פיגם מצוי
 פיגם מצוי | |
|---|---|
 | |
| מיון מדעי | |
| ממלכה: | צומח |
| מערכה: | בעלי פרחים |
| מחלקה: | דו-פסיגיים |
| סדרה: | סבוננאים |
| משפחה: | פיגמיים |
| סוג: | פיגם |
| מין: | פיגם מצוי |
| שם מדעי | |
 Ruta chalepensisלינאוס, 1767 | |
 | |
פֵּיגָם מָצוּי (שם מדעי: Ruta chalepensis) הוא בן שיח ירוק-עד מעוצה בבסיס המדיף ריח עז ואופייני, יחיד בישראל בסוגו ממשפחת הפיגמיים[1]. צבעו ירוק כהה בעל גוון כחלחל. הצמח נושא ענפים רכים, ועלים קטנים לרוב. גדל בחלק ממדינות הים התיכון. הפיגם (Ruta) והפיגמית (Haplophyllum) שייכים לתת-המשפחה Rutoideae, ואילו ההדרים (Citrus) משתייכים לתת-המשפחה Aurantioideae. נוסף על פיגם מצוי גדל בישראל גם פיגם ריחני, שמוצאו בדרום אירופה, ושניהם משמשים כצמחי נוי ותבלין.
מאפיינים מורפולוגיים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
בן שיח זקוף, מעוצה בחלקו התחתון, גובהו 50 עד 70 ס"מ, קירח. צורת נופו כדורית, והוא מפיק ריח חזק וחריף[2]. כל איבריו מכוסים בלוטות בצורת נקודות זעירות ושקופות, המכילות שמן אתרי.
הגבעולים מעוצים בבסיסם, נטויים באלכסון ומסועפים מאוד.
העלים מסורגים, חסרי לוואים, מחולקים מנוצים, באורך 1.5 עד 10 ס"מ ומתארם מוארך. המפרצים בין האונות מגיעים עד לרבע רוחבו של העלה, והוא מחולק כעין כף יד לאונות צרות בלתי שוות. העלים גונם ירוק אפרפר, מכחילים, ומכוסים בלוטות בצורת נקודות זעירות ושקופות המפרישות את השמנים האתריים שריחם אופייני.
האונות בלתי שוות, אורכן 0.3 עד 0.8 (לעיתים עד 2) ס"מ, דמויות אזמל הפוך או אליפטיות, קהות או לעיתים מעט מחודדות; שפתן לעיתים משוננת מעט או גלית במקצת, ומגולגלת לאחור.
התפרחות מכבדיות דלילות, דמויות סוכך, כלומר תפרחת אשכול מורכב שבה עוקצי הפרחים התחתונים ארוכים מאלה של הפרחים שמעליהם, ומביאים את כל הפרחים להימצא כמעט במישור אחד. התפרחות מלוות חפים וממוקמות בקצות הגבעולים ובחיקי העלים העליונים[3].
החפים באורך 5 עד 8 מ"מ, יושבים (ללא עוקץ), דמויי לב-ביציים עד דמויי ביצה-אזמל.
הפרחים דו-מיניים, קטנים, בצבע צהוב-ירוק, בקוטר 0.8 עד 1.5 ס"מ, בני 4 איברים (לפעמים הפרחים בקצה התפרחת בני 5 איברים), הפרחים נישאים על עוקצים ומלווים חפים דמויי לב עד דמויי ביצה-אזמל.
הגביע ירוק, מחולק ל-4 אונות דמויות לב-ביצה, מחודדות בקודקודן.
הכותרת צהובה, מחולקת ל-4 (לעיתים רחוקות 5) עלי כותרת שאורכם כ-1 ס"מ, קמורים ככפית עמוקה; שפתם מצויצת (שסועה) ומצונפת בקודקודם. בתוך כל אחד מעלי הכותרת נתון זוג אבקנים.
האבקנים מפורדים ומספרם 8 (לעיתים עד 10) כפליים מעלי הכותרת, הזירים צהובים, מורחבים בבסיסם, ארוכים כאורך עלה הכותרת, ואלו המחוברים לעלי הכותרת קצרים יותר; המאבקים נפתחים כלפי פנים.
טבעת הצופן (דיסק המצעית) עבה, דמוית כרית; הצוף המופרש מן הצופן גלוי לעין החרקים.
השחלה עילית, בת 4 (לעיתים 5) מגורות, מחולקת עמוקות ל-4 (לעיתים 5) אונות; עלי השחלה מאוחים. בכל מגורה 6 עד 12 ביציות המצויות בשליה חיקית.
