פורשות כנפיים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
פורשות כנפיים
Period. End of Sentence.
Period. End of Sentence. poster.png
בימוי ראיקא זהתאבחי עריכת הנתון בוויקינתונים
הופק בידי מליסה ברטון, גארט שיף, ראיקא זהתאבחי, ליסה טבאק
עריכה סם דייוויס עריכת הנתון בוויקינתונים
מוזיקה חוזה גרקו, דן רומר, אוסיי אסד
צילום סם דייוויס עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ארצות הברית
חברת הפקה נטפליקס עריכת הנתון בוויקינתונים
חברה מפיצה נטפליקס
הקרנת בכורה 5 באפריל 2018 (פסטיבל הקולנוע הבינלאומי בקליבלנד)
משך הקרנה 26 דקות
שפת הסרט הינדי עריכת הנתון בוויקינתונים
סוגה סרט תיעודי עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים פרס אוסקר לסרט התיעודי הקצר הטוב ביותר עריכת הנתון בוויקינתונים
דף הסרט ב-IMDb
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

פורשות כנפייםאנגלית: .Period. End of Sentence) הוא סרט תיעודי קצר אמריקאי משנת 2018 בבימויה של ראיקא זהתאבחי, זוכה טקס פרסי האוסקר ה-91 לסרט הדוקומנטרי הקצר הטוב ביותר. הסרט מתעד קבוצת נשים הודיות שמייצרות תחבושות היגייניות זולות.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

תהליך הווסת הוא טאבו עמוק מאוד בחברה ההודית המסורתית. בתפיסות הדתיות ההודיות, הווסת מטמאת את גוף האישה ובמהלך הדימום אסור לאישה ההודית להיכנס למקדשים ולהשתתף בטקסים הדתיים. עקב הבושה והבורות שאופפים את נושא זה, בריאותן ועתידן של נשים הודיות רבות מצויים בסיכון. בשל מחירם הגבוה של מוצרי היגיינה סטריליים שיכולים לספוג את הדימום החודשי, נשים רבות בהודו ובמדינות מתפתחות אחרות נאלצות להשתמש בכל הבא ליד: סמרטוטים, בדים מזוהמים, עלים, עפר וכיוצא בזה. השימוש בחפצים מזוהמים אלו מסכן את בריאותן על בסיס חודשי. מעבר לכך, נערות רבות מתקשות להסתיר את הסמרטוטים שלא מתאימים לצורת גופן וכך רבים סביבן יודעים אם הן מצויות בדימום הוסתי. רבות סובלות מהצצות כאשר הן נאלצות להחליף את אמצעי הספיגה מדי כמה שעות. משום שהדימום גורם לבושה גדולה, תלמידות עניות רבות מפספסות ימי לימודים על בסיס חודשי וחלק גדול מהן נושרות מן הלימודים עקב הפער הלימודי הגדול שנפער בינן לבין שאר התלמידים. כך, הטאבו סביב הוסת בהודו פוגע בסיכוייהן של נערות לצאת ממעגל העוני ולשפר את המעמד הסוציו-אקונומי שלהן.

על מנת לשפר את מצבן של הנשים ההודיות העניות שאינן יכולות לקנות תחבושות היגייניות סטריליות עקב מחירן, ועל מנת למנוע את הפגיעה בבריאותן ועתידן, המהנדס והיזם ארונצ'לם מורוגנאנטהם בנה מכונה המייצרת פדים מחומרי גלם זולים. המכונה לייצור תחבושות היגייניות מספקת לנשים הודיות גם מקומות עבודה נוספים, וכך מחלישה את הטאבו סביב הנושא ומעניקה לנשים עצמאות כלכלית וכבוד, בחברה בה נשים רבות הן עקרות בית. כמו כן, התחבושות החד-פעמיות מן המכונה מתכלות וכך תורמות להפחתת הזיהום הסביבתי, בניגוד לתחבושות המסחריות החד-פעמיות שעשויות מחומרים בלתי מתכלים. על פי ארונצ'לם מורוגנאנטהם, פחות מ-10% מהנשים בהודו משתמשות בתחבושות. מטרת הפרויקט שלו היא להפוך את הודו למדינה אשר 100% מהנשים משתמשות בתחבושות היגייניות.[1]

