פט שופ בויז

**פט שופ בויז**
**Pet Shop Boys**
	ניל טננט (משמאל) וכריס לואו בראיון, 2013
מקום הקמה	לונדון
מוקד פעילות	לונדון, אנגליה
תקופת הפעילות	מ-1981
סוגה	סינת'-פופ • גל חדש • דאנס-פופ • דיסקו • האוס • ארט פופ • Hi-NRG
חברת תקליטים	פרלופון; אי אם איי; אטלנטיק; סייר; סאנקצ'וארי; ריינו
פרסים והוקרה	פרסי המוזיקה הבריטית (15 בפברואר 2009)
	petshopboys.co.uk
	פרופיל ב-IMDb
חברים
	ניל טננט; כריס לואו

Pet Shop Boys ( פט שופ בויז, מילולית: "נערי חנות חיות המחמד") הוא צמד סינת'-פופ בריטי אשר כולל את הסולן ניל טננט והקלידן כריס לואו. הם פרצו לתודעה באמצע שנות השמונים עם שורה של להיטים, ומאז הוציאו אלבומים ולהיטים רבים, חלקם נחשבים לקלאסיקות של מוזיקת הפופ. הם ידועים ביצירת שירים מלודיים, ולרוב נגישים וקליטים, אך עם זאת בעלי טקסט מורכב המסתיר בדרך כלל ביקורת או אירוניה בתחומים רבים: אהבה, מיניות, פוליטיקה ותרבות. בנוסף, התיאטרליות והזיקה לאמנויות הבמה הפכו לאחד מסימני ההיכר שלהם. הם הפכו במרוצת השנים להיות אחד מהרכבי הפופ הבריטי המצליחים אי פעם, עם הצלחה גלובלית המשתרעת על בריטניה, ארצות הברית, אירופה, יפן ורוסיה. כמו כן, עבדו הצמד עם מספר רב של אומנים מצליחים, כגון: אלטון ג'ון, דייוויד בואי, קיילי מינוג, לייזה מינלי, טינה טרנר, מדונה ועוד.

קריירה מוזיקלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחילת הדרך: 1981–1985[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניל טננט וכריס לואו נפגשו לראשונה בחנות מוצרי חשמל באוגוסט 1981. השניים גילו עניין משותף - מוזיקת פופ ודאנס. כתוצאה מכך החליטו השניים להפגש שנית ולכתוב מספר שירים, חלקם יהפכו בהמשך ללהיטים גדולים: West End Girls, It's A Sin ו-Jealousy. בתחילה הם נקראו West End, על שם הרובע הלונדוני החביב עליהם. בהמשך שינו את שמם ל-"Pet Shop Boys" (נערי חנות חיות המחמד) בעקבות עצתם של חברים משותפים שעבדו בחנות חיות מחמד. הצמד ציינו ברבות השנים כי חשבו כי השם מזכיר שם של להקת ראפ בריטית מאותה תקופה.

במהלך 1983, נשלח טננט, אז כתב במגזין המוזיקה הבריטי הפופולרי Smash Hits, לראיין את חברי להקת הפוליס. טננט החליט באותה הזדמנות גם לפגוש את המפיק האגדי של הלהקה - בובי אורלנדו, הידוע בכינויו בובי או (Boby O). השניים אכלו ביחד ארוחת צהריים, ובובי או הציע לטננט להפיק לו תקליט. התוצאה הייתה West End Girls, שהפך ב-1984 ללהיט מועדונים בלוס אנג'לס, ואף הצליח מעט בצרפת ובבלגיה.

הפריצה הגדולה: 1985–1986[עריכת קוד מקור | עריכה]

טננט ולואו עבדו עם בובי או על שירים נוספים, אך בתחילת 1985 הם חתמו על חוזה הקלטות בחברת "פארלופון" (Parlophone) הבריטית, שהיא שלוחה של חברת ההפקות הענקית EMI. בעקבות כך התעוררה מחלוקת בין חברי הצמד לבובי או, שיושבה בסופו של דבר בכך שהוא יקבל תמלוגים ממכירותיו העתידיות של הצמד. בהמשך השנה הוציא הצמד סינגל נוסף Opportunites (Let's Make Lots Of Money). השיר, שעוסק בנסיונותיהם חסרי הסיכוי של שני "עלובי החיים" להרוויח כסף רב, נחל כישלון במכירות ובמצעד הבריטי והגיע רק למקום 116. השניים לא התייאשו והחלו לעבוד עם מפיק חדש - סטפאן הייג. יחד הקליטו מחדש את West End Girls. מיד עם הוצאתו הפך הסינגל ללהיט בקנה מידה עולמי והגיע למקום הראשון במדינות רבות, בהן: בריטניה, ניו זילנד, ארצות הברית, הונג קונג, קנדה, פינלנד וישראל. כשנשאל טננט מהי ההרגשה לבצע להיט שמגיע למקום הראשון ענה כי "לא מרגישים דבר, התחושה היא כמו לשתות כוס תה". בעקבות ההצלחה האדירה הוציאו השניים סינגל נוסף בתחילת 1986 - Love Comes Quickly, שזכה להצלחה גם הוא והגיע למקום ה-19 במצעד הבריטי.

