פורטל:תוניסיה/אישים נבחרים/גלריה
1
חביב בורגיבה (בערבית: حبيب بورقيبة, תעתיק מדויק: חביב בורקיבה; 3 באוגוסט 1903 – 6 באפריל 2000) היה נשיא תוניסיה משנת 1957 ועד שנת 1987. הוא נחשב לאבי האומה התוניסאית, ונוהגים להשוותו למוסטפא כמאל אטאטורק בשל הרפורמות הפרו-מערביות שהונהגו במהלך שנות שלטונו.
בורגיבה נולד במונסתיר, והפך לנשיא בשנת 1957 לאחר הדחתו של המלך (שמלוכתו הייתה מוסדרת בחקיקה). הוא תמך בחילון ובשוויון זכויות לנשים. בשנת 1975 בחר בו הפרלמנט התוניסאי כנשיא לכל חייו.
נשיאותו הופסקה ב-7 בנובמבר 1987 בהפיכה שביצע ראש הממשלה זין אל-עאבדין בן עלי: בן עלי הסתייע ברופאים כדי להכריז על בורגיבה בלתי כשיר לשלטון עקב שיטיון, תפס את מקומו כנשיא המדינה ושלחו למעצר בית במונסתיר, שם היה כלוא למעלה מ-12 שנים, עד מותו.
לערך המלא2
טארק א-טייב מוחמד אבן בועזיזי (ערבית: طارق الطيب محمد البوعزيزي; 29 במרץ 1984 - 4 בינואר 2011) היה רוכל תוניסאי שנודע בעיקר בשל כך שהצית את עצמו כאות מחאה ב-17 בדצמבר 2010, מה שהוביל לפרוץ המהפכה בתוניסיה בתוך המדינה ולאביב הערבי כנגד המשטרים האוטוקרטיים במדינות ערביות רבות. ההצתה העצמית שלו באה במחאה על היחס שקיבל משוטרת שסגרה את דוכן הירקות שלו (אשר היה מקור הפרנסה היחיד של משפחתו) והשפילה אותו בפומבי, וכן כנגד השחיתות הגדולה והעוני בתוניסיה.
בועזיזי למעשה הוביל לגל של מחאות לאחר מותו, כאשר צעירים רבים כמוהו שהתקשו לשלם על הוצאותיהם על אף שעבדו באופן מסודר תלו את האשמה במשטר הסמכותני של זין אל-עאבדין בן עלי ובסופו של דבר הביאו להפלתו ולכינון דמוקרטיה. המחאות בתוניסיה הובילו למחאות בארצות ערב רבות נוספות, שבחלקן חיכו את בועזיזי גברים נוספים שהציתו את עצמם בניסיון להוביל מאבק כנגד המשטרים האוטוקרטיים שלהם.
בשנת 2011, לאחר המהפכה בתוניסיה ומותו של בועזיזי, הוענק לו פרס סחרוב לחופש המחשבה יחד עם ארבעה פעילים דמוקרטיים נוספים, על "השינויים ההיסטוריים שביצעו בעולם הערבי". הוא הונצח על ידי ממשלת תוניסיה באמצעות בול דואר הנושא את תמונתו. המגזין "טיימס" הבריטי העניק לבועזיזי את התואר "האיש של 2011", אמוץ עשהאל מעיתון הג'רוזלם פוסט כינה אותו "איש השנה היהודית 5771" וכתב העת "המפגין" בחר בו לאיש השנה של 2011.
