחיזה בפעמונים.
שיטת ייצור זו מניבה תוצאות של 2 או 4 בתי כדורים, שבהמשך ניתן להכניס בתוכם את הפעמונים, לנענע את מוט המתכת- ובכך להפיק את צליל הפעמונים המיוחד של פעמוני המזחלת. שיטת ייצור נוספת היא לא לבנות את בתי הכדורים בצורה כזו, אלא לחבר שני חצאי מתכת קטנים לכדי צורה כדורית, שהם ישמשו כבתי הכדורים לפעמונים. זוהי שיטה פחות חסכונית מן השיטה הקודמת, אך כנראה יותר קלה מבחינה טכנית לביצוע.
22
גלוקנשפיל (בעברית: פַּעֲמוֹנָה, בגרמנית: Glockenspiel, ובתרגום חופשי: נגינת פעמונים) הוא כלי נגינה ממשפחת כלי ההקשה בעל צליל נקי דמוי צלצול פעמון. שמו העברי פעמונה. הגלוקנשפיל הוא סוג של מטאלופון.
בתזמורת מוכרים שני סוגי גלוקנשפיל: סוג אחד שמנגנים בו בשני פטישוני עץ (בעלי ראש עור או לבד) וסוג אחר שמחובר למקלדת הדומה למקלדת פסנתר.
הסוג הראשון דומה לקסילופון בכך שגם הוא מורכב ממוטות באורך מסוים (המכוונים להשמיע צליל כשמקישים עליהם) בסידור דומה לזה של פסנתר. בקסילופון המוטות עשויים עץ, בעוד שבגלוקנשפיל המוטות עשויים ממתכת. הגלוקשפיל קטן יותר ומשמיע צליל גבוה יותר. כאשר הוא מנוגן בתזמורת מצעדים משתמשים לעיתים במנשא נייד שבו המוטות מסודרים בצורה אנכית. כאשר משתמשים בכלי בתזמורת בדרך כלל מונחים המוטות בצורה אופקית.
מנעד הגלוקנשפיל מוגבל, והוא מנגן רק צלילים גבוהים, ובדרך כלל מכיל שתיים וחצי אוקטבות עד שלוש. בפרטיטורה מופיעים התווים לגלוקנשפיל בשתי אוקטבות נמוך יותר מאשר בפועל.
23
צֶ'לֶסטָה (Celesta) היא כלי הקשה אידיופוני המופעל באמצעות מקלדת. הקלידים מחוברים לפטישים המכים במערכת של לוחות מתכת (בדרך כלל פלדה), והלוחות מעבירים את תנודותיהם לגופי תהודה. דוושה (פדל) משמשת להחזקה ולעמעום של הצליל.
צליל הצ'לסטה דומה לצליל הגלוקנשפיל, אך בעל גוון רך יותר. אף שאינו עשיר בצלילים עיליים רבים, הוא מצטיין באיכות טהורה במיוחד שהקנתה לכלי את שמו, לפי המילה הצרפתית celeste שפירושה "שמימי".
הצ'לסטה היא כלי בטרנספוזיציה – הצליל שהיא מפיקה גבוה באוקטבה אחת מהצליל הכתוב בתווים. בכלי הצרפתי המקורי היו חמש אוקטבות, אך צליל האוקטבה הנמוכה ביותר לא נחשב מוצלח, והיא הושמטה בדגמים מאוחרים יותר. כיום מוחלפת הצ'לסטה בחלק מהתזמורות הסימפוניות בדגם גרמני גדול יותר, בעל חמש אוקטבות. אף שמקובל לשייך את הצ'לסטה לקבוצת כלי ההקשה בתזמורת, מנגנים בה בדרך כלל פסנתרנים. התווים כתובים בשתי חמשות.
24
נֵבֶל הוא כלי נגינה השייך למשפחת כלי המיתר. המיתרים בנבל קלועים בין הצוואר ותיבת הצלילים בצורה אלכסונית (ולא באופן מקבילי כמו בגיטרה). מנעד הצלילים של הנבל מתפרש על שבע אוקטבות, בדומה לזה של הפסנתר. כל מיתר מתאים לתו בסולם דו מז'ור (הקלידים הלבנים בפסנתר). בגלל המספר הרב של מיתרים בנבל, נהוג שכל המיתרים של דו צבועים בצבע אדום, ואילו כל המיתרים של פה צבועים בצבע כחול כדי להקל על מציאת המיתרים.
מנעד הצלילים של הנבל כמעט זהה לזה של הפסנתר ועל כן צורת ההלחנה לנבל ופסנתר דומה מאוד. לעיתים קרובות מנגנים יצירות שמיועדות לפסנתר בנבל, או יצירות שמיועדות לנבל, בפסנתר, אולם יותר קל לנגן יצירות מנבל לפסנתר, משום שהקלידים בפסנתר יותר נגישים מהמיתרים של הנבל. נבל סטנדרטי בן ימינו מיוצר מ-11 סוגי עצים ומורכב מכ-2,500 חלקים.