לדלג לתוכן

פיגם

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קריאת טבלת מיוןפיגם
מיון מדעי
ממלכה:צומח
מערכה:בעלי פרחים
מחלקה:דו-פסיגיים
סדרה:סבוננאים
משפחה:פיגמיים
סוג:פיגם
שם מדעי
Ruta
‏לינאוס, 1753

הפיגם (שם מדעי: Ruta) הוא סוג של בני שיח במשפחת הפיגמיים, משפחה הכוללת גם את סוגי ההדרים (Citrus) בעלי ערך כלכלי רב, וכן את הסוג פיגמית, על חמשת מיניו הגדלים בר בישראל. הסוג כולל 12 מינים, שתפוצתם הטבעית מתרכזת במקרונזיה וסביב אגן הים התיכון.[1][2] הוא מאופיין בעלים מנוקדים בבלוטות של שמן אתרי, המקנות לו ריח חריף ומיוחד, ובעלי כותרת דמויי כפית עמוקה ששפתן מצויצת. בישראל מצוי מין בר אחד בלבד – פיגם מצוי.[3] נוסף עליו גדל גם פיגם ריחני, שמוצאו בדרום אירופה, ושניהם משמשים כצמחי נוי ותבלין.[4]

מאפיינים מורפולוגיים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בני-שיח זקופים, מעוצים בחלקם התחתון, גובהם 50 עד 70 ס"מ, קירחים, מנוקדים בבלוטות צפופות וצהובות הנראות כנקודות זעירות שקופות, בעלי ריח חזק וחריף.[5]

הגבעולים מסועפים מאוד.

העלים מסורגים, פשוטים עד גזורים-מנוצים פעמיים; העלעלים שונים בגודל ובצורה, דמויי אזמל או סגלגלים, ושפתם משוננת מעט.[6] העלים חסרי לוואים.

התפרחות מסוימות, דמויות סוכך או מכבד רחב, מלוות חפים, וממוקמות בקצות הגבעולים ובחיקי העלים העליונים.

הפרחים דו-מיניים, קטנים, בני 4 איברים והפרחים בקצה התפרחת בני 5 איברים.

הפרחים מלווים חפים דמויי לב עד דמויי ביצה-אזמל.

הפרח בקוטר 8 עד 15 מ"מ, נישא על עוקץ.

הגביע מחולק ל-4 (לעיתים רחוקות 5) אונות.

הכותרת צהובה, מחולקת ל-4 (לעיתים רחוקות 5) עלי כותרת שאורכם כ-1 ס"מ, קמורים ככפית עמוקה, שפתם מצויצת (שסועה) או משוננים, ולעיתים רחוקות תמימים.

טבעת הצופן (דיסק המצעית) עבה, דמוית כרית;

האבקנים 8 (לעיתים עד 10), הזירים מורחבים בבסיסם, והזירים המחוברים לעלי הכותרת קצרים יותר; המאבקים נפתחים כלפי פנים.

השחלה עילית, בת 4 (לעיתים 5) מגורות, מחולקת עמוקות ל-4 (לעיתים 5) אונות; עלי השחלה מאוחים. בכל מגורה 6 עד 12 ביציות בשליה חיקית. עמוד השחלה אחד, מרכזי עם צלקת זעירה.

ההלקט בעל 4 (לעיתים 5) אונות, המסתיימות בחוד פתאומי; האונות נפתחות לאורכן, לרוב כלפי פנים.

הזרעים זוויתיים; האנדוספרם בשרני.[7]

תמונה של המין פיגם מצוי

תפוצה וביו-גאוגרפיה של הסוג פיגם

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסוג פיגם תועדו 12 מינים, וכולם בני-שיח; שניים מהם, שמוצאם באיים הקנריים, עשויים להתפתח גם כשיחים של ממש. תפוצתו הטבעית של הסוג משתרעת באגן הים התיכון ובמקרונזיה, ומגיעה בצפון עד דרום-מזרח אירופה. עיקר תפוצתו מרוכז בשני מרכזים ביוגאוגרפיים: מקרונזיה ואגן הים התיכון.

במקרונזיה מצויים שישה מינים, מהם חמישה אנדמיים לאיים הקנריים, המהווים מוקד בולט של התמיינות בתוך הסוג; שניים מן המינים הללו תוארו למדע רק בשנת 2023. אחד מהם ידוע רק מחומר ארכאולוגי ונחשב ככל הנראה נכחד. לצד מינים אנדמיים אלה מצוי גם מין רחב תפוצה - פיגם מצוי - החודר לאזור זה.

באגן הים התיכון ניכרת הבחנה בין כמה טיפוסי תפוצה ואקלים. שלושה מן המינים הם ים-תיכוניים מובהקים ורחבי תפוצה: פיגם הררי (Ruta montana), פיגם מצוי (Ruta chalepensis) ופיגם צר-עלים (Ruta angustifolia).