לערך המלא3
עבד-אל-והאב מדב (בצרפתית: Abdelwahab Meddeb, בערבית: عبد الوهاب المدب; 1946 תוניס - 5 בנובמבר 2014) היה הוגה, סופר, משורר, מסאי, מתרגם ומפיק תוכניות רדיו צרפתי, ממוצא ערבי-תוניסאי. מדב ניהל את כתב העת הבינלאומי והרב-תחומי "דדאל" (Dédale), כיהן כמרצה לספרות השוואתית באוניברסיטת פריז X - נאנטר והפיק את התוכנית השבועית "תרבויות האסלאם" (Cultures d'islam) בערוץ הרדיו הצרפתי "France Culture". התפרסם במיוחד בביקורתו החריפה של האסלאמיזם והאלימות והקנאות הקשורה אליו. הוא ראה בהם "מחלה של האסלאם" בן זמננו ודגל ברפורמה של הדת והפוליטיקה בחברות הערביות והאסלאמיות באמצעות אימוץ עקרונות החופש והזכות על הגוף, המעוגנות בתרבות המודרנית החילונית המערבית, ושאינן להערכתו מנוגדות למסורות נאורות שהיו קיימות בהיסטוריה של הערבים ושל האסלאם.
החל ממסותיו, הרומנים, שיריו ועבודתו העריכה הראשונים בשנות ה-70, כתיבתו של מדב הייתה תמיד רב-גונית ורבת-פנים, ויצרה פרויקט ספרותי ייחודי שבו השתלבו סוגות ספרותיות שונות. פולימאת, הוגה בעל ידע רחב, כתביו הושפעו על ידי מה שהוא קרא "הגנאלוגיה הכפולה" שלו כאינטלקטואל מערבי ובו זמנית בעל תרבות מוסלמית, צרפתי ובו זמנית ערבי. תנועות משפטיו ומקצביהם בצרפתית התאימו למסַפֵּר סיפורים המתהלך לו ("פלאנר" flâneur) ברחובות העיר, ולהרהורים של משורר חסר גבולות. דימויים אסוציאטיביים איפשרו לסיפוריו לנדוד מעל זמנים ומרחבים, לשוחח עם סופרים כמו דנטה ואבן ערבי, עם פילוסופים כמו ההוגים הקדם-סוקרטים, עם המשוררים הסופיים, או עם מלארמה, שפינוזה, אריסטו ואבן רושד, ואף עם המשוררים הקלאסיים של סין ויפן. באופן פורמלי, השתמש מדב במה שהוא כינה "אסתטיקת ההטרוגניות" ושיחק בסוגות ספרותיות ממסורות שונות, כמו הרומן המודרניסטי האירופי, השירה הערבית הטרום-אסלאמית, השירה המסיטית האסלאמית, ההייקו היפני וכו'.
אף על פי שהוא כתב רק בצרפתית, עבודות התרגום שלו מיצירות המשוררים שכתבו בערבית בימי הביניים יחד עם שאיפתו הספרותית המודעת "לשחרר את הרפרנס האסלאמי מההקשר הצר שלו, על מנת לנוע בשיח הצרפתי בן זמננו",הביאו לכתיבתו את העקבות המסתוריות של תרבות ה"האחר". העדפת הסופר את פורצי הדרך שבתרבות הערבית והפרסית אפשרה לו לחקור את המשאבים התרבותיים הקדומים שבבסיס הצורות הספרותיות הפוסט מודרניות תוך שימת דגש על ההיבטים האסתטיים, הרוחניים והאתיים של האסלאם. יצירתו של מדב, שתורגמה ללמעלה מ-12 שפות, פתחה והעשירה את הדו-שיח עם הספרות המודרנית בת זמננו.
ב-5 בנובמבר 2014 נפטר מדב כתוצאה מסרטן ריאות בו נאבק מספר שנים.