עמוד השחלה אחד, צהוב ובקצהו צלקת זעירה. הואונמצא במרכז השחלה, יושב על בליטה ירוקה דמוית חרוט קצר שיוצרים יחד כל עלי השחלה.
הפרי ההלקט מעוגל ונוקשה, מגובשש ובצבע באורך 6 עד 8 (לעיתים רחוקות 10) מ"מ, בעל 4 (לעיתים 5) אונות זקופות; האונות חרוצות בצדן הגבי, מחודדות ומסתיימות בפתאומיות בחוד קצר וזעיר. ההלקט נפתח לאורך הקשוות, שלרוב מתכופפות כלפי פנים.
הזרעים באורך כ-2 מ"מ, זוויתיים; האנדוספרם בשרני[4].
הבחנה ממינים דומים
[עריכת קוד מקור | עריכה]פיגם מצוי עשוי להתבלבל בשדה עם פיגמית מצויה, שהיא אף היא צמח ים-תיכוני הגדל לעיתים באותם בתי גידול. לעומת זאת, פיגם ריחני הוא מין מתורבת בעיקרו, ואינו חלק מן הצומח הטבעי בישראל. עם זאת, ניתן להבחין ביניהם בקלות יחסית על פי מאפיינים ברורים של הפרח והפרי.
ההבחנה בין הסוגים בשדה פשוטה: בפיגמית העלים פשוטים ואינם מנוצים, ובכל הפרחים יש חמישה איברים — חמישה עלי גביע וחמישה עלי כותרת ששפתם תמימה. לעומת זאת, בפיגם מצוי רוב הפרחים בעלי ארבעה עלי כותרת (ולעיתים חמישה בקצה התפרחת), ושפת עלי הכותרת מצויצת.
בישראל מגדלים בחצרות בתים מין נוי ותבלין, שמוצאו בדרום אירופה — פיגם ריחני. ניתן להבחין בינו לבין פיגם מצוי בעיקר בשני מאפיינים:
- בפיגם מצוי שוליהם של עלי הכותרת מצויצים, לעומת פיגם ריחני, שבו שפת עלי הכותרת משוננת ומקופלת פנימה.
- בפיגם מצוי אונות ההלקט מסתיימות בחוד פתאומי, לעומת פיגם ריחני, שבו אונות ההלקט קהות.
בית גידול, תפוצה בעולם ובישראל
[עריכת קוד מקור | עריכה]פיגם מצוי הוא צמח של בעיקר של בתות גם של חורשים פתוחים בחבל הים התיכוני ולפעמים בצדי דרכים. הוא גדל בעיקר באזורים סלעיים גירניים בחבל ההררי.
פיגם מצוי הוא המין הנפוץ ביותר מבין 12 מיני הסוג המתועדים, ותפוצתו מקיפה את אגן הים התיכון כולו (מלבד מצרים וסיני) וכן את מקרונזיה. הוא אינו מגיע לתחומי תפוצתו הצפוניים של פיגם ריחני, כגון בולגריה, קרים וטורקיה האירופית. מחוץ לתחום תפוצתו הטבעי התאזרח באזורים רבים, בעיקר באזורים סובטרופיים וים-תיכוניים — בחצי האי ערב, באפריקה, באמריקה הלטינית ובאזורים חמים נוספים[1].
בישראל תפוצתו בשפלה (חוף הגליל, עמק עכו, השרון ומרכז מישור החוף) בכל ההר (הגליל העליון, הגליל התחתון, הכרמל, הרי יהודה, הרי שומרון, הגלבוע), בעמק יזרעאל, בבקעה הצפונית (בקעת כנרות), אזורי ספר מזרחיים (מדבר שומרון, בשולי מדבר יהודה) דליל בגולן[5].
פנולוגיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]פיגם מצוי הוא בן שיח ירוק-עד. הפריחה נמשכת מסוף ינואר עד אמצע יוני, ועיקרה מאמצע פברואר עד תחילת אפריל. הפירות הירוקים ניכרים מתחילת מרץ עד תחילת מאי, והפירות הבשלים באמצע ובסוף מאי. הפצת הזרעים נעשית בעת תנועתו ברוח ונמשכת מתחילת יוני עד אמצע ספטמבר[5].
אקולוגיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]הצמח מפריש תרכובות משמן אתרי מבלוטות הפזורות באיבריו, וחומרים אלו תורמים לדחיית חרקים ולעיתים גם יונקים קטנים. ריחו החריף עשוי להרתיע בעלי חיים מסוימים, אם כי השפעתו על חתולי בית אינה אחידה ואינה מבוססת היטב. יוצא מן הכלל הוא פרפר זנב-סנונית, המטיל את ביציו על הצמח, המשמש לו ולזחליו צמח פונדקאי בדומה להטלה על מיני הדרים בני אותה משפחה.
זחלי פרפר זנב סנונית (Papilio machaon) ניזונים מעלי הפיגם ומהווים גורם בולט לפגיעת עלים בגינות. אף על פי שבמקרים מסוימים עשויה האכילה לגרום לפגיעה משמעותית בצמחים צעירים, בטבע מדובר ביחסי גומלין יציבים, והצמח מתחדש ואינו נפגע באופן מתמשך. הזחל אינו נרתע מן השמנים האתריים, בזכות התאמה פיזיולוגית לצמחי הפונדקאי, הכוללת פירוק ונטרול של תרכובות אלו. בנוסף, ברשותו איבר הגנה ייחודי (osmeterium), המפריש חומרים נדיפים בעת סכנה ומשמש להרתעת טורפים; חומרים אלו מיוצרים בגוף הזחל, ואינם ידועים כמבוססים ישירות על השמנים האתריים של הצמח.
פיגם מצוי הוא צמח אור מלא, עמיד בקרה ובשרב, אך רגיש לגיר ולמליחות בקרקע; הוא גדל במגוון קרקעות בבתי גידול הרריים, בעמקים ובשפלה. בגידול תרבותי ניתן להרבותו באמצעות ייחורים בחורף וכן מזרעים בסתיו[6].
האבקה ורבייה
[עריכת קוד מקור | עריכה]הפרחים מואבקים על ידי חרקים שונים בעיקר זבובים וגם דבורי-דבש, הנמשכים אל הצוף הסמיך המופרש ומתרכז סמוך לשחלה וגלוי. הפיגם הוא צמח דבש: הדבורים נמשכות אל הצוף המופרש מצופן טבעתי חשוף בבסיס הפרח. לצד הדבורים מבקרים בפרחים גם זבובים רבים, בדומה לדפוסי ביקור הידועים בצמחים ממשפחת הסוככיים. פיגם מצוי נחשב לפרח זבובים מובהק; זבובים ממספר משפחות מסוגלים להמיס צוף שהתגבש באמצעות הפרשת נוזלים, וכך לנצל את מקור המזון[7].
האבקנים מבשילים ומפזרים אבקה לפני מוכנות הצלקת לקליטת גרגרי האבקה (פרוטאנדריה). האבקנים שהבשילו נוטים בזה אחר זה כלפי מרכז הפרח, לכיוון הצלקת. המאבקים נפתחים ולאחר מספר שעות מתכופפים לאחור. רק לאחר שכל האבקנים השלימו תהליך זה, מבשילה הצלקת. בשלב זה האבקנים פונים מעלה, והצלקת מוכנה לקליטת אבקה, המועברת אליה על ידי הזבובים ודבורי דבש המבקרים בפרחים. בשלב זה תיתכן גם האבקה עצמית.
פנולוגיה ומחזור חיי הפרח הבודד
[עריכת קוד מקור | עריכה]מבנה הפרח
[עריכת קוד מקור | עריכה]הפרחים צהובים, דו-מיניים, בעלי עטיף כפול: 4 עלי גביע ו-4 עלי כותרת צהובים, קעורים מאוד. עלי הגביע ערוכים בין עלי הכותרת. במרכז הפרח מצויה שחלה עילית בת ארבע אונות, וסביבה שמונה אבקנים מפורדים זה מזה, הערוכים לסירוגין: ארבעה אבקנים מול עלי הכותרת (להלן: האבקנים הפנימיים) וארבעה ביניהם, מול עלי הגביע (להלן: האבקנים החיצוניים). האבקנים הפנימיים קצרים מן החיצוניים ומעורים בבסיס עלי הכותרת, ואילו החיצוניים חופשיים.
במהלך הפריחה ניתן להבחין במספר שלבים עיקריים: השלב הזכרי, השלב הנקבי ושלב הנבילה. השלב הזכרי — פיזור האבקה — מקדים את השלב הנקבי, שבו הצלקת מוכנה לקלוט אבקה[8].
