Foreign Affairs

פוריין אפיירס
Foreign Affairs
	גיליון ספטמבר-אוקטובר 2010
סוגה	מדיניות חוץ
מו"ל	המועצה לקשרי חוץ
תאריכי הופעה	1922–הווה (כ־102 שנים)
שפה	אנגלית
מערכת	ניו יורק
תפוצה	200,000
מדינה	ארצות הברית
ISSN	0015-7120, 2327-7793
	http://www.foreignaffairs.org/, http://foreignaffairs.com האתר הרשמי

הפוריין אפיירס (באנגלית: Foreign Affairs, תרגום מילולי: עסקי חוץ) הוא מגזין אמריקאי על יחסים בינלאומיים ועל מדיניות החוץ האמריקאית. הוא מפורסם מאז 1922 על ידי המועצה ליחסי חוץ (Council on Foreign Relations - CFR) שש פעמים בשנה. ה-CFR הוא קבוצה פרטית שהוקמה בעיר ניו יורק ב-1921, במטרה לקידום הבנת מדיניות החוץ ותפקידה של אמריקה בעולם.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המועצה ליחסי חוץ הורכבה במקור על ידי 75 חברים, רובם עם רקע אקדמאי ומקצועי. בשנתה הראשונה, המועצה נטתה לדון בעיקר בישיבות במשרדיה הראשיים בעיר ניו יורק. ברם, חברי המועצה חיפשו להגיע לקהל רחב יותר, וכך החלו לפרסם את המגזין ב-1922.

המועצה מינתה את פרופסור ארצ'יבלד קארי קוליג' מאוניברסיטת הרווארד כעורך הראשון של העיתון. מאחר שקוליג' לא רצה לעבור מבוסטון לניו יורק, מונה סגן עורך - המילטון פיש ארמסטרונג, בוגר אוניברסיטת פרינסטון והכתב האירופאי של ה"ניו יורק איבנינג פוסט" (או בשמו הנוכחי "ניו יורק פוסט") - שנשלח לניו יורק לטפל בצדדים הטכניים של פרסום המגזין. ארמסטרונג בחר בצבע התכלת לעטיפת המגזין, ואחיותיו מרגרט והלן, עיצבו את הלוגו (אדם רוכב על סוס) ואת האותיות.

כתב העת "פוריין אפיירס" המשיך את ה"ג'ורנל ליחסים בינלאומיים" (Journal of International Relations) שפורסם בין 1910 ל-1922, וכן את ה"ג'ורנל להתפתחות הגזע" (Journal of Race Development) שפורסם בין 1911 ל-1919.

טרום מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכתבה הראשית של הגיליון הראשון של ה"פוריין אפיירס" נכתבה על ידי אליהוא רוט שכיהן כמזכיר המדינה תחת שלטונו של תאודור רוזוולט. במאמר הפותח רוט כתב שארצות הברית הפכה למעצמה וככזו עליה לידע יותר את הציבור בנושאים בינלאומיים. ג'ון פוסטר דאלס, בעודו עדיין עורך דין ניו-יורקי, שנים לפני שמונה למזכיר המדינה תחת דווייט אייזנהאואר, כתב אף הוא מאמר בגיליון הראשון בנוגע לקשיים סביב פיצויי המלחמה שהוטלו על גרמניה לאחר מלחמת העולם הראשונה.

ב-1925 המגזין פרסם סדרת מאמרים של האינטלקטואל האמריקאי אפריקאי ויליאם אדוארד בורגהרד דו בויז, ידיד אישי לארמסטרונג, כתב בעיקר על בעיות גזעיות ועל אימפריאליזם. ואף על פי שבשנותיו הראשונות לא פרסמו נשים רבות בעיתון, בשנות השלושים המאוחרות דורותי תומפסון (Dorothy Thompson), כתבת של הטיים מגזין פרסמה מספר מאמרים.

תקופת המלחמה הקרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המגזין הגיע לשיא פרסומו לאחר מלחמת העולם השנייה לאחר שמדיניות החוץ הפכה למרכיב חשוב בפוליטיקה של ארצות הברית, וארצות הברית הפכה לשחקן חשוב בזירה הבינלאומית. מספר מאמרים חשובים ביותר פורסמו ב"פוריין אפיירס", ובהם עבודתו של ג'ורג' קנאן "הטלגרמה הארוכה" (Long Telegram) שביקרה לראשונה את תורת הבלימה שהיוותה הבסיס למדיניות האמריקאית במלחמה הקרה.

בנובמבר 1949, פרסם כתב העת מאמר של הנשיא הראשון של מדינת ישראל חיים וויצמן, בו הוא תיאר את המהלכים המדיניים שהובילו להקמת מדינת ישראל^[1].

לואיס האל, חבר בצוות תכנון המדיניות האמריקאית, כתב אף הוא מאמר משפיע ב"פוריין אפיירס" ב-1950. מאמרו "על חוסר סבלנות מול אמריקה הלטינית", יצר את המסגרת האנטי קומוניסטית האינטלקטואלית שהצדיקה את מדיניות ארצות הברית כלפי אמריקה הלטינית בתקופה המלחמה הקרה. מאמרו של האל תיאר שעידוד הדמוקרטיה במדינות אמריקה הלטינית הסתיימו לאחר המלחמה. הוא הציג בשאט נפש את חוסר היכולת של מדינות אלו להחזיק בעצמאות ולהתקדם לדמוקרטיה. תיאוריו שימשו מאוחר יותר כהצדקה למאמצי ארצות הברית לסלק את שלטון השמאל מגואטמלה.