לערך המלא4
.jpg)
נאדיה ח'יארי היא קומיקסאית וקריקטוריסטית תוניסאית, ילידת שנות השבעים. עד שנת 2011 הייתה ח'יארי מורה מן המניין במכון התוניסאי לאמנות, לאחר שלמדה אמנות באקס-אן-פרובאנס שבצרפת, ללא רקע של פרסום קריקטורות או לימודי קומיקס. אולם האירועים הפוליטיים שהובילו למהפכה בתוניסיה הובילו אותה לפרסם באופן צדדי קריקטורות ורצועות קומיקס העוקבות אחר דמותו של וויליס החתול, דמות חתול שמייצג אירועים מכוננים שהביאו את המהפכה, כמו התאבדותו של מוחמד בועזיזי או ההפגנות בתוניס. עד מהרה ועם תחילת ההפגנות ההמוניות הפכה דמותו של וויליס לסמל של המחאה הציבורית, וכונה אף "חתול המהפכה". כל אותה עת, מלבד השתתפותה בהפגנות, פרסמה עשרות קריקטורות של וויליס החתול בעילום שם. רק לאחר שנפל זין אל-עאבדין בן עלי מהשלטון וכוננה דמוקרטיה במדינה חשפה את עצמה ח'יארי כיוצרת של וויליס. בתוך שנים אחדות הפכה לפעילת זכויות אדם ידועה, וזכתה בפרסים רבים על פועלה למען הדמוקרטיה וחופש הביטוי. היא אף חברה בארגון קריקטוריסטים למען שלום שם היא פעילה יחד עם קומיקסאים נוספים לקידום שלום בין מדינות העולם, ושיתפה פעולה במסגרתו גם עם הקומיקסאי הישראלי מישל קישקה.
לערך המלא5
תווחידה בן א-שייח' (בערבית: توحيدة بن الشيخ; 2 בינואר 1909 – 6 בדצמבר 2010) הייתה רופאה תוניסאית, רופאת הנשים ורופאת ילדים, הרופאה המוסמכת הראשונה בקרב האוכלוסייה המוסלמית בעולם הערבי.
תווחידה בן א-שייח' נולדה למשפחה מהמעמד הבינוני, אמה הייתה בת למשפחה אמידה שנחשבה מהמשפחות העשירות בבירת תוניסיה. אביה נפטר בהיותה ילדה, אמה של תוחידה גידלה את ילדיה לבד, כשהיא מאפשרת להם ללמוד לימודים אקדמיים. תוחידה לא נישאה ונשארה רווקה כל חייה. השקעתה הרבה בחייה המקצועיים, שנעו בין צרפת לבין תוניסיה, התנגשה במידה רבה עם כל ניסיון שלה להינשא ולהקים משפחה יציבה.
בן א-שייח' ייחסה את החלטתה להתמחות בגינקולוגיה למעמד האישה בעולם הערבי בתקופה ההיא. חלק גדול מהנשים היו שמרניות ואמהות חד-הוריות, והן סירבו להיבדק על ידי גברים, ובמיוחד נשים חד-הוריות, בגלל הפחד משערורייה ורצח בטענת חילול כבוד המשפחה, לכן היה חשוב שתהיה רופאת נשים שתנגיש את כל הטיפולים והבדיקות הדרושים לנשים ברמה מקצועית, והרחקת נשים אלה ככל האפשר מהמיילדות המסורתיות שסיכנו את היולדת ותינוקה. למרות הקושי שהיה לנשים באותה עת ללמוד, מצבן המסוכן של הנשים שנעזרו במיילדות חסרות השכלה ובלי הכשרה מתאימה, איתגר אותה להתמחות בגינקולוגיה. לכן היא לקחה על עצמה את האחריות להרחיק נשים אלה מסכנה זו.
היא נפטרה בשנת 2010 בתוניסיה. בשנת 2020 הנפיקה ממשלת תוניסיה שטר כסף הנושא את דיוקנה של תווחידה בן א-שייח'.
לערך המלא6
הדי ג'ואיני (בערבית: هادي الجويني; 1 בנובמבר 1909 – 30 בנובמבר 1990) היה מוזיקאי, זמר ומלחין תוניסאי בולט. במשך הקריירה שלו, הלחין יותר מ-1,000 שירים, ומעל ל-50 אופרטות. שיריו ספגו השראה ממוזיקת הפלמנקו האנדלוסית, וזכו לפופולריות גבוהה בתוניסיה ובמדינות המשריק.