  1. פיגם צר-עלים מוגבל למערב ולמרכז אגן הים התיכון.
  2. פיגם הררי חופף לפיגם צר-עלים, אך תפוצתו ממשיכה מזרחה עד טורקיה.
  3. פיגם מצוי הוא המין הנפוץ ביותר ותפוצתו מקיפה את אגן הים התיכון כולו וכן את מקרונזיה, והוא אף התאזרח באזורים רבים מחוץ לתחום תפוצתו הטבעי.

לצד מינים אלה מצויים מינים אנדמיים אזוריים, המאכלסים בתי גידול פנימיים או הרריים: פיגם לינדזי (Ruta lindsayi), האנדמי לפנים טורקיה, וכן פיגם קורסיקאי (Ruta corsica), הגדל בקורסיקה ובסרדיניה, ופיגם למרמורה (Ruta lamarmorae), האנדמי לסרדיניה בלבד ותואר למדע בשנת 2006. מינים אלה מאופיינים בזיקה לבתי גידול הרריים קרירים יחסית, ולעיתים משתייכים לטיפוס אקלים ים-תיכוני הררי קריר.

לעומתם, פיגם ריחני (Ruta graveolens) נבדל בתפוצתו ובאופיו הביוגאוגרפי: תפוצתו הטבעית מצומצמת וממוקדת בדרום-מזרח אירופה (הבלקן וקרים), באזור שאינו ים-תיכוני מובהק אלא אזור מעבר לעבר האקלים הממוזג; עם זאת, הוא התאזרח באזורים רבים בעולם, ובכללם אירופה, אמריקה ואף דרום אפריקה, וגדל גם כצמח נוי בישראל. פיגם מצוי אינו מגיע לתחומי תפוצתו הצפוניים של פיגם ריחני, כגון בולגריה, קרים וטורקיה האירופית.

בעוד שפיגם מצוי (Ruta chalepensis) התאזרח בעיקר באזורים סובטרופיים וים-תיכוניים - בחצי האי ערב, באפריקה, באמריקה הלטינית ובאזורים חמים נוספים - הרי שהתפשטות הסוג פיגם כוללת גם אזורים ממוזגים בצפון אמריקה ובאירופה, כגון קנדה, צפון-מזרח ארצות הברית ומרכז אירופה, שבהם מיוצג הסוג על ידי פיגם ריחני (Ruta graveolens). מין זה חדר גם למקרונזיה בעקבות הבאתו בידי אדם, בעיקר כצמח מרפא.

טורקיה מהווה בהקשר זה אזור מעבר ביוגאוגרפי מובהק, שבו נפגשים טיפוסי תפוצה ים-תיכוניים והרריים עם יסודות יבשתיים יותר, ומהווה חוליה מקשרת לאזורי מעבר צפוניים לאקלים ממוזג בדרום-מזרח אירופה.

דגם תפוצה זה של פיגם משקף מעבר הדרגתי בין אזורי אקלים שונים: מן האקלים הסובטרופי-ימי של מקרונזיה, דרך האקלים הים-תיכוני הטיפוסי של אגן הים התיכון, אל בתי גידול ים-תיכוניים הרריים קרירים יותר באיים ובפנים היבשה, ועד אזורי מעבר צפוניים לאקלים ממוזג.

האבקה והפצת הפרי

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפרחים עשירים בצוף ומושכים חרקים לרוב, בעיקר זבובים ודבורים, המאביקים את הפרחים. הפרי הוא הלקט, המורכב מארבע או חמש אונות. בגמר ההבשלה הוא נבקע בראשו, והזרעים שבו נפוצים ברוח.[8]

ברפואה העממית הם משמשים כתרופה נגד תולעים ולהקלת כאבים שונים. כמו כן הם משמשים לתבלין, דוגמת הפיגם המצוי שבשימוש במטבח הערבי. לעומת זאת יש אנשים המפתחים רגישות לצמח זה.[9]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא פיגם בוויקישיתוף

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ↑ Ruta L. | Plants of the World Online | Kew Science, Plants of the World Online (באנגלית)
  2. ↑ Ruta L., POWO plants of the World Online. Published on the Internet
  3. ↑ פיגם מצוי, באתר צמחיית ישראל וסביבתה
  4. ↑ א. פאהן, ד. הלר, מ. אבישי, מגדיר לצמחי התרבות בישראל, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1998, עמ' 224
  5. ↑ מיכאל זהרי, מגדיר חדש לצמחי ישראל, מהדורה חדשה מתוקנת ומורחבת, תל אביב: עם עובד, 1989, עמ' 292-294
  6. ↑ נעמי פינברון-דותן, אבינעם דנין, המגדיר לצמחי בר בארץ ישראל, ירושלים: כנה, 1998, עמ' 415
  7. ↑ Zohary, M., Flora Palaestina – Part Two, Jerusalem: The Israel Academy of Sciences and Humanities, 1972, עמ' 289-290
  8. ↑ Ruta chalepensis L. {ID 6689} - Ruta d'Aleppo - Forum Acta Plantarum, www.actaplantarum.org
  9. ↑ הבריטניקה החדשה לנוער, כרך 14, שנות התשעים