פועלו ויצירתו של האדריכליהודה מגידוביץ נסקרים במאמרה של רות מגידו-חצרוני, בכתב העת אריאל (גיליון 190-189) שכותרו 101 שנים לתל אביב. הגיליון הוא קובץ מחקרים ותעודות עם מבט היקפי היסטורי-תרבותי על התרבות העברית החדשה שנוצרה בתל אביב, המצטרף ליבול מחקרים על העיר שראו אור מראשית המאה ה-21. מגידוביץ התמנה למהנדס העיר תל אביב הראשון, על ידי ראש העיר מאיר דיזנגוף. במקביל הוא עסק בפעילות ציבורית וייסד עם חבריו את "אגודת המהנדסים והאדריכלים". יצירתו האדריכלית של מגידוביץ, הכוללת כחמש מאות מבנים אשר תכנן ובנה בתל אביב וברעננה, מבני ציבור, תעשייה ובתי מגורים, במשך ארבעה עשורים, משקפת את המעבר מההסגנון האקלקטי בשנות העשרים, אל הסגנון הבינלאומי בשנות השלושיםוהארבעים. היא מייצגת את תולדות תל אביב, כמיקרוקוסמוס גדוש של התרבות העברית המתהווה ואת מנעד הסגנונות שבוטאו בארץ ישראל המנדטורית ובעשור הראשון למדינת ישראל. מגידו-חצרוני, נכדתו, ערכה מחקר מתעד ומסכם של כל המבנים, תוכניותיהם וייעודיהם במשך השנים; מחקר שנעזר בין השאר במצאי התעודות והתרשימים בארכיוני עיריית תל אביב. כמה בראשית המאה ה-21, מבניו של מגידוביץ הם יעד שימור מבנים, אחד מהם, מבנה "מלון גינוסר" (פנסיון גינוסר או מלון בן נחום), בקרן הרחובות שדרות רוטשילד 32 ואלנבי 118: "הבניין הראשון שבנה מגידוביץ בתל אביב והראשון שהוקם כבית מלון". דגמים אחדים של מבנים בתכנונו של מגידוביץ, חלקם שנהרסו, מוצבים במבואות מגדל שלום בתל אביב.
כהן מערער על התפיסה שצ'רציל אהד באופן כללי את העניין הציוני והיהודי בתקופת מלחמת העולם השנייה, שבה כיהן כראש ממשלתה וכמנהיגה הנערץ של הממלכה המאוחדת. למעשה, טוען כהן, צ'רציל מעולם "לא אימץ את הרעיון הציוני – ולא הייתה סיבה לצפות ממנו שיעשה כך". וגם לאחר השואה התנגד לעלייתה של שארית הפליטה לארץ ישראל. מקרה מבחן בולט באדישותו למצוקת היהודים, הוא התנגדותו להפצצתמחנה ההשמדהאושוויץ, עמדה שהייתה משותפת לראשי בעלות הברית בתקופת המלחמה. על אף העובדה שהוא ידע על רצח העם שהתרחש במחנות הריכוז וההשמדה; כך במילותיו, שכתב בקיץ 1944, על "אחד הפשעים הגדולים והנוראים שבוצעו אי פעם". אולם הוא העדיף שהפסקת הטבח במחנות תבוא כפועל יוצא של "ניצחונן המהיר של בעלות הברית", בתשובתו למכתבי הפנייה בעניין של הלורד מלצ'ט והארכיבישוף מקנטרברי, וברוח זו הושבה ריקם גם בקשתו להפצצת המחנות של נשיא ההסתדרות הציונית הד"ר חיים ויצמן. התנגדותו של צ'רצ'יל להפצצה הוסתרה בתקופת המלחמה, ולאחריה הוא טען שלא ידע על השואה אלא רק בסיומה.
הזהות והתודעה העצמית של יהודים בשלהי תקופת בית שני (בשנת 70) ובשתי המאות שלאחר חורבנו, העסיקה היסטוריונים רבים, במיוחד ממחצית המאה ה-20. שאלת המחקר העיקרית שעמדה ביסוד מחקרי המלומדים היא: האם המשבר שגרם חורבן בית המקדש השני, סימן שינוי רחב בתודעה העצמית של היהודים כאומה? או שלמרות הזעזוע שבחורבן, תקף הרצף בה?
במחקרו המסועף אשר התפרסם בכתב העתקתדרה (57) שראה אור בתשרי תשע"א2010, הראה פרופ' משה דוד הר, כי השינויים שהתחוללו בעקבות החורבן במציאות ובתודעה, היו פחותים מתהליכי הרצף וההמשכיות; הר קובע כי "עצם זהותה ומהותה של האומה עמד בעינו ולא נשתנה" גם לאחר תקופת המרד הגדול; וכן, כי "השינויים שחלו בחורבן שני לא היו חריפים כמו אלו שחלו בחורבן ראשון, אף לא כמו אלו שהפרידו בין תקופת המשנה והתלמוד או, לשון אחר, בין סוף הזמן העתיק לבין מה שמכנים גם בתולדות ישראל בשם ימי הביניים".
מסקנתו, בין שאר תובנות המחקר, שהמחלוקות הרבות בין היסטוריונים, על תיקוף של התודעה היהודית העצמית וכמו שגם הצטיירה אצל העמים סביבה, נגזרה במידה רבה מאופן השימוש של ההיסטוריונים בספרות חז"ל כמקור היסטורי, ובמיוחד מתפיסת מעמדו של מוסד הנשיאות ומעמדו של הנשיא כמנהיג כלל הציבור לפני ואחרי אירועי מלחמת בר כוכבא.