הפקת הסרט[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפרויקט והסרט ממומנים על ידי עמותה ללא מטרות רווח The Pad Project שהוקמה על ידי קבוצת תלמידים מתיכון Oakwood בלוס אנג'לס. העמותה מקדמת פרויקטים דומים באזורים כפריים רבים בהודו. הסרט צולם בעיר קוימבטורה במדינה טאמיל נאדו בהודו ובכפר קתיקרה במחוז האפור במדינה אוטר פרדש בהודו.[2]

עלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת הסרט, אחדים מתושבי מחוז האפור וקוימבטורה שבהודו מתבקשים לתאר ולהסביר מהי וסת. רובם ככולם מתקשים לענות על השאלות - הנערות קוברות את פניהן במבוכה ומסרבות לענות, וגברים צעירים מכריזים בביטחון כי זוהי מחלה. תשובות התושבים משקפות לצופים את הבורות והטאבו סביב נושא הווסת בהודו. בחלק מהראיונות זקני הקהילה טוענים כי הם מאמינים שהווסת היא טמאה ורעה. על פי הדת ההינדית, אסור לאישה להתפלל במקדש במהלך הווסת. אולם איסור זה אינו מקובל על כל הנשים. אישה צעירה בשם סְנֵהה מאמינה שאיסור כניסת נשים בזמן וסת למקדש הוא לא צודק. על פי דעתה, הנשים בחברה שלה אינן חופשיות, במיוחד לאחר הנישואין. לדבריה, רובן הופכות לעקרות בית כי לא מעודדים ומחנכים אותן לעבוד ולהיות עצמאיות.

לאחר מכן, הסרט מתחיל לעסוק בבעיות שנוצרות בעקבות הבורות סביב נושא הוסת בהודו - הסיכון הבריאותי והנשירה מן הלימודים. בראיונות, נשים מספרות שהתקשו להסתיר את הווסת בחטיבת הביניים משום שלא היו להן אמצעי ספיגה נאותים כמו תחבושות היגייניות. אחרות סבלו מהצצות במהלך החלפת אמצעי הספיגה. לכן הן נאלצו לנשור מבית הספר לאחר שהדימום החל. כמו כן, מצולמת אישה המזהירה קבוצת נערות מפני הסיכונים הבריאותיים הרבים הכרוכים בשימוש בבדים מזדמנים ולא נקיים. אחר כך הסרט בודק האם התושבים ההודים יודעים מהן תחבושות היגייניות וכיצד להשתמש בהן. רבות מן הנערות המרואיינות מובכות מן השאלות, חלקן מצהירות שהן לא יודעות מהן תחבושות היגייניות. אחרות אומרות שראו פדים רק בסרטים ובחנויות משום שהם יקרים מידי.[3]

בהמשך, בזכות היוזמה של סנהה, מגיע נציג מטעם הפרויקט של מכונות הפדים ומדריך את נשות קתיקרה כיצד להכין את הפדים הסטריליים בארבעה שלבים: הכנסת חומר הגלם לתוך המכונה המעניקה לו מבנה צמרי, דחיסתו בתוך תבניות מלבניות, עטיפתו בבד גמיש ואריזתו. הנשים בקתיקרה וקוימבטורה מקימות עסק ומכנות את מותג הפדים שלהן "Fly Pads" משום שהן רוצות שנשים יפרשו כנפיים ויעופו. אומנם מכירת המוצר החדש אינה קלה משום שבנות קהל היעד מעולם לא השתמשו במוצר. נוסף על כך, נשים רבות מתביישות לקנות כאשר גברים נמצאים בסביבה, הן מעדיפות לקנות מנשים. למרבה ההפתעה, המכירה הראשונה עולה יפה והן מצליחות למכור פדים בשווי 180 רופי.

הסרט מראה כיצד הפרויקט הופך למאוד מדובר בכפרים והגברים מביעים עניין. הנשים מעידות שעלה ערכן העצמי בעיניהן ובעיני קרוביהן משום שהן עצמאיות ומרוויחות כסף, כאשר רוב הנשים סביבן הן עקרות בית. הסרט מסתיים בריאיון עם סנהה שחולמת להיות שוטרת. היא מאמינה שבהודו מתחיל שינוי לטובה במצב הנשים. היא חולמת שנשות הקבוצה תצלחנה למכור את הפדים בדלהי.[3]

פרסים[עריכת קוד מקור | עריכה]


קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מתוך הסרט "פורשות כנפיים"
  2. ^ The Pad Project, The Pad Project Archived 2020-05-13 at the Wayback Machine
  3. ^ 1 2 מתוך הסרט "פורשות כנפיים"