פטרישיה דיגן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
פטרישיה דיגן
Patricia Deegan
פטרישיה דיגן בסדנה שהעבירה בישראל, 2019
פטרישיה דיגן בסדנה שהעבירה בישראל, 2019
מדינה ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
השכלה
  • אוניברטיסת פיטשבורג
  • אוניברסיטת דוקיין
  • Boston University College of Health and Rehabilitation Sciences עריכת הנתון בוויקינתונים
מקצוע פסיכולוגית, חוקרת, בפסקה זו רשומה אחת נוספת שטרם תורגמה עריכת הנתון בוויקינתונים
תואר דוקטור
פרסים והוקרה Wayne Fenton Award for Exceptional Clinical Care (2015) עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

ד"ר פטרישיה דיגןאנגלית: Patricia Deegan) היא פסיכולוגית אמריקאית, פעילה לזכויות אנשים עם מוגבלויות ובעלת ידע מניסיון אישי בבריאות הנפש - היא עצמה עברה משברים נפשיים מגיל צעיר, קיבלה אבחנה פסיכיאטרית כמי שמתמודדת עם סכיזופרניה והיא ממשיכה להתמודד עם סימפטומים פסיכיאטריים עד היום. המחקרים, המאמרים וההרצאות של דיגן השפיעו רבות על התפתחותה של גישת ההחלמה בבריאות-הנפש, בין היתר בשל הנכונות שלה לעשות שימוש בחשיפת הסיפור האישי שלה כמי שמתמודדת עם מגבלה נפשית, וכמי שעברה בעצמה את מה שהיא מכנה "מסע החלמה"[1][2]. היא מגיעה להרצאות ברחבי העולם, ואף הגיעה להרצאות בישראל[3][4][5].

חיים אישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

פטרישיה דיגן נולדה בארצות הברית. כשהייתה בת 17, בשנתה האחרונה בבית-הספר התיכון, היא חוותה משבר נפשי שהוביל לאשפוז ראשון בבית חולים פסיכיאטרי בו קיבלה מהרופאים אבחנה של סכיזופרניה. במאמרים, הרצאות וראיונות רבים, דיגן תיארה את קו השבר שחוותה בעקבות קבלת האבחנה - ובעיקר התייחסה לאובדן התקווה, להתייחסות אליה כאל "סכיזופרנית" ולא כאל אדם בעל רצונות ומחשבות משלו, לדרישת הפסיכיאטר שתימנע בכל מחיר מלחץ ולמעשה תוותר לשם כך על שאיפותיה וחלומותיה, ולמינוני-היתר של תרופות פסיכיאטריות שקיבלה לדבריה[6][7].

"התחלתי לעבור את אותה טרנספורמציה רדיקלית, שהפשיטה אותי מאנושיותי והפחיתה מערכי, מלהיות אדם ללהיות מחלה; מלהיות פט דיגן ללהיות 'סכיזופרנית'. כשאני מסתכלת לאחור אני נדהמת כמה הייתי לבד"[8].

דיגן תיארה פעמים רבות שני רגעים משמעותיים באותם ימים ראשונים בהם רק החלה את תהליך ההחלמה שלה: רגע משמעותי ראשון היה היום שבו התמלאה בזעם כבוש במשרד הפסיכיאטר, כשחשה שהוא מבקש שתוותר על כל שאיפותיה ותקבל את היותה חולה קשה וכרונית: "אני זוכרת שכאשר יצאתי ממשרד הפסיכיאטר עמדתי במסדרון וחלפה תמונה בראשי של אדם עם שרשרת גדולה של מפתחות, כאנשי המקצוע החשובים ביותר הנושאים מפתחות לכל הדלתות בבית החולים. חשבתי: 'אני אהיה ד"ר דיגן ואשנה את מערכת בריאות הנפש שתעבוד נכון כך שאף אחד לא ייפגע בה יותר.' תוכנית זו הפכה למה שאני קוראת: שליחות השורד. זה היה חלום גדול אשר עוצב והשתנה עם הזמן והבגרות, אך זה היה חלומי ותוכנית שסביבה ארגנתי את ההחלמה שלי"[6][7][9].