בהמשך השנה הוציאו הצמד את אלבומם הראשון Please (בעברית: "בבקשה"). האלבום הכיל את להיטיהם הקודמים של הצמד: West End Girls ו-Love Comes Quickly וזכה גם הוא להצלחה רבה מסביב לעולם. טננט הסביר את בחירת שמו של האלבום בכך ש"אדם שירצה לקנות את האלבום יצטרך לומר 'אני יכול לקבל את האלבום של ה-"פט שופ בויז", בבקשה?' (Can I have the Pet Shop Boys album, 'Please'?)". בנוסף, בחירת השם לוותה בהחלטה כי כל אלבומיהם העתידיים של הצמד יזכו לשמות בני מילה אחת וכי באף אלבום לא יהיה שיר שנושא את שמו של האלבום. בהמשך השנה יצא לאור מהאלבום סינגל נוסף - גרסה מחודשת של Opportunites (Let's Make Lots Of Money). השיר הצליח הפעם להיכנס לעשרים הראשונים במצעד הבריטי. לקראת סוף השנה הוציאו הצמד סינגל רביעי ואחרון לאותו אלבום - Suburbia, שזכה להצלחה ופופולריות רבה בדומה לקודמיו.

אלבום זה נחשב לאלבום הטוב והמצליח ביותר של הלהקה. הלהיטים שהוא הניב הפכו לקלאסיקות בין המוכרות ואהובות של הלהקה, הן בקרב המעריצים והן בקרב המבקרים.

במהלך 1986, יצא אלבום ה"רמיקסים" הראשון של הלהקה - Disco. האלבום כלל שישה "רמיקסים": ארבעה רמיקסים של הסינגלים מהאלבום הקודם Please ושני "רמיקסים" לשני "בי-סיידים" - In The Night (ה"בי-סייד" של ההוצאה הראשונה של Opportunites (Let's Make Lots Of Monet)) ו-Paninaro (ה"בי-סייד" של Suburbia).

הצלחה אדירה: 1987–1988[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1987, הוציא הצמד סינגל חדש - It's a Sin, שהיה אחד השירים הראשונים שהשניים כתבו והקליטו יחד. השיר מספר על חווייתו של נער קתולי שזוכה לחינוך אדוק ולומד כי כמעט כל מעשה וכל רצון שמתעורר בו הוא חטא. טננט סיפר כי השיר מושפע מהחינוך לו זכה בבית ספר קתולי בילדותו. השיר עורר את זעמה של הכנסייה בבריטניה וטננט אף זכה להכפשות אישיות מצידם, אך כל זאת לא מנע מהשיר להפוך ללהיט ענק ולהגיע למקום הראשון במצעד הבריטי ולמקום התשיעי במצעד האמריקאי. בתקרית מסוימת, מפיק הפופ ג'ונתן קינג טען כי בשיר יש אלמנטים הלקוחים, שלא לומר גנובים, מלהיטו של קט סטיבנס Wild World. הצמד תבע את קינג, זכה במשפט ותרם את כספי הפיצויים לצדקה. לאחר כמה חודשים הוציאו הצמד סינגל נוסף - What Have I Done To Deserve This. השיר, שהיה דואט של טננט והזמרת הבריטית דאסטי ספרינגפילד הגיע למקום השני במצעד הבריטי והאמריקאי. בעקבות הצלחתם של שני הסינגלים יצא לאור אלבומם השני של הצמד - Actually, שהכיל את שני להיטיהם הקודמים וזכה להצלחה מסחררת. הסינגל הבא Rent עסק באהבה תלותית ונצלנית וזכה גם הוא להצלחה ונחשב לאחד השירים בעלי הטקסט המחוכם ביותר בתולדות הפופ, בעיקר בגלל השורה "אני אוהב אותך, אתה משלם לי את שכר הדירה (I love you, you pay my rent)".

במקביל ליציאתו של האלבום המצליח, ניסה הצמד את כוחו בהפקת סרט קצר. הסרט התפתח עד מהרה להפקה רצינית ולבסוף הפך לסרט באורך מלא. הוא זכה לשם It Couldn't Happen Here על שם אחד השירים שהופיעו באלבומם הנוכחי Actually. הסרט זכה לתגובות פושרות ולכישלון מסחרי. הצמד אמנם לא הפיק עוד סרט מאז, אך הייתה זו תחילתו של אספקט חדש בקריירה של הצמד - "קריצה" לסוגים נוספים של אמנות מלבד מוזיקת פופ.

בהמשך אותה שנה, לרגל עשור למותו של אלביס פרסלי, התבקשו הצמד לחדש את אחד מלהיטיו לתוכנית טלוויזיה. הם בחרו לחדש את Always On My Mind שהגיע למקום הראשון אף הוא והפך לסינגל חג המולד הנמכר ביותר בכל הזמנים. השיר לווה בקליפ שכלל קטעי וידאו מהסרט שלהם מאותה שנה. השיר זכה להצלחה גם בארצות הברית, שם הוא הגיע למקום הרביעי.

בתחילת 1988 יצא לאור הסינגל הרביעי והאחרון של הצמד מהאלבום Actually - Heart. השיר, שזכה ל"מיקס" שונה מזה של האלבום, הפך ללהיט ענק והיה הסינגל האחרון של הצמד שנכנס למקום הראשון במצעד הבריטי עד היום. בקליפ שליווה את הסינגל הופיע השחקן הבריטי המפורסם איאן מקלן כערפד שחוטף מטננט את אהובתו ביום חתונתם. הקליפ משרה אווירה אירונית, שכן ידוע כי גם מק'קלן וגם טננט הם הומוסקסואלים (טננט יצא מהארון רק ב-1993 אך תמיד "נחשד" ככזה).

