פטרוס הנזיר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
פסל של פטרוס הנזיר באמיין צרפת

פטרוס הנזיר (נקרא גם פייר מאמיין, בצרפתית: Pierre L'Ermite, בערך 1115-1050) היה נזיר ומטיף צרפתי, המנהיג העיקרי של מסע הצלב העממי (נקרא גם מסע הצלב של האיכרים).

דמותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

דמותו של פטרוס הנזיר, הנלמדת מן הכרוניקות בנות הזמן, אינה בהירה. אחדים מהחוקרים אומרים שלא ניתן לדעת את מוצאו, בעוד אחרים טוענים שהוא נצר למשפחת אצילים מחבל פיקרדי בצרפת, שבירתו העיר אמיין. ישנה הסכמה כי מראהו היה גס ושפל וכי כבר בילדותו היה חסר מנוחה. ידוע כי בילה פרק זמן מחייו כנזיר מתבודד ומוזכר כי לא אהב את חברת בני האדם. עוד מוסכם כי הוא היה בעל חזיונות והאמין בהיותו המוציא לפועל של הרצון האלוהי. פטרוס ניחן ביכולות שכנוע ולהט דיבור אשר השפיעו עמוקות על שומעיו.[1] עוד בחייו נקשרה בשמו הילה של נביא קדוש ועושה נפלאות.[2]

הקריאה למסע הצלב הראשון[עריכת קוד מקור | עריכה]

מידת השפעתו ותפקידו של פטרוס הנזיר במסע הצלב הראשון הם נושא הנתון במחלוקת ארוכת שנים. ישנה הסכמה כי מסע ההטפה שערך בצפון צרפת תרם רבות לגיוס המוני של נושאי צלב. עם זאת, חלק מהחוקרים והכותבים בני התקופה הפליגו באמרם כי הוא עצמו היה היוזם והמוביל העיקרי של מסע הצלב הראשון, ולא האפיפיור אורבנוס השני.[3]

לפי ההיסטוריון בן התקופה, הנזיר אלברט מאאכן, פטרוס הנזיר זכה לראות את ישוע בחזיון בזמן שהיה בכנסיית הקבר בירושלים, בשנת 1095. בעקבות התגלות זו הוא נפגש עם הפטריארך של ירושלים והעביר לאפיפיור את בקשתו לעזרה מהנוצרים במערב כנגד האויב המוסלמי המדכא את המאמינים במזרח. פטרוס הפציר באפיפיור להכריז על מסע שהוא עצמו יוביל ויעמוד בראשו. אותו סיפור נכתב באופן דומה גם על ידי גיום מצור ובחיבורים נוספים מהמאה ה-12. עם זאת, כרוניקות שונות של עדי ראייה מזמן מסע הצלב הראשון מייחסות את קריאת היציאה למסע הצלב הראשון לאפיפיור אורבן השני. בכרוניקות אלה, פעילותו של פטרוס הנזיר מוזכרת באיפוק ולעיתים אף בעוינות.[4]

פטרוס הנזיר מראה לצלבנים את הדרך לירושלים. עיטור צרפתי מסביבות 1270

ההיסטוריון היהודי בן המאה ה-19 צבי גרץ, אשר היה ממובילי המפעל ההיסטורי של חכמת ישראל, כתב בספרו על מאורעות תתנ"ו:

"קינותיו המרגשות של פטרוס מאמיין על היחס לעולי הרגל לירושלים, אשר מצאו להן הד כביר בוועידת הכנסייה בקלרמון, עוררו את החסידות הנוצרית, האבירות הרומנטית, השאפתנות, תאוות הבצע ורגשות רבים אחרים, אצילים ושפלים, למסע הצלב."