שלבי הפריחה
[עריכת קוד מקור | עריכה]שלב 1 — שלב הפקעית
עלי הכותרת ירוקים; שפתם המצויצת צהובה ובולטת על רקע הירוק. האבקנים סגורים בתוך פקעית הפרח, זיריהם מקופלים והמאבקים סגורים. הצלקת מוסתרת.
עלי הכותרת ירוקים, ושפתם המצויצת צהובה ובולטת על פני צבעם הירוק. האבקנים סגורים בתוך פקעית הפרח; זיריהם מקופלים והמאבקים סגורים. הצלקת מוסתרת.
שלב 2 — פתיחת הפרח
עם פתיחת הפרח מקבלים עלי הכותרת גוון צהבהב. גם אם כל ארבעת עלי הכותרת טרם נפרשו במלואם, ניתן להבחין במאבקים השוכנים זה בצד זה בתוך עלי הכותרת, לעיתים שניים ולעיתים שלושה באותו עלה כותרת, והם ערוכים באופן בלתי אחיד: אבקן אחד מצוי בתוך עלה כותרת אחד, שני אבקנים בכל אחד משני עלי הכותרת הבאים, ושלושה אבקנים בעלה הכותרת הרביעי. בכל המקרים המאבקים המלאים מצויים בקודקוד המצונף של עלי הכותרת. חלק מן הזירים כפופים, ואלו שייכים לאבקנים החיצוניים, הארוכים יותר. השחלה ירוקה וסגורה, והצלקת עדיין מוסתרת.
שלב 3 — השלב הזכרי (האבקנים החיצוניים)
עלי הכותרת מצהיבים. האבקנים החיצוניים, שהם ארוכים יותר, מתחילים בפעילותם. הזיר בתחילה ירוק בהיר וכפוף, והמאבק מצוי בתוך הקודקוד המצונף של עלה הכותרת. בהמשך מזדקפים האבקנים בזה אחר זה ונצמדים לשחלה, כל אבקן בתורו; הזירים מצהיבים, המאבקים הפונים לכיוון השחלה נפתחים, והאבקה מתפזרת. לאחר מכן הזיר חוזר לאחור, והמאבק מצטמק. במקביל לחזרתו מתחיל האבקן הבא להתרומם, וכך חוזר התהליך בארבעת האבקנים החיצוניים. השחלה ירוקה וסגורה, והצלקת עדיין מוסתרת.
שלב 4 — המשך השלב הזכרי (האבקנים הפנימיים)
עלי הכותרת צהובים. לאחר סיום פעילות האבקנים החיצוניים מתחיל סבב נוסף של האבקנים הפנימיים, באותו אופן. האבקנים נראים ארוכים מעלי הכותרת, והמאבקים יבשים. השחלה ירוקה וסגורה, אך קודקודה מתחיל להיסדק בארבעה סדקים אורכיים. הצלקת עדיין אינה נראית.
שלב 5 — השלב הנקבי
הפרח עובר לשלב הנקבי עם סיום פעילות כל האבקנים. קודקוד השחלה נסדק לארבעה סדקים אורכיים, הנפתחים ומתארכים. עמוד השחלה פורץ מבעד לסדקים ומתארך, והצלקת שבקצהו נחשפת. שמונת האבקנים זקופים, אך אינם צמודים לשחלה; המאבקים יבשים ומצומקים. הזירים מצהיבים ומקבלים את צבע עלי הכותרת. צדם הפנימי של עלי הכותרת מתכהה, בין צהוב לכתום.
שלב 6 — נבילה - נשירת הכותרת והאבקנים
עלי הכותרת והאבקנים מתייבשים ונושרים, אך לא כיחידה אחת; לעיתים האבקנים הקיצוניים נותרים זמן קצר לאחר נשירת חלק מעלי הכותרת. הפרח ממשיך להתפתח לשלב הפרי.
שימושים שונים ומסורות תרבותיות
[עריכת קוד מקור | עריכה]פיגם מצוי שימש לאורך ההיסטוריה במגוון רחב של שימושים, הכוללים רפואה עממית, תיבול והפקת חומרים, וכן תפקידים תרבותיים וסמליים במסורות שונות. בין היתר יוחסו לו סגולות מאגיות, ובעיקר יכולת להרחיק עין הרע וכוחות מזיקים — תפיסה הרווחת בתרבויות רבות באגן הים התיכון והמזרח הקרוב ומשקפת את מקומו המרכזי בתרבות העממית.