רגע משמעותי שני היה היום שבו הסכימה להצעה החוזרת ונשנית של סבתה לבוא עמה אל הסופרמרקט ולקנות מזון: "הצעד הבונה הראשון שעשיתי לקראת ההחלמה שלי קרה בעקבות יוזמה של סבתא שלי. כל יום היא נכנסה לחדר בו עישנתי ושאלה אותי אם אני רוצה להצטרף אליה לקנות אוכל, וכל יום עניתי: 'לא'. היא שאלה רק פעם ביום וכך זה היה נראה כמו הזמנה אמיתית ולא נדנוד. מסיבות שאינני מבינה, לאחר חודשים של ישיבה ועישון בלבד, יום אחד עניתי: 'כן' להזמנה שלה. אני מבינה שאותו 'כן' והנסיעה לסופרמרקט, שם כל מה שעשיתי היה לדחוף את העגלה, היה הצעד הראשון לקראת ההחלמה שלי"[7][6].

לאט לאט, דיגן מצאה אסטרטגיות חדשות להתמודדות עם הסימפטומים הפסיכיאטריים שהמשיכה לחוות. היא המשיכה לשמוע קולות מטרידים, ויום אחד כאשר קיבלה במתנה מכשיר ווקמן של חברת סוני גילתה שלשמוע מוזיקה באוזניות עוזר לה להתמודד עם הקולות ולתת להם פחות מקום - וזו הייתה הפעם הראשונה שבה גילתה שעל מנת להתמודד עם סימפטומים פסיכיאטריים יש דברים שהיא יכולה לעשות באופן אקטיבי, ולא רק לקחת את התרופות שהפסיכיאטר רשם לה[3]. בהדרגה היא ביקשה להפחית במינוני התרופות. היא העזה ונרשמה לקורס אקדמי במכללה סמוכה, והשלימה באיטיות תואר ראשון. כשהתחזקה מספיק נעזרה בטיפול נפשי על מנת להתמודד עם זיכרונות מודחקים של התעללות שעברה בילדות[7][6].

דיגן המשיכה ללימודי תואר שני וב-1984 השלימה דוקטורט בפסיכולוגיה קלינית[10]. בשנותיה הראשונות כפסיכולוגית קלינית היא לא שיתפה את הקולגות או המטופלים שלה בניסיון החיים שלה - עד שבסוף שנות השמונים החליטה להוציא לאור את הסיפור האישי שלה ולדבר עליו בגלוי[10].

עבודתה המקצועית[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שסיימה את הדוקטורט שלה, דיגן החלה לעבוד כפסיכולוגית קלינית בבי"ח פסיכיאטרי ממשלתי[10]. בשנים הראשונות היא שמרה לעצמה את ההיסטוריה האישית שלה בבריאות-הנפש, את המשברים הנפשיים שעברה, האבחנה שקיבלה וההתמודדות המתמשכת שלה. במאמרים מאוחרים יותר היא תיארה את המחירים ששילמה על בחירתה להישאר "בארון", כפי שכינתה זאת: "הלחץ להישאר בארון לגבי ההיסטוריה הפסיכיאטרית שלי לא בא רק ממני. היה לא מעט לחץ חברתי לשמור את ההיסטוריה הפסיכיאטרית שלי בסוד [...] בעקבות ההסתרה התמודדתי עם הרבה זיכרונות טראומטיים ללא תמיכה. למשל בהתמחות הראשונה שלי בבית חולים ממשלתי, קיבלתי התקפת אימה כאשר דלת המתכת הכבדה נטרקה מאחורי. אני זוכרת שקפאתי כאשר ראיתי אדם נגרר כדי להיכבל. רק לפני מספר שנים עשו את זה לי. לחיות בארון הכריח אותי להתמודד עם חלק זה של התפתחותי המקצועית לבד"[7][6].

רק ב-1986, השנה בה עזבה את העבודה בבית-החולים, היא סיפרה לראשונה על ניסיון החיים שלה בהרצאה פומבית בפני אנשי כמורה במדינת מסצ'וסטס[10]. דיגן הוזמנה להעביר את אותה הרצאה בעוד ועוד מקומות, עד שבשנת 1988 תוכן ההרצאה פורסם כמאמר בשם "החלמה: ניסיון החיים של השיקום" ("Recovery: The lived experience of rehabilitation") בכתב-העת לשיקום פסיכוסוציאלי, כתב-עת אקדמי נחשב ובעל תפוצה[11][12].