"סוף העידן האימפריאלי": 1988–1989[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר הצלחה גדולה של שני האלבומים הראשונים, הגיע האלבום השלישי של הצמד – Introspective ב-1988. האלבום היה שונה מקודמיו בכך שבמקום להכיל כעשרה שירים קצרים בני 3–4 דקות, הוא הכיל 6 שירים בלבד שהיו הרבה יותר ארוכים (6–8 דקות). הרעיון של הצמד היה שבמקום לקחת שירים קצרים ולעשות להם "רמיקסים" ארוכים לסינגלים של 12 אינץ', לעשות ההפך וליצור משירים ארוכים "רמיקסים" קצרים לסינגלים של 7 אינץ'. בנוסף, רצו הצמד שכל שירי האלבום יהיו סינגלים. כך, יצאו מהאלבום הסינגלים המצליחים Domino Dancing, Left To My Own Devices ו-It's Alright. בנוסף, היה בו ביצוע שלהם ללהיט I'm Not Scared שהם הפיקו ללהקת Eighth Wonder מוקדם יותר באותה שנה. בנוסף היה באלבום "רמיקס" חדש ל-Always On My Mind שהוציאו בשנה הקודמת. יוצא הדופן היחיד היה I Want A Dog, שהיה ה"בי-סייד" של הסינגל Rent.

במהלך 1989 יצא הצמד לסיבוב הופעות קצר שנקרא MCMLXXXIX (המספר 1989 בספרות רומיות). במהלך ההופעות עלו הצמד ושלל רקדנים וניצבים לבמה בתחפושות ססגוניות. בנוסף, לוו ההופעות בהקרנת קטעי וידאו מיוחדים פרי יצירתו של במאי הקולנוע דרק ג'רמן. סיבוב ההופעות, שנמשך אמנם רק חודש, נתן את הטון לסגנון ההופעות של הצמד בעשור הקרוב - הופעות תיאטרליות.

מבחינת הצמד, הייתה זו סיומה של תקופת הפופולריות הגדולה ביותר שלהם. בהמשך זכו להיטיהם להצלחה גדולה ביותר, אך עדיין בתדירות נמוכה מזו שהורגלו בה. הירידה הניכרת ביותר בהצלחתם של הצמד הייתה בארצות הברית, בה התקשו מאוד להכניס להיטים אל המקומות הגבוהים במצעדים כפי שהורגלו בשנים עברו. היה זה לדברי טננט "סוף העידן האימפריאלי".

שינויים אמנותיים: 1990–1992[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1990 יצא אלבומם הרביעי של הצמד, Behaviour, שהיווה שינוי מסוים בסגנונו המוזיקלי של הצמד. האלבום היה מלודי ושקט יותר מאלבומיהם הקודמים. בעיני רבים נחשב האלבום הזה לטוב ביותר של הצמד. השם מרמז על הנושא העיקרי שעובר כחוט השני בכל שירי האלבום - התנהגות ורגשות. הסינגל הראשון היה So Hard שעסק בבגידה והעמדת פנים בין בני זוג. בהמשך יצא לאור הסינגל Being Boring המלודי, שעסק בהתמודדות של הקהילה ההומוסקסואלית עם מחלת האיידס שפרצה לתודעה בבריטניה במהלך שנות השמונים. הצמד ציפה כי הסינגל יצליח, אך לתדהמתם הגיע רק למקום ה-20 במצעד הבריטי. בנוסף יצא הסינגל Jealousy, החותם את האלבום, שעסק בקנאה ובדילמות והתסכול אשר היא יוצרת. באותה תקופה גם יצא לאור סינגל כפול הכולל "מיקס" חדש לשיר How Can You Expect To Be Taken Seriously הלקוח מהאלבום ואת הביצוע שלהם ל- Where The Streets Have No Name, במקור של פרנקי ואלי ו-U2 (בהתאמה). How Can You Expect To Be Taken Seriously הוא בעצם פארודיה על כוכבי רוק המעמידים פנים כי הם מובילים אג'נדה עולמית ומעמידים פנים כי אכפת להם מאנשים אחרים והם לא מעוניינים רק בעושר ותהילה. האפקט מתעצם בכך שהשיר יצא לאור לצד הביצוע המחודש לשיר של U2, שסולנה בונו ידוע כפילנתרופ ומתנדב ברמה עולמית.

במהלך 1991, בעקבות הצלחת אלבומם Behaviour מהשנה שעברה יצאו הצמד לסיבוב הופעות עולמי נוסף - Performance. הפעם, ההופעות היו הרבה יותר תיאטרליות מאלו של הסיבוב הקודם. נבנתה תפאורה מיוחדת, עוצבו תחפושות והוכנו קטעי וידאו חדשים. במהלך כל ההופעה, להקת הנגנים שליוותה את הצמד הייתה מאחורי הקלעים וכלל לא נראתה לצופים. כלי הנגינה היחיד שנראה על הבמה היה מערכת הקלידים של לואו שהועלתה לבמה בחלק מן השירים. בין השירים ירדו הצמד וצוות הרקדנים מהבמה והחליפו תלבושות, בעוד שעל הבמה הוחלפה התפאורה והועלו אביזרים חדשים. הצמד התכוון שההופעה תהיה תיאטרלית ככל האפשר. טננט אף טען בזמנו שמטרתם של הצמד הייתה לתת הופעה שונה - יותר הצגת תיאטרון מאשר הופעת רוק. סיבוב ההופעות זכה להצלחה רבה ואף תועד בסרט שהופץ על גבי DVD בשנת 2004.

בסוף 1991 הוציא הצמד את אוסף הסינגלים הראשון שלהם Discography שכלל את כל להיטיהם עד אז וגם שני סינגלים חדשים: Dj Culture, שהיה מין ביקורת על מלחמת המפרץ הראשונה שהתרחשה באותה תקופה, ו-Was It Worth It שהיה לסינגל היחיד של הצמד שלא נכנס אל 20 הראשונים במצעד הבריטי (הוא הגיע רק למקום ה-24). במקביל יצא גם אוסף הקליפים הראשון שלהם שנקרא Videography.