שימושים ברפואה העממית
[עריכת קוד מקור | עריכה]ברפואה העממית נחשב הפיגם המצוי לצמח מרפא חשוב במגוון תרבויות, ושימושיו כללו טיפול במחלות גופניות, בהפרעות עצבים ואף בתופעות שנתפסו כעל-טבעיות.
כבר במשנה נזכר הפיגם כצמח מרפא. בעת העתיקה היוונים השתמשו בו, בין היתר, נגד הכשות נחש. פירות מבושלים ביין שימשו להרחקת תולעים, ופירות עם דבש שימשו לשיכוך כאבי פרקים, כאבי עיניים וכאבי ראש, וכן לחיזוק הראייה.
בימי הביניים יוחסו לפיגם סגולות נוספות: מניעת דיבור מתוך שינה, “ניקוי המוח” והפגת מצבי בלבול, וכן טיפול במחלות טחול וכבד. נוסף על כך שימש להכנת תחבושות, לשיכוך כאבים, לניטרול רעלים וארס של נשיכות ועקיצות, ולטיפול במחלות עיניים, כאבי חזה וכליות.
בעת החדשה נמשך השימוש בצמח במרחבים גאוגרפיים שונים: בהודו שימש לטיפול בעוויתות, לשיכוך כאבי פרקים, להרגעת היסטריה ולהרחקת תולעים; שימושים דומים תועדו גם בדרום אפריקה. בצפון אפריקה ובמרכזה נעשה שימוש בעלים להורדת חום ולטיפול בבחילה, בעיקר אצל ילדים[9].
במדינות ערב נהוג לטפל בכאבי אוזניים באמצעות חימום שמן זית עם ענפי הצמח, וטפטופו לתוך האוזן הכואבת.
במסורות רפואיות של קהילות יהודיות במזרח התיכון שימש הפיגם לטיפול בתינוקות, לרבות שימושים לעצירות. בקרב יהודי תימן הוכנה ממנו, בתערובת עם זעתר ושמן, משחה לטיפול בכאבי פרקים, כאבי ראש ושכרות. ברפואה העממית היהודית יוחסו לו גם סגולות מאגיות, כגון עצירת מגפות, הסרת כישוף וגירוש רוחות רעות. הצמח נודע גם בשל סגולותיו הרפואיות. כאשר משלבים אותו עם סוכר, הוא יכול להקל על אי נוחות בעיניים.[10]
ברפואה העממית באירופה השתמשו במרתח מן העלים לטיפול במחלות נשים, בהפרעות בקיבה, לחיזוק העצבים, להורדת לחץ דם וכן כבסם משתן[9].
שימושים אחרים
[עריכת קוד מקור | עריכה]העלים משמשים באירופה לתיבול סלטים ומאכלי בשר. בספרד מופק מן הצמח שמן אתרי המשמש בתעשיית הבשמים, הסבונים והקוסמטיקה. בחברות ערביות מסורתיות נעשה שימוש בעלי הפיגם לכבישת זיתים שחורים ולהחמצת ירקות. באתיופיה הוא משמש לתיבול קפה.
הפיגם משמש בישראל וברחבי אגן הים התיכון להדברת כינים, ובספרד הוא מכונה "עשב הכינים" (hierba piojera).
לעיתים מגדלים את הפיגם בגינות נוי. ריחו החזק חביב על בני עדות אחדות ומשמש באירועים מסורתיים, כגון ברית מילה.
במהלך יום הכיפורים, הצמח משמש לעיתים בבתי כנסת כדי לרענן את הצמים.[10]
אמונות עממיות ושימושים תרבותיים
[עריכת קוד מקור | עריכה]מלבד שימושיו הרפואיים וייחוס סגולות מרפא רבות, יוחס לפיגם במסורות עממיות גם אופי מאגי, ובעיקר סגולות להרחקת עין הרע ושדים. אמונות אלו באות לידי ביטוי בשימושים מעשיים, כגון נשיאת הצמח כקמע או הנחתו בקרבת תינוקות ויולדות.