המאמר של דיגן נחשב בידי רבים לפעם הראשונה שבה מושג ה"החלמה" נכנס לזרם המרכזי של בריאות-הנפש[13][14]. במאמר, היא מספרת את סיפורה האישי לצד סיפורו האישי של גבר אנונימי שסבל משיתוק פיזי בעקבות תאונה, ומתארת כיצד שניהם עברו תהליך דומה - החל מהכחשה, דרך ייאוש וייסורים ועד למציאת תקווה ולצמיחה אישית דווקא מתוך קבלת המגבלות: "החלמה איננה מתייחסת לתוצאה או תוצר סופיים. אין משמעותה שהגבר המשותק ואני 'התרפאנו'. למעשה, ההחלמה שלנו מסומנת באמצעות קבלה מתמשכת ומעמיקה של מגבלותינו. אבל כעת, במקום שתהיה סיבה לייאוש, אנחנו מוצאים שהמגבלות האישיות שלנו הן הקרקע שממנה נובעות האפשרויות הייחודיות שלנו. זהו הפרדוקס של החלמה, כלומר, שבקבלה של מה שאיננו יכולים לעשות או להיות, אנו מתחילים לגלות את מי שאנחנו יכולים להיות ומה שאנו יכולים לעשות". החלמה, היא מסבירה במאמר, "איננה תהליך ליניארי שמסומן באמצעות הישגים רציפים. תהליך ההחלמה מתואר יותר במדויק כסדרה של התחלות קטנות וצעדים קטנים מאוד. כדי להחלים, צריכה להיות לאנשים עם מוגבלות פסיכיאטרית נכונות לנסות ולהיכשל, ולנסות שוב"[12][11].

לאורך השנים דיגן פרסמה עשרות מאמרים אקדמיים ככותבת יחידה, ולקחה חלק בכתיבתם של עשרות נוספים[15]. במאמרים שלה היא מדברת על הצורך בתקווה, על יחסי-הכוחות בין נותני שירות ומקבלי שירות במערכת בריאות-הנפש, על ראיית האדם המתמודד כמומחה לחייו ועל הצורך בקבלת-החלטות משותפת[16] - לרבות בהחלטות לגבי שימוש בתרופות פסיכיאטריות ובמינונן[17]. בעקבות מחקר איכותני שבו ערכה ראיונות פתוחים עם אנשים המתמודדים אף הם עם מגבלה נפשית, היא טבעה את המונח "תרופות אישיות" (Personal Medicine)[18] - אותו היא מגדירה בתור כל מה שהאדם עושה, באופן אקטיבי, על מנת להרגיש טוב ולהמשיך להרגיש טוב[19]. מבחינתה, לצאת להליכה באוויר הפתוח כדי להתמודד עם דיכאון, לעבוד בגינה כדי להתמודד עם זכרונות טראומטיים או להשתמש באטמי אוזניים או במכשיר ווקמן כדי להתמודד עם שמיעת קולות מטרידים, הם תרופות רבות עוצמה - לא פחות מאשר התרופות הכימיות שאותן האדם נוטל בעקבות מרשם של הפסיכיאטר שלו[3]. דיגן תיעדה את ההיסטוריה של הפרות זכויות-אדם בחסות הפסיכיאטריה, ואת ההיסטוריה של התנועה הצרכנית/תנועת השורדים/המטופלים לשעבר - ההיסטוריה של אנשים המתמודדים עם מגבלה נפשית שהפכו לאקטיביסטים ופעלו לייצג את עצמם למול המערכת הפסיכיאטרית[20][21][22]. לאורך כל הכתיבה שלה, דיגן עושה שימוש נדיב בחשיפה ובידע מתוך ניסיון אישי.

