פורטל:פסיכולוגיה/ערך נבחר/15

בפסיכותרפיה, חשיפה עצמית היא מצב שבו המטפל משתף רגשות או מידע אישי אודותיו בתהליך טיפולי, דבר העשוי להיות כלי משמעותי של התערבות טיפולית. חוקרים רבים שבדקו את הכלי מצאו כי יש בו פוטנציאל גבוה לקידום התהליך הטיפולי ולהתפתחות הקשר הטיפולי. יחד עם זאת, כתלות בדרך, בעיתוי ובסיבות לשימוש בכלי, הוא יכול להוות הפרה של הגבולות הטיפוליים והאתיים או לעיתים אף להקשות על הטיפול; ההבנה של השלכות החשיפה העצמית חיונית לכל מטפל.

הלגיטימציה של השימוש בחשיפה העצמית ככלי התערבות בידי המטפל הולכת וגוברת; זאת בניגוד לקביעתו של אבי הפסיכואנליזה, זיגמונד פרויד, שהתנגד לשיתוף המטופל בעולמו הפנימי של המטפל בטענה שהמטופל לא יידע שובע, והזהיר מפני ההשלכות של חשיפת פרטים על אודות המטפל ושבירת עקרון האנונימיות. גישות חדשות יותר (כמו הגישה הבין-אישית, האינטרסובייקטיבית וההתייחסותית), נתנו פתח לחשיפה עצמית בתהליך הטיפולי, והציעו לעשות בה שימוש באופן שקול וסלקטיבי, ומבלי לפגוע בחוסר הסימטריה ביחסים הטיפוליים בין המטפל למטופל. לטענתם של הדוגלים בגישות אלו, שימוש זה יכול לשחרר מצבים בהם הטיפול תקוע, לחזק את ההדדיות בקשר ולהקטין את תחושת ההירארכיה שבטיפול. בנוסף, חשיפה זו מגבירה תחושה של שיתוף פעולה ושל אותנטיות, ומצליחה לפתוח אזורים חדשים בחוויית המטופל, שלא היה להם ביטוי במערכות היחסים שלו. בנוסף, היעדר תחושת המטופל שהוא נמצא בתהליך של היכרות עם המטפל, מעידה על חוסר בליבת התהליך הטיפולי ועל יחסים טיפוליים לא אישיים.

מנגד, מזהירים התאורטיקנים מפני נזק אפשרי שיכולה להביא החשיפה העצמית לתהליך הטיפולי כשנעשה בה שימוש שגוי, הממקד את החקירה במטפל, כשהיא עולה ממניעים שגויים, כשהיא מביאה לתוצאות לא רצויות, או כשהיא אינה נשקלת בכובד ראש על פי כללי האתיקה.

לערך המלא • לרשימה המלאה