[5]

גרץ מייחס לפטרוס את הקריאה הראשונה והעיקרית ליציאה למסעות הצלב. יותר מכך, ניתן לראות כי הוא מחזיק בדעה שפעילותו של פטרוס החלה לפני הוועידה בה קרא האפיפיור ליציאה למסע הצלב הראשון.[6]

לא ברור אם פטרוס השתתף בועידת קלרמון. נוסח ישן של הכרוניקה של גיום מצור, אשר מהדורתו האחרונה התפרסמה במאה ה-19, רמז כי הוא אכן השתתף בוועידה זו ואף כי רעיון היציאה למסע הצלב היה שלו. עם זאת, בשנת 1986 פרסם החוקר רוברט הויחנס מהדורה ביקורתית של הכרוניקה, אשר מצמצמת את תפקידו של פטרוס ולא ניתן להבין ממנה כי נכח בוועידה. המהדורה המאוחרת מקובלת כמהדורה התקנית של החיבור.[7]

במשך מאות שנים ייחסו ההיסטוריונים לפטרוס תפקיד מרכזי והוא נחשב ליוזם המסע. תפנית חלה כאשר נערכה בחינה ביקורתית על ידי ההיסטוריונים הגרמנים היינריך פון זיבל והיינריך הגנמאייר בסוף מאה ה-19. אלו טענו כי תיאורו של פטרוס כיוזם מסע הצלב הוא אגדה משוללת בסיס עובדתי. קרנו של פטרוס אכן ירדה בעקבות מחקר זה והוא כמעט ונשכח למשך זמן מה, אך בסוף המאה ה-20 טענו חוקרים שונים כי המקורות המייחסים לו תפקיד בייזום המסע הם עדות מוצקה אשר לא ניתן לבטלה בקלות.
ז'אן פלורי פרסם ספר אשר הקדיש לפטרוס וטען כי יזם את מסע הצלב לצד האפיפיור. הוא הראה כי אפילו הכרוניקות הצרפתיות שהיו חשדניות כלפי פטרוס, מסגירות מידע המבסס את חשיבותו, והמידע מתיישב יפה עם הכרוניקות הגרמניות. פלורי טען כי מכיוון שפטרוס היה מרכיב עממי וחתרני במסע הצלב, הכנסייה רצתה להנמיך את תפקידו ולתת בכתביהם תפקיד חשוב לדרג הכנסייתי העליון. ג'ונתן ריילי סמית' הציע שפטרוס הטיף למען מסע דתי עוד לפני ועידת קרלמון וציין שכותבים בני התקופה, בהם אלברט מאאכן ואנה קוממנה ייחסו לו רעיון דומה עוד לפני נובמבר 1095.[8]

הטפתו של פטרוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיד לאחר ועידת קלרמון (ואולי עוד לפניה) יצא פטרוס הנזיר במסע הטפה החל באזור צפון צרפת ועד פלנדרייה ועמק הריין- אזורים אליהם לא הגיעו מטיפי הכנסייה. פטרוס היה מטיף רהוט שסחף קהל רב במקומות אליהם הגיע. פרק הזמן מחייו בו בילה כנזיר מתבודד העלה את מעמדו בעיני פשוטי העם, אשר ראו בו קדוש ונביא.

על יעילות הטפתו של פטרוס כתב אלברט מאאכן:

"בישופים, אבות מנזרים, כמרים, נזירים, ובהמשך חילונים (laici)[9] אצילים ביותר, נסיכי הממלכות השונות וכל פשוטי העם- ישרים ולא ישרים, נואפים, רוצחים, גנבים, נשבעים לשקר ושודדים – כלומר כל סוגי הנוצרים, ובהם אפילו נשים, כולם חדורי רצון לחזור בתשובה, כולם נהרו בשמחה למסע זה."

