פח שמיטה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

פח שמיטה הוא פח-אשפה מיוחד לפירות שביעית, פירות שגדלו בארץ-ישראל בשנה השביעית וקדושים בקדושה מיוחדת. אין חובה להשתמש בו, אבל הוא נחשב למנהג טוב.

מקור המנהג[עריכת קוד מקור | עריכה]

כתוב בתורה "וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה",[1] וחז"ל דרשו "לאכלה - ולא להפסד".[2] לאדם אין בעלות על פירות שביעית, אלא רק זכות להשתמש בהם לאכילה. בפרט, אין לו זכות להפסיד (לאבד) אותם. איסור זה כולל גם שאריות, כל עוד הן ראויות למאכל אדם. כך למשל, אם אדם אכל חצי פרי, ואינו רוצה לאכול את החצי השני, אסור לו להשליך את החצי הנותר לפח-האשפה הרגיל, כי פרי הנזרק לפח נעשה בזוי ומאוס ואינו ראוי עוד למאכל אדם. גם קליפות רכות, כגון של תפוחים, מלפפונים, גזר וכו', עדיין ראויות למאכל אדם, ולכן גם אותן אסור להשליך לפח-אשפה רגיל. עם זאת, מותר להניח את השאריות במקום נקי, גם אם בסופו של דבר יירקבו.[3]

משום כך, יש הנוהגים להחזיק פח-אשפה מיוחד לשאריות של פירות שביעית. דואגים שהפח יישאר נקי, ומשליכים לשם את כל השאריות. פח זה נקרא "פח שמיטה".

חלופות[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאמור, השימוש בפח שמיטה אינו חובה, וניתן לקיים את המצוות הקשורות לקדושת הפירות גם בדרכים אחרות:

  • להניח את השאריות בשקית ניילון נקיה,[4] או בשתי שקיות,[5] ולשים את השקיות בתוך פח-אשפה רגיל.
  • לתת לבעלי-חיים (שאריות שאינן ראויות למאכל אדם), או להניח במקום שבו בעלי-חיים יכולים לאכול בעצמם,[6] כמצוות התורה "וְיִתְרָם תֹּאכַל חַיַּת הַשָּׂדֶה".[7]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ויקרא כה ו
  2. ^ רמב"ם הלכות שמיטה ויובל ה יז
  3. ^ "קטיף שביעית", בהוצאת מכון התורה והארץ, אשקלון (כפר דרום) ה'תשס"ז. עמ' 289--293.
  4. ^ הרב הלל מאירס, תשובה באתר הידברות, תשרי ה'תשע"ה. על-פי ילקוט יוסף הלכות שביעית (פרק טו סעיף י) וספר גבורי כח (פרק י סעיף יב).
  5. ^ הרב יהודה הלוי עמיחי, תשובה באתר כיפה.
  6. ^ הרב יהודה הלוי עמיחי, תשובה באתר מורשת.
  7. ^ שמות כג יא