פטרוס, נסיך יוון ודנמרק

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
פטרוס, נסיך יוון ודנמרק
לידה 3 בדצמבר 1908
הרובע השישה-עשר של פריז, צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 15 באוקטובר 1980 (בגיל 71)
לונדון, הממלכה המאוחדת עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה יוון עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה Gentofte Municipality עריכת הנתון בוויקינתונים
השכלה
בן או בת זוג Irina Aleksandrovna Ovtchinnikova (ספטמבר 1939, 9 בספטמבר 1939–?) עריכת הנתון בוויקינתונים
שושלת בית שלזוויג-הולשטיין-זונדרבורג-גליקסבורג
אב גאורגיוס, נסיך יוון ודנמרק עריכת הנתון בוויקינתונים
אם מארי, נסיכת בונפרטה עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה
  • מפקד בלגיון הכבוד
  • חבר במסדר האמבט עריכת הנתון בוויקינתונים
חתימה עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

פטרוס, נסיך יוון ודנמרקיוונית: Πρίγκιψ Πέτρος της Ελλάδος;‏ 3 בדצמבר 190815 באוקטובר 1980) היה נסיך יווני, בנו של גאורגיוס, נסיך יוון ודנמרק ונכדו של גאורגיוס הראשון, מלך היוונים ואנתרופולוג שחקר את תרבות טיבט ואת הפוליאנדריה. כן היה קצין בצבא יוון בעת מלחמת העולם השנייה. במסגרת אותה מלחמה שהה זמן קצר בגלות בירושלים. נישואיו לאירנה אלכסנדרובה אובצ'יניקובה, רוסיה פשוטת-עם, גרמו להדחתו ממשפחת המלוכה.

שנים ראשונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם אמו, בתלבושת יוונית מסורתית

פטרוס נולד בפריז לבית שלזוויג-הולשטיין-זונדרבורג-גליקסבורג. אביו היה גאורגיוס, נסיך יוון ודנמרק ובנו השני של גאורגיוס הראשון, מלך היוונים ואמו הנסיכה מארי בונפרט (נינתו של לוסיאן בונפרטה, אחיו של נפוליאון). עקב מלחמת העולם הראשונה וכינון הרפובליקה היוונית השנייה לאחריה, לא ביקר פטרוס ביוון בין השנים 1912 ל-1935. בתקופה זו שהה בעיקר בדנמרק, מקורה של משפחתו. את ימי הקיץ בילה בארמון ברנסטורף עם דודו, ולדמר, נסיך דנמרק, שהיה לו כאב שני. ב-1932 הצטרף למשמר הלאומי של דנמרק והשתחרר שנתיים מאוחר יותר בדרגת לוטננט. לאחר שסיים תואר במשפטים באוניברסיטת פריז, למד אנתרופולוגיה בבית הספר לכלכלה של לונדון בהדרכתו של ברוניסלב מלינובסקי וסיים ב-1936. באותה עת עבר פסיכואנליזה אצל זיגמונד פרויד.

עם כינונה מחדש של המלוכה ביוון, בראשותו של בן-דודו גאורגיוס השני, מלך היוונים, שב פטרוס ליוון, לטקס ההכתרה שלווה גם בהלווייתם של קונסטנטינוס הראשון, מלך יוון, אמו אולגה ורעייתו סופיה. פטרוס היה אז שלישי בתור לירושת הכתר, לאחר בן-דודו פבלוס ואביו.

ב-1935 נפגש פטרוס עם אירנה אלכסנדרובה אובצ'יניקובה, מהגרת ממוצא רוסי פשוט. היא הייתה מבוגרת ממנו בארבע שנים וגרושה פעמיים. השניים התאהבו והחלו להראות יחדיו בציבור, למורת רוחה של משפחת המלוכה היוונית.

המסעות הראשונים באסיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספטמבר 1937 יצא פטר, יחד עם אירנה וסטודנטים נוספים של מלינובסקי למסע אנתרופולוגי בהודו הבריטית. בראשית 1938 תרו את פנג'אב, לדאק וסרינגאר. בהמשך עברה המשלחת לדרום הודו וחקרה את בני עם הטודה (קבוצה דראווידיות החיה בהרי טאמיל נאדו). אחד מנושאי התעניינותו העיקריים של פטרוס היה תופעת הפוליאנדריה (יחסי נישואים בין אישה אחת לכמה גברים באותה עת).

בספטמבר 1939 נשא פטרוס את אירנה לאשה בקונסוליה הדנית במדרס. אם בכוונה ואם בשל פרוץ מלחמת העולם השנייה, לא הודיע פטרוס להוריו על חתונתו והדבר נודע להם מן העיתונות באיחור של מספר שבועות. החתונה, לפשוטת עם, ללא בקשת אישור מראש וללא הודעה מוקדמת, עוררה זעם רב במשפחת המלוכה ואביו ניתק עמו את קשריו.

מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארינה ופטרוס שבו לאירופה בנובמבר 1939. תחילה הגיעו לצרפת, אך עם הפלישה הגרמנית לצרפת ביוני 1940, ברחו לאסיזי שבאיטליה. מלינובסקי, שהיה אז פרופסור באוניברסיטת ייל, הציע לפטרוס משרה באוניברסיטה, אך הוא דחה את ההצעה במטרה לעבור ליוון ולהצטרף לצבא יוון עם פרוץ מלחמת איטליה–יוון. לארינה לא הותרה כניסה ליוון, בטענה שהיא תככנית ובעלת שאיפות להפוך את יוון לקומוניסטית והיא מצאה מפלט באיסטנבול.

הגרמנים פלשו ליוון ב-6 באפריל 1941, שלושה שבועות לאחר מכן, כאשר עמדו לפני כיבוש אתונה, נמלט פטרוס לכרתים. הוא היה אחד הקצינים האחרונים מצבא יוון שהתפנו מאתונה. בכרתים היה לראש מטהו האישי של המלך. ב-20 במאי כבשו הגרמנים את כרתים. משפחת המלוכה נאספה על ידי משחתת בריטית ופונתה לאלכסנדריה. עם זאת, עקב מדיניותו הפרו-איטלקית של פארוק, מלך מצרים, לא התקבלה משפחת המלוכה היוונית בסבר פנים יפות וחבריה התפזרו ללונדון ולדרום אפריקה. לפטרוס וארינה הותר להתאחד שוב בירושלים.

פטרוס וארינה התגוררו בביתו של מקס אייטינגון, תלמידו של פרויד, בטלביה והתערו בחברה הקוסמופוליטית של העיר באותה עת. ב-5 ביוני 1941 נישאו השניים בטקס דתי שנוהל על ידי הפטריארכיה היוונית-אורתודוקסית של ירושלים. במקביל פעלו פטרוס ובעיקר אירינה לסייע ברקימת קשרים בין המרכז הכנסייתי הרוסי בארץ ישראל (שהיה כפוף לכנסייה האורתודוקסית הרוסית הגולה ("הכנסייה הלבנה"), שתמכה במשפחת רומנוב ולא הכירה בברית המועצות) לבין הכנסייה הפרבוסלאבית "האדומה" שמרכזה היה במוסקבה ואשר תמכה בשלטון הסובייטי. כהני הדת שהתנגדו להתערבותה של ארינה העבירו מסרים למשפחת המלוכה היווני לפיהם מדובר בסוכנת סובייטית.[1] בפרט הכעיסה את המשפחה העובדה שפטרוס הציג את ארינה כ"נסיכת יוון". פטרוס שהה במקביל בקהיר, כנציג משפחת המלוכה היוונית הגולה במזרח התיכון. עיקר פעילותו הייתה גיבושו מחדש של צבא יווני והשתתפות צבאית יוונית לצד בעלות הברית במערכה במדבר המערבי, בפלישת בעלות הברית לסיציליה ובפלישת בעלות הברית לאיטליה. בכיבוש רומא פיקד פטרוס על כוח לוחמים מאורים מניו זילנד. לאחר מכן נשלח לסין הלאומית כנציג בעלות הברית לצ'יאנג קאי שק.

עבודה אתנוגרפית בהודו[עריכת קוד מקור | עריכה]

משפחת המלוכה לא הייתה יכולה לשוב ליוון לאחר שחרורה, עקב אירועי דצמבר 1944 ביוון, שכלו מלחמת אזרחים בין מלוכנים לקומוניסטים. פטרוס ידע כי אם תוחזר המלוכה, לא יתיר המלך את כניסת ארינה ליוון כרעייתו, והשניים שהו בקהיר וחיפשו מדינה לעבור אליה. ב-1 בספטמבר 1946 החליט משאל עם ביוון להשיב את המלך לכסאו, אך גאורגיוס השני נפטר סמוך לאחר מכן, ב-1 באפריל 1947. יורשו, פבלוס, בן דודו של פטרוס, הסכים להכיר בנישואיו, אך רק אם יוותר על תביעתו לכתר. פטרוס סירב ונאסר עליו לשוב ליוון.

בני הזוג עברו לדנמרק, גם נפגש פטרוס עם החוקר הניג הסלונד-כריסטינסן (אנ'), שעמד להוציא משלחת חקר למרכז אסיה. כריסטינסן ביקש מפטרוס להצטרף למשלחת ולעמוד בראש האגף הטיבטי שלה. פטרוס שהה בארצות הברית כאשר קיבל הודעה על מותו של כריסטינסן, אך המשלחת לא בוטלה.