[10]

ייתכן והטפתו של פטרוס גרמה במתכוון או שלא במתכוון לפרעות ביהודים וליציאה לא אחראית למסע. הכרוניקאי הגרמני אקהרד מאורה (1125-1050) כתב כי רבים נואשו מהרעב, והמחלות שהיו בצרפת, ולכן היה קל לשכנעם להצטרף למסע.[11]

מסע הצלב העממי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בוועידת קרלמון קבע האפיפיור את מועד היציאה למסע ל-15 באוגוסט שנת 1096, ובמועד זה אכן יצא מסע האבירים בהנהגת האצולה הגבוהה. אולם הטפתו המוצלחת של פטרוס ושל מטיפים דומים, גרמה לכך שכבר ארבעה חודשים קודם לכן, יצאו קבוצות גדולות של פשוטי עם בתנועה ספונטנית לעבר ירושלים. קבוצות אלה התארגנו בהנהגתם של פטרוס הנזיר, של מטיפים עממיים אחרים ושל מנהיגים מבני האצולה הנמוכה של אירופה. בתנועה זו לקחו חלק נשים, ילדים, זקנים, עניים וחולים. רובם לא היו מאומנים במלחמה, לא ממושמעים ולא מאורגנים למסע. בפרט לא האוכלוסייה אותה התכוון האפיפיור לשלוח למסע.

המחנה העיקרי בהנהגתו של פטרוס החל לנוע במרץ 1096,[12] בלי תכנון וללא ציוד ואספקה. ככל הנראה סמכו על כך שיפרנסו אותם במקומות היישוב אליהם יגיעו בדרכם. רוב הקבוצות ביצעו מעשי שוד וביזה בדרכם כאשר הגיעו למקומות ישוב אשר לא נתנו להם את מבוקשם.[13]

משתתפי מסע הצלב העממי לא הגיעו לירושלים. חלקם רעבו בדרך או נשרו מסיבות אחרות מהמסע. (קבוצה בהנהגתו של הכומר גוטשלק, אשר יצאה זמן קצר לאחר הקבוצה בהנהגתו של פטרוס הנזיר, הושמדה בגבול הונגריה לאחר עימות עם תושבי המקום.) אלה אשר נותרו והצליחו להגיע לאזור קונסטנטינופוליס באוגוסט 1096, הועברו על ידי הקיסר אלכסיוס קומננוס אל צדו המוסלמי של מצר בוספורוס. שם חיכו להם כוחות הסלג'וקים אשר טבחו בהם וחיסלו את רובם הגדול.

פטרוס עצמו היה מנהיגו הנערץ של כוח משמעותי בן 30 עד 40 אלף צלבנים, אשר צעד למזרח והושמד כליל לאחר חציית מצרי הבוספורוס. פטרוס נמלט חזרה לקונסטנטינופוליס. בכרוניקות שונות הוא המשיך להופיע בתפקידים שונים: כשליח אל המוסלמים, כאחד מפשוטי העם הצלבנים וכמדריך למקומות הקדושים בירושלים.[14]

מסע הצלב העממי אמנם לא צלח אך הילתו נחקקה כמסע הצלב הראשון ופטרוס הנזיר נחקק בתודעה כראשון הקוראים והמטיפים ליציאה אל עבר ארץ הקודש. המסע העממי השפיע במידה מסוימת על מסעות צלב עממיים נוספים אשר יצאו מאירופה לכיוון ארץ הקודש, כגון מסע הצלב של הילדים (1212) ומסע הצלב של הרועים (1251). ההטפה אשר בה החל פטרוס ונמשכה לאורך השנים, היא שנתנה תחושה לפשוטי העם שלא האצילים וגדולי העם הם אלו אשר מקרבים את הגאולה בהליכתם לירושלים, אלא הם.[15]

פרעות ביהודים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מסע הצלב עבר באזורים בהם שכנו קהילות יהודיות משגשגות. הצלבנים הרעבים וחדורי המוטיבציה להילחם באויבי האל ביצעו פרעות ביהודים: בתי כנסת ובתים פרטיים נבזזו; רבים מהיהודים נרצחו או הוטבלו בכוח על ידי הצלבנים; רבים אחרים שלחו יד בנפשם כדי לא ליפול בידיהם של הצלבנים או להיטבל. על פי הערכה מתו כמה אלפי יהודים בפרעות אלה אשר לימים קיבלו את שמן- פרעות תתנ"ו. חוקרים מסוימים נטו לשייך את ההתנהלות הפרועה ואת התוקפנות כלפי היהודים לתוכני ההטפה של פטרוס הנזיר ודומיו.[16]

