פורטרטים ונופים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
פורטרטים ונופים
מידע כללי
צייר דגנית ברסט
תאריך יצירה 1985-1983
טכניקה וחומרים עירוב טכניקות; הדפס-רשת, צבעי מים, צבעי גואש וטושים לא זוהרים על נייר
ממדים בס"מ
אורך 66
רוחב 100

"פורטרטים ונופים" (1983-1985) היא סדרה של ציורים שיצרה האמנית הישראלית דגנית ברסט.

תיאור[עריכת קוד מקור | עריכה]

"פורטרטים ונופים" היא סדרת ציורים שיצרה דגנית ברסט בין השנים 1983–1985. הן הוצגו לראשונה בתערוכה בשם "פורטרטים ונופים" שהתקיימה בשנת 1985 בגלריה ג'ולי מ. בתל אביב-יפו בין התאריכים 31 במרץ - 22 באפריל והתפרסמה תחת הכינוי "פורטרטים ונופים" אף כי למעשה מופיעים בה רק פורטרטים, והמילה "נופים" צורפה כאירוניה מינית.

הסדרה מכילה קבוצה גדולה של עבודות, מרביתן בגובה של 66 ס"מ וברוחב של 100 ס"מ, בהן מופיעים דמויות של ראשי גברים, הלקוחות מתוך דפי לטרסט. ראשים אלו הם בעלי חזות גנרית, כמעיון אב-טיפוס של גבר. הם הועברו אל הנייר בטכניקה של הדפס רשת. סביבן, יצרה האמנית מארג של סימנים גרפיים, שצוירו בטכניקות שונות כגון צבעי מים, גואש ובעזרת עט לבד (לורדים), המחברים בין הדמויות הללו. ביצירה לא נעשה שימוש בצבעי פנדה, כמו כן הלורדים אינם זוהרים. יצירת הסדרה הושפעה מן הנובלה הסאטירית "שטוחלנדיה: רומאנסה רבת-ממדים" (Flatland: A Romance of Many Dimensions) מאת אדווין אבוט אבוט[1]. בנובלה זו מתאר אבוט עולם דו-ממדי שתושביו הם מצולעים המתחלקים לקאסטות שונות בהתאם למספר צלעותיהם. בנוסף, הנשים בעלילה מתוארות כקווים ישרים, שהם, לטענת המספר, משולשים שווי שוקיים בעלי זווית ראש חדה מאוד. טענה זו מתחברת למוסבר בספר לגבי התושבים המשולשים: שבעצם זווית הראש של המשולש הנה מדד לרמת האינטליגנציה של היצור שזו צורתו, ובכך טוען בעצם שהיצורים ממין נקבה בשטוחלנדיה הם בעלי האינטליגנציה המינימלית האפשרית. כך נוצר למעשה עולם גברי לחלוטין אשר הנשים בו נראות כנקודה חסרת ממדים כאשר מביטים בהן מאחור או מלפנים, ולמעשה כמעט ואין נראות. מאידך, הן היצורים המסוכנים ביותר בשטוחלנדיה מאחר שהתקלות אקראית בקצה החד של נקבה עלול להסתיים בפציעה קשה ואף במוות, כאשר הנשים הן בעצם ה"חודרות" וחדירתן עלולה להיות קטלנית. לכן מחויבות הנקבות לזוז באופן תמידי מצד לצד, "לענטז" כדי שיבחינו בהן ולא יתקלו בהן, והחינניות והטבעיות בה הן עושות זאת הם מקור גאווה לזכר.

ברוב העבודות בסדרה ברסט יצרה צמדים של ראשים, שחוברו ביניהם בעזרת פס עבה בצבע ורוד. חלק מהפסים מעט דקים יותר. על חלק מן הראשים מצויר קו שחור דק, ועל אחד מהם מופיעה נקודה זעירה. באחד הציורים, הראש השמאלי העליון ביותר דומה לשחקן הקולנוע לארי פייג' כאשר קו השיער שלו מורם מעט ושיער הרקה השמאלית מופרד בקו דק משיער הקרקפת העליונה, וכן הפס המחבר את ראשו לראש ה"פנטום" מימינו נראה קרוע מעט בקצהו הימני ביותר. במבט מקרוב נראית שערה דקיקה כהה יותר המבצבצת מתוך פס זה. דימוי זה יכול להתפרש כאובדן הזהות הגברית כפי שהאמנית תופסת אותו וכפי חוט המחשבה שהרקע ממנו מגיעה האומנית מכתיב. בכמה ציורים מופיעים הראשים על רקע של מעגלים שונים העשויים להתפרש כדימויים של מים, או לחלופין דימוי של איברי מין. התיאור המדעי-סאטירי של אבוט מומר בעבודות אל מרחב של אמנות ושל מיניות. מיניות זו באה לביטוי גם בדימויי איקונוגרפי של סיגרים, שמעשנים חלק מן הדמויות, וגם בטקסט "Rose as Ralph" המופיע באחת מן העבודות[2]. השימוש בצבעים מתכתב עם נטיותיה של האומנית, וסלידתה ממדע.

עבודות מן הסדרה נמצאות באוסף מוזיאון ישראל, ירושלים, אוסף בנק לאומי ובאוספים אחרים.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ראו: עפרת, גדעון, אוסף בנק לאומי: אמנות ישראלית / עבודות נבחרות, בנק לאומי לישראל, תל אביב, 2018, עמ' 215-212
  2. ^ ראו: דגנית ברסט: המזימה של הטבע: עבודות 2013-1973, מוזיאון תל אביב לאמנות, תל אביב, 2013, עמ' 110