בספטמבר 1957, פורסם מאמר של נשיא הרפובליקה הפדרלית הסוציאליסטית של יוגוסלביה יוסיפ ברוז טיטו, בו הוא תיאר את תפיסתו המדינית על רקע הפיצול היוגוסלבי-סובייטי ומעברו לתמיכה בגוש המדינות הבלתי-מזדהות^[2].

באפריל 1973, כחצי שנה לפני מלחמת יום הכיפורים, פורסם מאמר של ראש הממשלה גולדה מאיר בו כתבה כי ”כל עוד מכוונות תוכניות הערבים להריסתה של ישראל בטווח הקצר ובטווח הארוך, לא תיתכן כל התקדמות לקראת שלום”^[3].

בספטמבר 1976, פורסם מאמר של שר החוץ יגאל אלון בו הוא הציג את תוכניתו המדינית - תוכנית אלון^[4]. המאמר עורר סערה בכנסת, מאחר שהתוכנית לא הייתה מדיניות רשמית של הממשלה, ובעקבות העמדה שהציג אלון שלמדינת ישראל אין טעם להמשיך ולהחזיק ברצועת עזה צפופת האוכלוסייה^[5]^[6]^[7].

אחד עשר מזכירי מדינה אמריקאים כתבו מאמרים למגזין.

לאחר המלחמה הקרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאז סיום המלחמה הקרה, ובייחוד לאחר פיגועי 11 בספטמבר, קהל הקוראים של המגזין עלה בצורה משמעותית.

בפוריינס אפיירס פרסם סמואל הנטינגטון את מאמרו המשפיע התנגשות הציביליזציות בשנת 1992.

באפריל 1992, כשנה לפני הסכם אוסלו, הוקדש הגיליון למאמרים בנושא פתרונות אפשריים לסכסוך הישראלי-פלסטיני^[8].

בגיליון נובמבר\דצמבר 2003 של המגזין, קנת מקסוול כתב סקירה על ספרו של פיטר קורנבלו "תיק פינושה: מסמכים לא מסווגים על אכזריות ואחריות" (The Pinochet File: A Declassified Dossier on Atrocity and Accountability). ספר שהעלה את המחלוקת ביחס ליחסיו של הנרי קיסינג'ר עם המשטר הדיקטטורי של אוגוסטו פינושה בצ'ילה וביחס למבצע קונדור. מקסוול טען שחברים בכירים במועצה ליחסי חוץ, שפעלו לבקשתו של קיסינג'ר, לחצו על עורך ה"פוריין אפיירס", ג'יימס הוג, לתת לוויליאם רוג'רס, ידיד קרוב של קיסינג'ר, לכתוב את הסקירה על הספר במקום מקסוול. דבר שעמד בסתירה למדיניות המגזין.

בגיליון יוני 2007, פורסם מאמר מסעיר על ידי יוליה טימושנקו, אז מנהיגת האופוזיציה באוקראינה וראש ממשלת אוקראינה לשעבר. המאמר, בשם "לעצור את רוסיה" ("Containing Russia"), האשים את רוסיה שתחת שלטונו של ולדימיר פוטין בשאיפות התפשטות, וקרא לשאר אירופה לעמוד כנגדם. שר החוץ של רוסיה, סרגיי לברוב כתב מאמר תגובה, אך משך אותו חזרה בטענת צנזורה של עורכי "הפוריין אפיירס". מפלגתה של טימושנקו זכתה שוב בבחירות של 2007 והיא הפכה לראש ממשלה פעם נוספת. באותו גיליון הציג המועמד הדמוקרטי לנשיאות ברק אובמה את דעותיו המדיניות, בין השאר בנושא הסדר קבע לסכסוך הישראלי-פלסטיני^[9].

ב-2009, הושק אתר אינטרנט חדש ForeignAffairs.com, המציע את תוכן המגזין בתוספת טורים מקוונים בלעדיים.

בספטמבר 2011, פרסם כתב העת מאמר של יצחק הרצוג, בו הציע, מהלך מדיני של הכרה במדינה פלסטינית, באמצעות החלטת או"ם שתכלול מספר עקרונות: חידוש המשא ומתן על הסדר הקבע, על פי הפרמטרים שקבע הנשיא ביל קלינטון בשנת 2000 — שתי מדינות על בסיס גבולות 1967 וחילופי שטחים, שיאפשרו לישראל לספח את גושי ההתנחלויות ואת המקומות הקדושים ליהדות; הכרה בזכות להגדרה עצמית של היהודים ושל הפלסטינים; קץ לתביעות ההיסטוריות; סידורי ביטחון שיענו על צורכיה של ישראל. הוא הזהיר, כי דחייה ישראלית של היוזמה באו"ם תוביל להתפרצות אלימות בשטחים, להעמקת בידודה הבינלאומי של ישראל ולהחלשת מעמדה האסטרטגי^[10].

ביוני 2018 הוקדש הגיליון לבירור השאלה אם הדמוקרטיה בעולם הגיעה לקצה, ואנו עומדים בפני עידן פוסט־דמוקרטי. הגיליון הקדיש מספר מאמרים לנושא, לאור הנתונים של הארגון האמריקאי "פרידום האוס" לפיהם ב–71 מדינות חלה ב–2017 הרעה במצב זכויות האזרח, הרעה הנמשכת 12 שנה, ורק 39% מאוכלוסיית העולם חיים בתנאי חירות^[11].