פזעה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פַזְעָה ("אזעקה") הוא מושג בערבית שמשמעו אזעקת לוחמים בלתי סדירים מכפרי הסביבה לצורך פעולה צבאית. הלוחמים היו מביאים איתם את נשקם האישי מביתם ולאחר סיום הקרב היו חוזרים לביתם.

פעולה זו אפשרה גיוס מהיר וקל של אנשים ונשק, במגבלה של צמידות מקום הקרב לריכוז אוכלוסייה ואי־יכולת לניהול קרב ממושך מאוד או קרב במקום מרוחק.

הפזעה היא תופעה מסורתית עתיקת יומין, המונעת מכוח נאמנות למשפחה, לחמולה ולשבט, ממניעים דתיים, לאומיים, ומתאוות שלל.

במלחמת העצמאות היו מספר אירועי פזעה של ערביי ארץ ישראל בפיקודם של מפקדים מקומיים, כמו קרב ג' בשבט, ההתקפה על מחלקת הל"ה וההתקפה על הקסטל (במסגרת קרב הקסטל) במטרה לחלץ את גופתו של עבד אל-קאדר אל-חוסייני.

T-34 76 Westerplatte p d.jpg ערך זה הוא קצרמר בנושא צבא. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.