חזרה לפופ: 1993–1995[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקראת האלבום הבא החליטו הצמד לשנות את הכיוון המוזיקלי מהאלבום הקודם ולחזור לפופ טהור כפי שעשו בשנות השמונים. באמצע 1993 הם הוציאו את הסינגל החדש Can You Forgive Her העוסק בהתחבטויותיו של נער הומוסקסואל "בארון" שמצד אחד נמצא בקשר עם בחורה שכל הזמן לועגת לו ועל הרגליו ה"הומוסקסואליים" ומצד שני רוצה "לצאת מהארון" ולהיות בקשר עם בחור. הסינגל החדש, שסימן את חזרתם של הלהקה למוזיקת פופ קצבית, לווה בקליפ שנעשה כולו באמצעות אנימציה ממוחשבת והיה שונה בתכלית משאר הקליפים באותה תקופה. הצלחתו של הסינגל הכשירה את הקרקע לסינגל המצליח ביותר שהלהקה הוציאה תחת ידיה באותו עשור. לקראת סוף 1993, הם הוציאו את Go West שהיה במקור להיט של להקת ווילג' פיפל. הצמד, שביצעו את השיר בהופעה חיה בתערוכה של ידידם אומן ה"וידאו-ארט" דרק ג'ארמן, הרגישו שהם מוסיפים לשיר, שביסודו מדבר על חברה הומוסקסואלית אוטופית, נופך דיכאוני וציני. לואו טען כי קולו של טננט יגרום למאזינים להרגיש את הפער בין החלום למציאות, ובעצם שאין עתיד לרעיון הזה. הקליפ, שחלקו צולם בכיכר האדומה במוסקבה, המשיך בקו הממוחשב של Can You Forgive Her והציג אף הוא אנימציה מתקתקה ותחפושות ססגוניות. הסינגל החדש זכה להצלחה ענקית בכל העולם, ובישראל בפרט, בה אף זכה למחווה בפרסומת לקטשופ אסם שהתבססה על הקליפ שלו. במקביל יצא לאור גם האלבום החדש Very, שהיה כולו שירי פופ להיטיים אך בעלי משמעויות עמוקות כהרגלם של הצמד. בהמשך יצאו לאור הסינגלים I Wouldn't Normally Do This Kind Of Thing ו-Liberation.

באמצע 1994, יצא לאור הסינגל Absolutely Fabulous. הסינגל, שלא הופיע באלבום, היה מחווה לקומדיה בריטית מצליחה באותה תקופה בעלת אותו שם, והכיל קטעי שיחה ממנה. על עטיפת הסינגל לא הופיע השם "פט שופ בויז" וכל הכנסותיו נתרמו לקרן צדקה שיסדו קומיקאים בריטים. שלושה חודשים לאחר מכן יצא הסינגל החמישי של הצמד מאלבומם האחרון - Yesterday, When I Was Mad. השיר מספר על מגוון "מחמאות" די מעליבות שהצמד קיבל במהלך הקריירה, וכי למרות אותן הערות מרגיזות, הם החליטו לא לוותר על המוזיקה והעשייה שלהם. שיר דומיננטי נוסף מאותו אלבום הוא Dreaming Of The Queen. השיר, שטננט סבור כי הוא הטוב ביותר שלהם, מספר על חלום שלו שבו הוא מבקר את מלכת אנגליה, ששוטחת בפניו את אכזבתה מכך שכל המאהבים הגדולים בעולם מתו. בראיון שנערך באותה תקופה, הסביר טננט שהוא התכוון לרמוז שאותם מאהבים בשיר הם בעצם הומוסקסואלים וכי הם מתו מאיידס.

במקביל ליציאת האלבום יצא הצמד לסיבוב הופעות עולמי קצר באוסטרליה ובדרום אמריקה - Discovery. שמו של סיבוב ההופעות הוא לכאורה מילה באנגלית (תגלית), אך הוא למעשה חיבור של שתי מילים - Very (האלבום שאותו ליווה סיבוב ההופעות) ו-Disco. ההופעות היו פחות תיאטרליות מאלו של הסיבוב הקודם, אך שילבו בשירים ביצועים למספר להיטי פופ עכשוויים מאותה תקופה: Rhythm Of The Night (במהלך Left To My Own Devices ו-Mr.Vain (במהלך One In A Million). בנוסף, באותו סיבוב הופעות החל מנהג שנמשך גם בסיבובי ההופעות הבאים של הצמד - שילוב להיט הדיסקו הקלאסי I Will Survive בביצוע השיר It's A Sin.

באותה שנה הוציא הצמד את אוסף ה"רמיקסים" השני שלהם Disco 2 שכלל עשרה "רמיקסים" ללהיטיהם מתקופת אלבומם האחרון Very. בנוסף, כלל האוסף "רמיקס" של הלהיט So Hard ו"רמיקס" של השיר We All Feel Better In The Dark שהיה "בי-סייד" של הסינגל Being Boring.