ג'ואיני נולד כמוחמד הדי בן עבדסלם בן אחמד בן חסין ברובע באב ג'דיד שבתוניס, בירת תוניסיה ב-1 בנובמבר 1909. בצעירותו שר טקסטים דתיים בטקסים ובאירועים מקומיים, וכשגילה אט אט עניין רב יותר במוזיקה, הצטרף ללהקת "la Hsinia" המקומית ונטש את לימודיו האקדמיים. לאחר שצבר פופולריות, השתתף בקונצרט של פריד גוסן, נגן לאוטה ידוע בשנות ה-30 של המאה הקודמת. בשנת 1938 שיחק בקונצרט של אירוע הפתיחה של רדיו תוניס, ובשנות ה-40 של אותה המאה, הופיע בסרט "האבודים" של במאי הקולנוע הצרפתי ז'אן באסטיה. ב-1948 הלחין שירים עבור הסרט "השער השביעי" של התסריטאי הצרפתי אנדרה זוודה, ואף שיחק בו יחד עם אשתו, ווידאד.
בתקופה שבה רוב מלחיני המוזיקה בערבית פעלו במצרים, ג'ואיני היה מהמוזיקאים היחידים שהלחינו מוזיקה בערבית וזכו להכרה רחבה בעולם הערבי על אף שלא היה ממוצא מצרי. הודות לכך חלק משיריו הפכו לידועים בעולם הערבי כולו, כמו "לאמוני אללי יגירו מני", שזכה לתפוצה רבה ולגרסאות כיסוי רבות, גם בישראל. המשורר אשר מזרחי כתב מילים עבריות ללחן המקורי, הידוע בשם למולדת שובי רוני.
לאחר מותו, בשנת 2008, הוציאה ממשלת תוניסיה בול הנושא את שמו ודמותו. בשנת 2017 יצא במדינות נבחרות בעולם סרט הדוקו "האיש מאחורי המיקרופון" המציג את סיפור חייו של ג'ואיני, מאת הבמאית והמפיקה קלייר בלחסין.
לערך המלא7
מונצף מרזוקי (בערבית: المنصف المرزوقي, תעתיק מדויק: אלמנצף אלמרזוקי; נולד ב-7 ביולי 1945) הוא פעיל זכויות אדם, רופא ופוליטיקאי תוניסאי, שכיהן כנשיא תוניסיה במשך שלוש שנים. זהו הנשיא הראשון בעולם הערבי שנבחר באופן דמוקרטי במאה ה-21.
מרזוקי נולד בגרומבליה, תוניסיה. את לימודי הרפואה שלו הוא למד באוניברסיטת שטרסבורג, צרפת. ב-1979 הוא שב לתוניסיה וייסד את המרכז לקהילה הרפואית בסוסה ואת הרשת האפריקנית למניעת התעללות בילדים. בנוסף לכך גם הצטרף לליגה התוניסאית לזכויות האדם. הוא היה בדרום אפריקה כדי ללמוד אודות ביטול משטר האפרטהייד בה.
ב-12 בדצמבר 2011 הודיעה האספה המכוננת של תוניסיה - הגוף שנבחר למשול על המדינה ועל ניסוח החוקה החדשה, כי מרזוקי נבחר כנשיא הביניים של הרפובליקה התוניסאית, עם 155 קולות בעד, 3 קולות נגד ועוד 42 נמנעים. קולות הנמנעים היו תוצאה של חרם מצד מפלגות האופוזיציה, שטענו כי החוקה החדשה של המדינה איננה דמוקרטית. בבחירות לנשיאות שנערכו בנובמבר-דצמבר 2014 הפסיד מרזוקי לאל-באג'י א-סבסי.
ביוני 2015 היה על הספינה "מריאן" שנעצרה בידי חיל הים הישראלי בעת שהשתתפה במשט לעזה.
לערך המלא