בינואר 1949 יצאו פטרוס וארינה מלוס אנג'לס לקולומבו, בירת ציילון. הם שבו אל בני עם הטודה וסייעו להם מבחינה הומניטרית. כניסתם לטיבט ו לנפאל נמנעה בשל הקרבות עם צבא סין העממית, אך הם יצאו לריכוזי הגולים הטיבטים בקלימפונג שבצפון מערב בנגל, שם התעמק פטרוס בלימודי השפה והתרבות הטיבטיים. פטרוס אסף מבחר פריטים אתנוגרפיים שהועברו למוזיאון הלאומי של דנמרק. פטרוס וארינה, ששימשה לו עוזרת מחקר, תיעדו את שושלות הגולים הטיבטים[2] ותיעדו את המיעוט הטיבטי-מוסלמי.[3] כן רשמו ותיעדו שירים, סיפורים, פואמות ואגדות וצילמו למעלה מ-3,000 תמונות. ב-1952 שבו בני הזוג לקופנהגן.

לאחר מספר שבועות שבו בני הזוג לאזור. גם הפעם נמנעה כניסתם לטיבט, אך הפעם התווספה לכך גם עוינות של הממשל ההודי. שלטונות מערב בנגל אסרו על פטרוס לאסוף חומר אתנוגרפי נוסף באזור. ב-1953 יצא פטרוס מן ההימלאיה למשלחת חקר לאפגניסטן לכבוז זכרו של הניג הסלונד-כריסטינסן. המזלחת שבה להימלאיה לאחר שישה שבועות.

פטרוס לא חסך את ביקורתו על צבא הכיבוש הסיני בטיבט, והפך למטרד לממשלה ההודית המארחת. במאי 1956 הוצא נגד הזוג צו גירוש. פטרוס השתדל לעכב את ביצוע הצו באמצעות פניה לבן משפחתו, לואי מאונטבאטן, שהיה מושל הודו האחרון וידיד אישי של ראש ממשלת הודו, ג'ווהרלל נהרו. בני הזוג קיבלו ארכה ויצאו את הודו בפברואר 1957.

שנים אחרונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בני הזוג התיישבו בלונדון. ב-1959 השלים פטרוס תואר דוקטור לפילוסופיה בבית הספר לכלכלה של לונדון וחיבר עבודה על פוליאנדריה.

עם מותו של פבלוס, מלך יוון, במרץ 1964, הפך פטרוס תאורטית (אלמלא הודח דה פקטו ממשפחת המלוכה בשל נישואיו) ליורש עצר של בנו הבלתי-נשוי של פבלוס, קונסטנטינוס השני, שהפך למלך יוון. מכל מקום, הפרלמנט היווני שינה את החוקת הירושה של העדפת הבן הבכור כך שיורשת העצר הפכה להיות אחותו של המלך, איריני, נסיכת יוון ודנמרק. פטרוס ראה בשינוי החוקה צעד שנרחק אישית נגדו. ב-1973 הוחלט על כינון רפובליקה ביוון ועל ביטול המלוכה. פטרוס וארינה חילקו את חייהם בין לונדון, פריז וקופנהגן ולאחר מספר שנים נפרדו. ארינה עברה להונג קונג ופטרוס המשיך להתגורר בקופנהגן.

פטרוס התמקד בסיוע לעם הטיבטי. הוא היה נשיא הוועדה הנורדית לסיוע לטיבט.

הוא נפטר ב-15 באוקטובר 1980 מדימום תוך-גולגולתי בבית חולים בלונדון, לפני שמימש את תוכניתו לשוב להימלאיה ולצלם שם סרט. ב-22 באוקטובר נערכה מיסה לזכרו בקתדרלה היוונית-אורתודוקסית בלונדון, בהשתתפות אירנה ונציגים ממשפחת המלוכה היוונית. בצוואתו ביקש להטמן באחוזת הקבר המסורתית של משפחת המלוכה היוונית בארמון טאטואי, אך רק אם יותר לאירנה להקבר לצידו (גם אם ללא ציונה כנסיכה על מצבת הקבר אלא רק כרעייתו). מכל מקום, ממשלת יוון סירבה לבקשתו להקבר בתחומה. פטרוס נקבר בארמון ברנסטורף ליד קופנהגן. עשר שנים לאחר מכן נקברה אירנה לצידו.

אותות וכיבודים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ גבריאל צפרוני, 'רוסים 'אדומים' ורוסים 'לבנים' בירושלים, קתדרה 5 (אוקטובר 1977), עמ' 188
  2. ^ HRH Prince Peter of Greece and Denmark, The Aristocracy of Central Tibet, Royal Society for Asian Affairs 1954
  3. ^ Prince Peter of Greece and Denmark: “The Moslems of Central Tibet”, Journal of the Royal Central Asian Society 39 (1952), pp. 233-40