ב-1995, הוציא הצמד אוסף "בי-סיידים" כפול Alternative. האוסף הכיל את כל ה"בי-סיידים" שהצמד הוציא על גבי סינגלים במהלך הקריירה שלהם. בראיון שנערך בעקבות ההוצאה לאור של האוסף, הסביר הצמד כי לשם שבחרו לאוסף יש מספר רבדים ומשמעויות. ראשית, "בי-סייד" הוא החלופה של "איי-סייד" (הצד של הסינגל שהכיל את הלהיט). שנית, השירים שיצאו לאור כ"בי-סיידים" היו בעיניהם יותר אלטרנטיביים ולא "מיינסטרים" כמו הלהיטים שלהם. שלישית, על גבי העטיפה השחורה הופיעה הולוגרמה שהתחלפה בין פרצופו של טננט ופרצופו של לואו. הסינגל שיצא לאור כדי לקדם את האוסף היה עיבוד מחודש לשיר Paninaro שהיה "בי-סייד" של הלהיט Suburbia משנת 1986. לסינגל, שנקרא Paninaro 95, התווסף "בי-סייד", In The Night 95 (גם הוא עיבוד חדש ל"בי-סייד" של סינגל ישן - Opportunities (Let's Make Lots Of Money בגרסתו הראשונה) שהיה באותה תקופה שיר הפתיחה של תוכנית אופנה בריטית.

דעיכה: 1996–1998[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1996, בעקבות שני סינגלים חדשים - Before והלהיט ההמנוני Se A Vida E, יצא לאור האלבום השישי של הצמד Bilingual (דו-לשוני). האלבום הושפע מחשיפתו של טננט למוזיקה הלטינית בעקבות קשר רומנטי אותו ניהל באותה תקופה עם בחור ממוצא לטיני. חלק מהשירים באלבום היו בעלי מקצבים לטיניים ובחלקם אף היו שורות בספרדית ופורטוגזית. בהמשך יצאו לאור הסינגלים A Red Letter Day ו-Single (Bilingual). באופן כללי, האלבום זכה לביקורות פושרות ונחשב לאחד האלבומים הפחות מוצלחים של הצמד. אלבום זה סימן את תחילת דעיכתה של ההצלחה המסחררת לה זכו הצמד בשנים הקודמות.

ב-1997, הוציאו הצמד סינגל חדש שלא הופיע באלבום לפני כן - Somewhere. טננט הסביר כי הסיבה להקלטת השיר ושחרורו כסינגל היא חיבתם הרבה אליו. השיר, הלקוח מהמחזמר West Side Story, אמנם לא הופיע באלבום, אך סימן תקופה חדשה בקריירה של הצמד - כתיבת מחזמר.

המחזמר: 1998–2001[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסוף שנות התשעים החלה הלהקה, יחד עם במאי התיאטרון ג'ונתן הארווי, לעבוד על מחזמר מקורי בשם Closer To Heaven שכולו מוזיקה עכשווית חדשה שהצמד חיבר במיוחד (למעט השיר Shameless, שבמקור היה ה"בי-סייד" של Go West והעביר ביקורות על אנשים שיעשו הכול בשביל להתפרסם ולו לכמה רגעים).

העבודה על אלבומם השביעי של הצמד, Nightlife שיצא ב־1999 התקיימה במקביל לעבודה על המחזמר. האלבום, שהתאפיין במוזיקת דאנס אלקטרונית עכשווית, אף הכיל שלושה שירים שנכללו במחזמר: Closer To Heaven, Vampires ו-In Denial, שבגרסת האלבום היה דואט של טננט וקיילי מינוג. טננט הסביר את בחירת שמו של האלבום בכך שהוא עוסק בבילויים ובחיי הלילה, הן מבחינה טקסטואלית והן מבחינה מוזיקלית. הסינגל הראשון מתוך האלבום Don't Know What You Want But I Can't Give It Anymore, לווה בקליפ שהציג "לוק" חדש של הצמד: פאות כתומות בתסרוקות אופנתיות, משקפי שמש גדולים, מעילי עור ארוכים וכתונת פסים. התחפושות האלה ליוו אותם גם בקליפים של שני הסינגלים הבאים: הלהיט ההמנוני New York City Boy ו-You Only Tell You Love When Your'e Drunk.

בתחילת שנת 2000, במסגרת סיבוב ההופעות של הלהקה לרגל קידום האלבום, הגיעה הלהקה לשתי הופעות בישראל, האחת בבריכת הסולטאן בירושלים והשנייה באמפי-פארק רעננה. אף שהמופע זכה לביקורות חיוביות ביותר, מכירת הכרטיסים הייתה מעט מאכזבת.

באמצע שנת 2001 עלה לבסוף המחזמר לבמות לונדון וזכה לביקורות מעורבות. המחזמר רץ במשך מספר חודשים, עד שבאוקטובר אותה שנה ירד מהבמות עקב ירידה בביקוש. באותה תקופה ביקשו הצמד להעלות את המחזמר שוב בערים נוספות בעולם, במיוחד בגרמניה, אך מלבד מספר הופעות מצומצם באוסטרליה ב-2005 לא נעשה דבר בעניין.

עוד שינויים אמנותיים: 2002–2003[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-2002 יצא אלבומם השמיני של הצמד - Release. האלבום היווה שינוי דרמטי בסגנון המוזיקלי של הצמד. שירי האלבום היו יותר "רוקיסטיים" מבעבר וכללו פחות אלקטרוניקה ויותר גיטרות שנוגנו בעיקר על ידי טננט וג'וני מאר, גיטריסט להקת הסמית'ס. הסינגל הראשון מהאלבום, Home And Dry, התקבל על ידי צרכני המוזיקה בשוויון נפש. הקליפ שצולם עבורו לא התקבל לאם טי וי מאחר שהיה "משעמם מדי" (הקליפ עקב אחר חבורת עכברים בסביבת מסילת רכבת ישנה). הסינגל הבא I Get Along זכה גם הוא להצלחה מזערית. בעקבות כך הסינגל השלישי מהאלבום, London, העוסק במהגרים ממזרח אירופה שרוצים להתחיל חיים חדשים בלונדון, יצא רק בגרמניה. שיר חשוב נוסף מהאלבום הוא The Night I Fell In Love. מספר חודשים לפני יציאת האלבום, התבטא הראפר אמינם בחריפות נגד הומוסקסואליות בכלל ונגד הלהקה בפרט. השיר, שמספר על ראפר קשוח שמבלה לילה עם מעריץ ומכיל רמיזות ברורות לאמינם, היווה מעין "נקמה" על אותה התבטאות. האלבום היווה כישלון מסחרי יחסי לצמד וזכה לביקורות רבות, הן מהמעריצים והן משאר צרכני המוזיקה.