במהלך שנות התשעים דיגן הייתה שותפה להקמתו של "המרכז הלאומי להעצמה"[23], ארגון שמייצג ומנוהל בידי ולמען אנשים המתמודדים עם מגבלה נפשית ("a consumer/survivor/ex-patient-run organization", כהגדרתם), אשר עוסק בסינגור, מחקר, בניית כלים וסיוע למסגרות של תמיכת עמיתים[24]. דיגן הייתה בין שלושת המייסדים של הארגון לצד פעילים אחרים בעלי ידע מניסיון אישי של התמודדות עם משברים נפשיים ואבחנה פסיכיאטריות - ד"ר דניאל פישר, שהשלים את לימודי הרפואה וההתמחות בפסיכיאטריה לאחר שורה של אשפוזים כפויים וקבלת אבחנה של סכיזופרניה[25]; והפעילה לזכויות אנשים עם מוגבלויות לורי אהרן[26]. באותן שנים דיגן פיתחה סימולציה שנועדה להעביר את החוויה של שמיעת קולות מטרידים, במטרה לעזור לאנשי מקצוע בבריאות-הנפש להבין את הכוחות הנדרשים להתמודד עם שמיעת קולות מטרידים[27].

בשנת 2001, פטרישיה דיגן ובת הזוג שלה, דבורה אנדרסון, הקימו חברת ייעוץ בשם PDA. משנת 2005 ואילך - לצד המשך עבודות הייעוץ, ההרצאות, המחקר והכתיבה - החלה החברה לפתח מוצרי תוכנה, שנועדו לשנות את תהליכי העבודה במרפאות בריאות-הנפש, ולא רק להעניק השראה חד-פעמית בדמות הרצאה שלאחריה אנשי המקצוע יחזרו לשיטות העבודה הרגילות שלהם[10]. מוצרי התוכנה שהחברה פיתחה קיבלו את השם CommonGround - קרקע משותפת. פלטפורמת ה-CommonGround מאפשרת למרפאות בריאות-הנפש לשנות את כל דרכי האינטראקציה שלהן עם המטופלים, על מנת להעצים את המטופל ולעודד אותו לייצר קבלת החלטות משותפת עם הפסיכיאטר שלו ועם גורמי הטיפול האחרים. השימוש בפלטפורמה מבוסס על החלטה של המרפאות להעסיק עמיתים מומחים בחדר ההמתנה של המרפאה - אנשים בעלי ידע מניסיון אישי, שהתמודדו בעצמם עם משברים נפשיים ומגבלה נפשית, שעושים שימוש בידע מניסיון ובתחושת הגורל המשותף (היותם "עמיתים", כלומר בני קבוצת השווים), שמועסקים במסגרת המרפאה כחלק מבעלי התפקידים במקום[4]. בנוסף החברה מעבירה הכשרות לעמיתים-מומחים ולאנשי-מקצוע, מייצרת כלים לטיפול ולקבלת החלטות משותפת ומספקת הדרכה וייעוץ. דיגן עצמה מפרסמת בלוג באתר החברה.

דיגן ממשיכה לפרסם מחקרים ולהרצות בכל רחבי העולם - בשנת 2019 חזרה לסדרת הרצאות בישראל, לאחר שהגיעה להרצאות בישראל עוד בשנת 1995[28].

משפחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

דיגן חיה בזוגיות ארוכת שנים עם בת הזוג שלה, דבורה אנדרסון, שאף היא מתמודדת עם מגבלה נפשית ונמצאת בהחלמה. השתיים הכירו בשנת 1986, כאשר אנדרסון גייסה אותה כשותפה להקמת ארגון של אנשים המתמודדים עם מגבלה נפשית בכל רחבי מדינת מסצ'וסטס שבארצות-הברית[10]. ב-1997 נולדה לשתיים בת[29] בשם קיאן[30].