קבוצת הצלבנים אשר יצאה בהובלתו של פטרוס הנזיר לא לקחה חלק בפרעות. הם אמנם הוציאו מידי היהודים כסף וציוד למימון המסע, אך זאת בתמורה לכך שלא פגעו בהם. ידוע כי הכוח בהובלתו הגיע לעיר טריר באפריל 1096. יהודי העיר שילמו לצלבנים ואלו המשיכו בדרכם מבלי לפגוע בהם, אך לימים ביצעו בהם פרעות נוצרים מקומיים. האירוע, כמו חקר דמותו של פטרוס, מלמד כי הוא נמנע מפגיעה ביהודים וכי לא ייחל ולא צפה את האלימות אשר ביצעו קבוצות אשר לא היו בהנהגתו הישירה.[2]

ייתכן והיה ניסיון נוצרי לייחס את הפרעות ביהודים דווקא למסע הצלב העממי כדי לנקות את ידם של האצילים וראשי הכנסייה. עם זאת נראה כי דווקא הכוח המזוהה ביותר עם מסע הצלב העממי, זה בהובלתו של פטרוס, לא לקח חלק בפרעות. לעומת זאת, בכתב המיוחס למנהיג קהילת וורמס, שלמה בן שמשון, דווקא גוטפריד מבויון, ממובילי מסע האבירים ושליטה הראשון של ממלכת ירושלים הצלבנית, מוזכר כמי שנשבע לנקום את דמו של המשיח בדמם של יהודים.[17]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא פטרוס הנזיר בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Michaud, Histories des croisade, 7th ed. Vol. 1, pp. 44-45
  2. ^ 2.0 2.1 דן, יוסף. חסידות אשכנז בתולדות המחשבה היהודית כרך א'. תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה. 1990. עמ' 293.
  3. ^ שם.
  4. ^ שגריר, איריס. מסעי הצלב: היסטוריה והיסטוריוגרפיה. רעננה: האוניברסיטה הפתוחה. 2014. עמ' 79.
  5. ^ Heinrich Graetz, Geschichte der Juden von den altesten Zeiten bis auf die Gegenwart, Leipzig, 1896, vol. 6, p. 99
  6. ^ שגריר, איריס. מסעי הצלב: היסטוריה והיסטוריוגרפיה. רעננה: האוניברסיטה הפתוחה. 2014. עמ' 217.
  7. ^ שם. עמ' 83
  8. ^ שם. עמ' 82-80
  9. ^ משמעות המילה חילוני היא אדם שאינו איש כנסייה.
  10. ^ Albert of Aachen, historia lerosolimitana, 1:2, ed. Susan B. Edgington, Oxford, pp. 4-5
  11. ^ Riley-Smith, The First Crusade and the idea of Crusading, London, 2009, p. 39
  12. ^ דן, יוסף. חסידות אשכנז בתולדות המחשבה היהודית כרך א'. תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה. 1990. עמ' 297.
  13. ^ שגריר, איריס. מסעי הצלב: היסטוריה והיסטוריוגרפיה. רעננה: האוניברסיטה הפתוחה. 2014. עמ' 85.
  14. ^ Emest O. Blake, Colin Morris, "A Hermit Goes to War: Peter and the Origins of the First Crusade", Studies in Church History 22 (1985), p.79
  15. ^ Gary Dickson, The Children's Crusade: Medieval History: Modern Mythisrory, Basingstoke & New York. 2008.
  16. ^ Robert Chazan. European Jewry and the First Crusade. U. of California Press. 1996. pp. 55–58
  17. ^ שגריר, איריס. מסעי הצלב: היסטוריה והיסטוריוגרפיה. רעננה: האוניברסיטה הפתוחה. 2014. עמ' 223.