בתחילת 2003 הוציא הצמד את אוסף ה"רמיקסים" השלישי שלהם Disco 3, שכלל חמישה "רמיקסים" לשירים מאלבומם האחרון וגם ארבעה שירים חדשים לחלוטין: Time On My Hands, Try It (I'm In Love With A Married Man, Somebody Else's Business ו-If Looks Could Kill. בנוסף הכיל האוסף ביצוע חדש של הצמד לשיר Positive Role Model. השיר, הלקוח מהמחזמר של הצמד, הוא במקור "סמפול" לשירו של בארי וויט You're The First The Last My Everything.

בסוף 2003 יצא אוסף הסינגלים השני של הצמד Popart. האוסף הכפול שנערך על ידי הצמד, הורכב משני חלקים: חלק ראשון, Pop שהכיל את הלהיטים היותר "פופולריים" של הצמד ואת הסינגל החדש Miracles וחלק שני, Art שהכיל את הלהיטים היותר "אמנותיים" של הצמד ואת הסינגל החדש Flamboyant. בנוסף, יצא לאורה מהדורה מיוחדת בעלת חלק שלישי Mix, שכלל את עשרת ה"רמיקסים" האהובים ביותר על הצמד של שירים מכל שנות פעילותם.

הפסקול וחזרה למקורות: 2004–2008[עריכת קוד מקור | עריכה]

2005 סימלה שינוי מוזיקלי משמעותי נוסף עבור הצמד, עם יצירת הפסקול המחודש לסרט הקולנוע הרוסי הקלאסי אוניית הקרב פוטיומקין, משנת 1925. יוצר הסרט המקורי, סרגיי אייזנשטיין, אמר לאחר הסרט כי הוא מקווה כי בכל עשור יופק פסקול חדש לסרט. הצמד, שתמיד הייתה להם חולשה מיוחדת להיסטוריה רוסית החליטו להענות לאתגר. התוצאה הייתה פסקול אלקטרוני עכשווי שלווה בצלילי התזמורת הסימפונית של דרזדן. בספטמבר 2005 הופיעו הצמד בחינם בכיכר טרפלגר בלונדון בפני קהל של כ-25,000. במהלך ההופעה הם ניגנו את כל הפסקול מתחילתו ועד סופו בליווית הסרט המקורי שהוצג על המסך. בעיתונות נכתב כי "היה זה הקהל הגדול ביותר שצפה אי פעם בסרט אמנותי". הצמד הופיע עם הפסקול עוד מספר פעמים במהלך 2005 ו-2006, אך ללא ספק ההופעה הגדולה ביותר שנתנו באותה תקופה הייתה ההופעה בלייב 8 במוסקבה, שם הופיעו בכיכר האדומה מול עשרות אלפי אנשים.

שנת 2006 מהווה נקודת דרך חשובה בקריירה הארוכה של הלהקה, עם צאת אלבומם התשיעי Fundamental (בסיסי, יסודי) בחודש מאי. שם האלבום רומז שהנערים חזרו לסגנונם המוזיקלי הראשוני והמצליח. בנוסף, שם האלבום מקבל משמעות נוספת על רקע התהליכים ההיסטוריים שהתרחשו בעולם במקביל ליציאת האלבום - המלחמה של מדינות המערב הדמוקרטיות בטרור האיסלאמי הפונדמנטליסטי. בהערות השוליים של האלבום ישנה הקדשה למחמוד אסגרי ולעייאז מראוני, נערים איראניים שנתלו ביולי 2005, בטענה שקיימו יחסים מין הומוסקסואלים (דבר שיש עליו איסור מוחלט במדינה המוסלמית השמרנית). האלבום הכיל תכנים ומסרים פוליטיים רבים, דבר הבולט במיוחד בסינגל הראשון של הצמד I'm With Stupid, שיצא ב-19 במאי. השיר הפופ האלקטרוני האופייני לצמד, מתאר לכאורה מערכת יחסים רגילה, אך למעשה היווה ביקורת אירונית על מערכת היחסים המדוברת (והנלעגת לרוב) בין ראש ממשלת בריטניה טוני בלייר לנשיא ארצות הברית ג'ורג' בוש. ב"קליפ" לשיר נראים שני הקומיקאים הבריטים מהסדרה הקומית הממלכה הקטנה, אשר נותנים הופעה קצרה לטננט וללואו. ההופעה היא בעצם פרודיה על הקליפים הקודמים של הצמד Go West ו-Can You Forgive Her משנת 1993. שירים פוליטיים נוספים באלבום הם Psychological העוסק בפארנויות, Luna Park המתאר את העולם כפארק שעשועים מפחיד אך מרגש, Twentieth Century שמעביר ביקורת נוקבת על המלחמה בעיקר בטוענו כי "לפעמים הפתרון הוא יותר גרוע מהבעיה". בנוסף, מכיל האלבום שני שירים המותחים ביקורת על מדיניות הפנים של בריטניה: Indefinite Leave To Remain המתאר לכאורה מערכת יחסים בין גבר לאישה, אך למעשה מספר על האישור שמשרד הפנים נותן למהגרים להישאר בתחומי המדינה, והשיר המסיים באלבום Integral שעוסק בסוגיית תעודות הזהות הדיגיטליות שמתכננים לכפות על האזרחים בבריטניה. באמצע 2006 יצא הסינגל השני של הצמד מאותו אלבום Minimal וזכה להצלחה בינונית. בסוף השנה יצא הסינגל השלישי מהאלבום, Numb, שהגיע למקום ה-23 במצעד הבריטי, שהיה הסינגל השני אי פעם של הצמד שלא נכנס ל-20 המקומות הראשונים במצעד.

