פיגוע האוטובוס במצרים (1990)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
האנדרטה בצומת יד מרדכי, לזכר הנספים בפיגוע האוטובוס במצרים (1990)

פיגוע האוטובוס במצרים (1990), הוא פיגוע טרור שבוצע ב-4 בפברואר 1990 על ידי חוליית מחבלים פלסטינית, חברי ארגונו של אבו נידאל, בדרך מאיסמעליה, כ-65 ק"מ צפונית לקהיר. במסגרתו הותקף אוטובוס תיירים ובו 31 ישראלים. בפיגוע נהרגו 9 ישראלים ו-17 נפצעו.[1]

ביום ראשון, 4 בפברואר 1990, יצא טיול מודרך בן 8 ימים, באוטובוס נהוג בידי נהג מצרי, מישראל למצרים. בתחנה הראשונה, ליד בנייני האומה בירושלים, עלו חברי הקבוצה הירושלמים, ואיתם מדריך הקבוצה והאחראי, אלי מירון מבת ים. קבוצה נוספת עלתה במבשרת ציון, והקבוצה האחרונה עלתה בתחנת הרכבת תל אביב מרכז.

בשעה 7:00 עזב האוטובוס את תל אביב כשהוא בדרכו למצרים. בצומת יד מרדכי עצרו הנוסעים לריענון במרכז המסחרי שבמקום. האוטובוס חצה את רצועת עזה, עבר את מעבר הגבול ברפיח והמשיך מערבה, דרך צפון סיני. אחר הצהרים חצו המטיילים את תעלת סואץ, עברו את איסמעיליה, והתקדמו דרומית מזרחית לכיוון קהיר.

כ-65 ק"מ צפונית לקהיר נחסם האוטובוס על ידי מכונית מסוג פיג'ו 500, ובה שני רעולי פנים, שפתחו באש מתת-מקלעים, והשליכו לעבר האוטובוס רימוני יד. תשעה מנוסעי האוטובוס בהם המדריך, שקפץ מהרכב כדי לנסות לבדוק מה קורה, נהרגו במקום. רוב האחרים, 17 במספר, נפצעו. פצוע נוסף היה המלווה המצרי, ואילו הנהג המצרי ברח. אחד הישראלים, פנחס פרשט, לא איבד את עשתונותיו, שלף מצלמת וידאו והחל לצלם את המתרחש, עד שנפצע בידו. פרשט טען כי הנציח במצלמתו את המחבלים.[2] מאוחר יותר אישר שר הפנים המצרי, עבד אל-חלים מוסרי, כי לסרט המצולם היה תפקיד חשוב בחקירת הפיגוע.[3]

האירוע ארך דקות מספר, ולאחר מכן השתרר שקט במקום. הישראלית רינה קופר, אחות במקצועה, בעלה ד"ר מיכאל, פרופסור ברק, אשתו עדנה, ועוד מספר נוסעים שמצבם איפשר זאת, קמו והגישו עזרה ראשונה לפצועים. הם השתמשו בקרעי בגדיהם כדי לחבוש, ולבצע חסמי עורקים לפצועים. הפצועים וההרוגים פונו לבתי חולים באיסמעיליה ובהליופוליס.

ממשלת מצרים הוכיחה יעילות, והכריזה על מצב כוננות ביטחוני כללי. בשיתוף עם חוקרים ישראלים החל מצוד על המחבלים, ובמהלכו נעצרו קרוב ל-100 חשודים. תוך יממה נתפס החשוד הראשון, פלסטיני יליד רפיח. על פי פרסומים בעיתון היומי הבריטי הגרדיאן, השב"כ הישראלי עקב אחר חבורה של אנשי הג'יהאד האיסלמי, ומבוקשים נוספים שברחו מרצועת עזה למצרים. גורמים ישראלים הזהירו את ממשלת מצרים מראש על נוכחות החוליה, אך המצרים לא הצליחו לאתר אותה טרם הפיגוע.

המצרים שחררו לתקשורת מידע בצמצום, נודע כי המכונית ששימשה את המפגעים נשכרה מחברת אוויס במלון הילטון בקהיר. צבעה המקורי של המכונית היה אפור, אך המחבלים הסבו אותו ללבן. צוות החקירה המצרי מסר כי החוליה, שכללה את המתכננים והמפגעים, הייתה בת 16 איש, שהתאמנו כולם בלוב.

שר התעשייה והמסחר, אריאל שרון, דיווח שמתכנני הפיגוע היו מגורשים, האחד מעסקת ג'יבריל, והשני בעקבות רצח אהרון גרוס בחברון.

קורבנות הפיגוע והנוסעים הוחזרו לישראל במטוס חיל האוויר הישראלי ב-5 בפברואר אחה"צ. החוזרים סיפרו על יחס טוב לו זכו במצרים.

קרובי החוזרים התלוננו על יחס קשה שניתן להם בנמל התעופה בן-גוריון. חבר הכנסת יוסי שריד כתב מכתב זועם לשר המשטרה חיים בר-לב, בו טען כי במו עיניו ראה שוטרים רודפים אחרי בני משפחות הנפגעים, ואף מכים אותם נמרצות. חבר הכנסת מיכה גולדמן דרש להקים ועדת חקירה בנושא.

צומת יד מרדכי נבחר כאתר הנצחה לתשעת הישראלים שנהרגו בפיגוע, כיוון שבמקום הייתה תחנתם האחרונה בישראל בטרם עברו את הגבול למצרים. האתר ממוקם על גבעה בפינה הדרום מזרחית של הצומת.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ הכנסת ה-12, ישיבה 147-אתר הכנסת
  2. ^ איתן לוין, "פנחס פרשט: בווידאו שצילמתי רואים את הרוצחים", מעריב 17 בפברואר 1990
  3. ^ ידיעות אחרונות, 8 בפברואר 1990