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ פטרישיה דיגן, Recovery as a Journey of the Heart, ‏10/5/1995
  2. ^ פטרישיה דיגן, "החלמה כמסע של הלב" - הרצאה מצולמת עם כתוביות בעברית, ‏10/5/1995
  3. ^ 1 2 3 פטרישיה דיגן, "תרופות אישיות: אבן דרך בהתפתחות גישת ההחלמה בבריאות-הנפש" - הרצאה מצולמת בת"א בכנס העשור של ארגון יספר"א, עם כתוביות בעברית, חלק ראשון., ‏9/12/2019
  4. ^ 1 2 פטרישיה דיגן, "תכנית CommonGround: פלטפורמה חדשנית ליישום תרופות אישיות בתוך המערכת" - הרצאה מצולמת בת"א בכנס העשור של ארגון יספר"א, עם כתוביות בעברית, חלק שני, ‏9/12/2019
  5. ^ פטרישיה דיגן, הרצאה בישראל בבי"ס לשיקום, הקריה האקדמית אונו, ‏דצמבר 2019
  6. ^ 1 2 3 4 5 פטרישיה דיגן, Recovery as a Self-Directed Process of Healing and Transformation, ‏2001
  7. ^ 1 2 3 4 5 פטרישיה דיגן (תרגום: אפרת רייטר), החלמה כתהליך בהכוונה עצמית של ריפוי ושינוי (בתרגום לעברית), אתר תכנית "צרכנים נותני שירות", חברת "יוזמה דרך הלב"
  8. ^ פטרישיה דיגן, Recovering our sense of value after being labeled mentally ill, ‏31/4/1993
  9. ^ פטרישיה דיגן, הרצאה באתר YouTube, ‏תאריך ההקלטה המקורית אינו ידוע
  10. ^ 1 2 3 4 5 6 הביוגרפיה של פטרישיה דיגן, באתר החברה שלה CommonGround
  11. ^ 1 2 פטרישיה דיגן, Recovery: The Lived Experience of Rehabilitation, ‏1988
  12. ^ 1 2 פטרישיה דיגן, החלמה: חווית החיים של השיקום (סיכום מאמר בעברית באתר יספר"א - האגודה הישראלית לשיקום פסיכיאטרי), ‏1988
  13. ^ לארי דיוידסון, Is there a future for recovery? (עמוד 10 בתוך מגזין WAPR), ‏דצמבר 2018
  14. ^ לארי דיוידסון, האם יש עתיד להחלמה? (סיכום מאמר בעברית, בתוך אתר יספר"א - האגודה הישראלית לשיקום פסיכיאטרי)
  15. ^ רשימה ביבליוגרפית - מאמרים של פטרישיה דיגן, באתר החברה שלה CommonGround
  16. ^ רננה אלרן שטנגר, מי מפחד מפטרישיה דיגן?, פסיכולוגיה עברית, ‏20/12/2019
  17. ^ פטרישיה דיגן ואחרים, Best Practices: A Program to Support Shared Decision Making in an Outpatient Psychiatric Medication Clinic, ‏1/6/2008
  18. ^ פטרישיה דיגן, The importance of personal medicine: a qualitative study of resilience in people with psychiatric disabilities, ‏נובמבר 2005
  19. ^ הגדרה לתרופות אישיות, הפנייה מתוך אתר Common Ground
  20. ^ פטרישיה דיגן, The Politics of Memory - סרט תיעודי ב-5 חלקים ביצירתם של פטרישיה דיגן וטרי סטרקר, YouTube
  21. ^ פטרישיה דיגן, The Politics of Memory and Terry Strecker - פוסט בבלוג של פטרישיה דיגן על הסרט "הפוליטיקה של הזיכרון", ועל טרי סטרקר השותף שלה ליצירתו, ‏6/3/20
  22. ^ פטרישיה דיגן, מאמרים בבלוג של פטרישיה דיגן תחת התגית "היסטוריה של צרכנים/שורדים/מטופלים-לשעבר"
  23. ^ ביוגרפיה של פטרישיה דיגן באתר NARPA, ‏לא ידוע, לא מעודכן
  24. ^ אתר "המרכז הלאומי להעצמה" - תכניות ושירותים
  25. ^ ביוגרפיה של דניאל פישר באתר "המרכז הלאומי להעצמה", ‏ללא תאריך
  26. ^ ביוגרפיה של לורי אהרן באתר NARPA, ‏תאריך לא ידוע - לא מעודכן
  27. ^ עיתונאי CNN אנדרסון קופר עובר את הסימולציה של פטרישיה דיגן לעיני מצלמות, YouTube
  28. ^ פטרישיה דיגן, תיאור הביקור של פטרישיה דיגן בישראל בדצמבר 2019, בבלוג שלה באתר CommonGround., ‏23/12/2019
  29. ^ Nancy Hicks, Live life, not diagnosis, says speaker diagnosed with schizophrenia, ריאיון עם פטרישיה דיגן בעיתון אמריקאי, ‏23/5/2012
  30. ^ פטרישיה דיגן, פטרישיה דיגן ובתה קיאן בחשבון הטוויטר של דיגן