לאחר האצת האלבום, פתחו הצמד בסיבוב הופעות בינלאומי, שכלל את בריטניה, אירופה, רוסיה, קנדה, ארצות הברית, ומקסיקו. בשנת 2007 יצא הסינגל הרביעי והאחרון מהאלבום, Integral, שבא לקדם את אלבום הרמיקסים הרביעי של הנערים, "Disco 4", שהפעם כלל רמיקסים שהפט שופ בויז עשו לאמנים אחרים. כמו כן, חברי הלהקה המשיכו להופיע ברחבי אירופה גם אל תוך שנת 2008, תוך כדי עבודה על חומרים לאלבום הבא.

הצלחה מחודשת: 2009 ואילך[עריכת קוד מקור | עריכה]

18 בפברואר 2009, היוותה אחת מהנקודות החשובות ביותר של הצמד במהלך הקריירה הארוכה שלהם. בטקס הבריטס 2009, זכה הצמד בפרס על תרומה יוצאת דופן לעולם המוזיקה. הפרס הוענק לצמד, שהיו מופתעים מאוד ממנו, כי לא חשבו שמוזיקת הפופ זוכה מספיק להערכה מצד עולם המוזיקה והמבקרים, שכן באותה העת הלך הפרס לאומני רוק. לכבוד המאורע, חברי הלהקה ביצעו הופעה של לקט ממיטב להיטיהם מ-25 השנים האחרונות.

במרץ 2009 יצא אלבום האולפן העשירי של הפט שופ בויז, "Yes" ("כן"). הסינגל הראשון מהאלבום, ".Love Etc", הפך ללהיט והגיע למקום הרביעי בבריטניה, נכנס ל-20 המקומות הראשונים במצעדים האירופים (כולל ישראל), ואף זכה להצלחה גם בארצות הברית שם הגיע השיר למקום ה-1 במצעד הדאנס ובמצעד המכירות. האלבום עצמו יצא כשבוע לאחר צאת הסינגל, וזכה להצלחה גדולה ברחבי אירופה. בבריטניה האלבום נכנס למקום הרביעי. בארצות הברית הוא הגיע למקום 32 (בהשוואה לאלבום הקודם Fundamental, שהגיע למקום 150 בלבד. זהו בעצם המיקום הגבוה ביותר אליו הגיע אלבום של הצמד בארצות הברית מאז שנת 1993 עם Very).

הסינגל השני מהאלבום, "Did You See Me Coming", יצא לאור ביוני 2009, וזכה להצלחה בינונית. כמו כן, באותו חודש יצא הצמד למסע סיבוב הופעות בינ"ל שהחל במוסקבה, וב-21 ביולי הגיע הצמד לגני התערוכה בתל אביב להופעה אחת בישראל. בניגוד לביקורם הקודם בישראל, כל הכרטיסים למופע נמכרו מספר ימים לפני ההופעה, ונרשמו תגובות חמות ונלהבות, הן מצד הקהל והן מצד המבקרים. יום לפני ההופעה, הגיע הצמד להופעה ראשונה בטלוויזיה הישראלית וביצעו את להיטם האחרון ".Love Etc" בתוכנית כוכב נולד.

השיר "This Used to Be the Future" מתוך האלבום כלל שיתוף פעולה עם פיליפ אוקי, סולן להקת היומן ליג.

בפברואר 2012 הוציא הצמד אלבום "בי-סיידים" כפול הנקרא "Format", באותה מתכונת של האלבום "Alternative" מ-1995, הכולל "בי-סיידים" של סינגלים שיצאו בין 2009–1996.

בתחילת יוני 2012 הודיעו הפט שופ בויז באתר האינטרנט שלהם כי בספטמבר ייצא אלבום האולפן האחד עשר שלהם "Elysium" ("גן עדן"). הצמד אף פרסם באותה עת וידאו קליפ של שיר מן האלבום הנקרא "Invisible".

ב-23 ביוני 2013 הופיע הצמד בישראל בפעם השלישית, בהיכל נוקיה בתל אביב^[1].

ב-12 ביולי 2013 הוציא הצמד את אלבום האולפן ה-13 שלהם, "Electric".

ב-2016 יצא אלבום האולפן ה-14 שלהם, "Super"^[2].

ב-10 ביוני 2017 הופיעו בפארק הירקון בתל אביב, לעיני כ-7,000 צופים^[3].

הדינמיקה בין טננט ללואו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הניגוד בין שני חברי הצמד, ניל טננט וכריס לואו, בולט מאוד, בעיקר בראיונות שהם עורכים. טננט נחשב לאינטלקטואל ומלומד, המדבר ברהיטות ובבהירות, בעוד שלואו (שמופיע כמעט תמיד בסימן ההיכר שלו – משקפי שמש וכובע מצחייה) תמציתי וחוסך במילים, אך עם זאת מתנהג בצורה קלילה וכיפית, בניגוד לרצינותו של טננט. לשניים אפילו מעין דפוס לראיונות – טננט הוא הדובר העיקרי ועונה על התשובות באריכות, בעוד שלואו שותק במהלך רוב הריאיון, ואומר מספר הערות, לרוב הומוריסטיות. הדינמיקה הזאת אף ניכרת בקליפים וההופעות של הצמד, בהם לרוב טננט עומד מקדימה ושר ומושך את עיקר תשומת הלב בזמן שלואו ניצב ברקע מאחורי מערכת הקלידים שלו ועוטה ארשת פנים רצינית. טננט אף סיפר כי יש בדיחה נפוצה בקרב המעריצים: "כמה פט שופ בויז צריך בשביל להחליף נורה? שניים – אחד שיחליף את הנורה ואחד שיעמוד מאחור וייראה משועמם".

השנאה למוזיקת רוק[עריכת קוד מקור | עריכה]

דבר נוסף המאפיין את שני החברים בהרכב הוא טעמם הדומה במוזיקה וחיבתם למוזיקת דיסקו ומוזיקה אלקטרונית. בד בבד עם אהבתם הגדולה למוזיקה זו, הם מבטאים פעמים רבות את שנאתם למוזיקת רוק (מוזיקת דיסקו היא כביכול ההיפוך הגמור של רוק). כראיה מספיק להקשיב ל"בי-סייד" של Se A Vida E- How I Learned To Hate Rock'n'roll (איך למדתי לשנוא רוקנרול). בשיר Paninaro בגרסתו הראשונה כ"בי-סייד" של Suburbia משולב קטע אודיו של לואו מראיון שנאמר בו "אני לא אוהב (מוזיקת) קאנטרי...לא אוהב מוזיקת רוק...לא אוהב רוק'נ'רול במיוחד" ובשיר Can You Forgive Her, שעוסק בנער הומוסקסואל שחברתו לועגת לו, שר טננט: "היא עשתה ממך מעין בדיחה מהלכת, כי אתה רוקד לדיסקו ולא אוהב רוק". בנוסף ניתן בהקשר זה להזכיר את הסינגל הכפול Where the streets have no name (I can't take my eyes off you)/How can you expect to be taken seriously? שמתח ביקורת קשה על גדולי תעשיית הרוק. למרות גישה זו, הצמד הוציא אלבום שלם "רוקיסטי" כביכול (שלווה בנגינת גיטרה של ג'וני מאר מלהקת הרוק הסמית'ס) - Release מ-2002. עם זאת, טננט הסביר בעבר כי הם סולדים מתעשיית הרוק והאמנים ולא במיוחד מהמוזיקה עצמה.

מיניות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ה-פט שופ בויז זוכים לפופולריות רבה בקרב הקהילה ההומוסקסואלית העולמית, במיוחד עם להיטיהם Go West ו-New York City Boy. בסמוך ליציאת אלבומם Very מ-1993, השתתף טננט בריאיון למגזין של הקהילה הלהט"בית בבריטניה שבו "יצא מן הארון" וחשף את נטיותיו ההומוסקסואליות. לואו לעומתו מעולם לא חשף את נטיותיו האמיתיות. מדורי הרכילות טענו תמיד כי גם הוא הומוסקסואל, והוא מצידו מעולם לא טרח להכחיש. לדברי טננט, מילות שיריהם לא בהכרח פונות להומוסקסואלים, לדוגמה, השיר West End Girls אשר עוסק באופן ברור ביחסים בין גברים לנשים. חלק גדול מהשירים נכתב מנקודת מבט מעורפלת, המאפשרת לכל אדם לפרש את השיר על פי רצונו והעדפתו. למרות זאת, שירים רבים של הצמד עוסקים ישירות בהומוסקסואליות, בהם הלהיט Can You Forgive Her (מהאלבום Very משנת 1993) שעסק בנער הומוסקסואל שזוכה ללעג מחברתו ומעוניין לצאת מהארון, השיר Nervously (מהאלבום Behaviour משנת 1990) שעוסק בנער שמגלה את חיבתו לנער אחר לראשונה והשיר The Night I Fell In Love (מהאלבום Release משנת 2002) שעוסק בראפר קשוח (עם רמיזות ברורות לאמינם) שמעביר לילה עם מעריץ. בנוסף לאלה ישנם שלושה שירים שמהווים לדברי טננט טרילוגיה מבחינה נושאית. השיר הראשון הוא It Couldn't Happen Here שהופיע באלבום Actually משנת 1987. השיר (שהסרט של הצמד שיצא בהמשך אותה שנה נשא את שמו) תיאר את האווירה בבריטניה לפני פריצתה של מחלת האיידס לתודעת הכלל, תקופה שבה כולם היו בטוחים כי זו תופעה אמריקאית שלעולם לא תגיע אליהם. השיר השני הוא Your Funny Uncle שהיה ה"בי-סייד" של הסינגל It's Alright משנת 1989. השיר עוסק בהלווייתו של חברו הטוב של טננט שנפטר מאיידס באותה תקופה. השיר השלישי הוא Being Boring שיצא כסינגל מהאלבום Behaviour בשנת 1991. השיר מתאר שתי תקופות: שנות השבעים בהם טננט וחברו הטוב מבלים ומכייפים ולא חושבים על העתיד, ושנות התשעים, לאחר שאותו חבר נפטר והתקופה המהנה נגמרה. טרילוגיית שירים זו, שעוסקת ברצף האירועים החשובים בחייו של טננט בהקשר לנטיותיו המיניות, מבטאת יותר מכל שאר שירי הצמד את התסכול והקושי בלהיות הומוסקסואל בתקופת יצירתם.