צמחים או חלקיהם הדומים לכף יד פרושה נחשבים במסורות עממיות כסגולה לביטול עין הרע, וביניהם גם פיגם מצוי. בהקשר זה נתפס הפיגם כבעל יכולת מאגית נגד עין הרע ורוחות מזיקות, והוא מפורסם במיוחד, מכיוון שעליו מזכירים כף יד פרושה, ועל כן הוא נחשב לסגולה בדוקה נגד עין הרע והברחת שדים ברחבי אגן הים התיכון והמזרח הקרוב, הן בקרב אמהות צעירות והן בקרב ילדים. במסורת היהודית-ספרדית, נהוג לתת את הפיגם בכמויות קטנות לנשים הרות, להניחו על מיטות יולדות ועריסות הרך הנולד, וכן ליד תינוק בזמן מילתו. ביטוי לכך ניתן למצוא באמרה: "ruda menuda, guarda de las criaturas", או "רודה קצוצה, שומרת הילדים".[10]
הפיגם נבחר כקמע בדומה לחמסה כנגד עין הרע, מכיוון שעלעליו מקובצים בדרך כלל בחמישיות, ולכן הם מייצגים יד. ומכאן השם "יד הפיגם" – כף אל סאדיב הניתן לעלה, בהיותו רב כוח. שמו הערבי של הצמח הוא פיג'ן (فيجن), ומשמעו "יש בו שד", שכן הוא נתפס כיעיל לגירוש שדים, עין הרע ושאר כוחות מזיקים.
הצמח, שגדל בארץ ישראל וסביבתה, היה ידוע ליהודים כבר בעת העתיקה. יוסף בן מתתיהו מזכיר "שיח פיגם מופלא בגודלו, אשר לא נפל בגובהו ובעוביו מכל עץ תאנה", עליו נאמר כי עמד בחצר הארמון במבצר מכוור עוד מימי שלטונו של הורדוס, עד כריתתו בידי המורדים שתפסו את המקום במהלך המרד הגדול נגד הרומאים.[11] גם בתלמוד נזכר הפיגם כצמח מרפא: "אמר רב ספרא האי עינבתא פרוונקא דמלאכא דמותא היא מאי אסותא טיגנא בדובשא או כרפסא בטילייא" (פירוש: העיניב – שליח של מלאך המוות הוא. מה רפואתו? – טיגנא בדבש וכרפס בטוליא – מין יין חריף). מפרש רש"י: "טיגנא בדובשא – עשב הנקרא רוד"א בלע"ז ושוחקים אותו עם הדבש".
הפיגם זוכה למקום של כבוד בתרבות של יהדות ספרד. כיוון שהצמח לא היה נפוץ בספרד של ימי הביניים, נראה כי מגורשי ספרד החלו להשתמש בו עם הגיעם לשטחי האימפריה העות'מאנית.[10] בתרבותם של יהודי ספרד, הפיגם משמש כסגולה נגד עין הרע, ומסמל אהבה וחיבה. הוא נזכר בבלדה פופולרית בשפת הלדינו, "Una Matica de Ruda", שיר הכולל שיחה בין אם ובתה על אהבה ונישואין. הבת מקבלת צרור של פיגם ממאהב, בעוד האם מזהירה אותה מפני סכנות האהבה החדשה.[10]
השימוש במין דומה בפיגם ריחני
[עריכת קוד מקור | עריכה]פיגם ריחני (Ruta graveolens) מוכר באירופה כצמח מרפא, ושימושיו הרפואיים דומים לאלה של הפיגם המצוי. ברפואה העממית יוחסו לו סגולות להמרצת מחזור הדם, לעצירת שטפי דם, ולטיפול בדלקות חיצוניות, במחלות שרירים, בשיתוק ובדלקת פרקים. כמו כן נעשה בו שימוש להרגעת עיניים עייפות ולחיזוק הראייה.
מחקרים מודרניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]בפיגם מצוי זוהו תרכובות כימיות שונות, ובהן פלבנואידים כגון רוטין, וכן חומרים ממשפחת הקומרינים ונגזרותיהם. תרכובות אלו יוחסו לפעילויות ביולוגיות שונות, ובהן השפעה על כלי הדם (למשל, כווץ כלי דם, חיזוק דפנות כלי דם), הרפיית שרירים חלקים, שפועלים באופן בלתי רצוני ופעילות אנטי-מיקרוביאלית. נוסף על כך דווח על הימצאות חומרים בעלי פוטוסנסיטיביות, העלולים לגרום לגירויי עור בשימוש בלתי מבוקר. עם זאת, הידע על הרכבו הכימי ועל פעילותו הפיזיולוגית של הצמח ממשיך להתפתח, וממצאים חדשים עשויים להרחיב או לעדכן את הבנת תכונותיו[9].
תגובה אלרגית
[עריכת קוד מקור | עריכה]חשיפת העור למוהל הצמח בשילוב קרינת השמש עלולה לגרום לגירוי קשה ולהופעת שלפוחיות, תופעה המכונה פיטופוטודרמטיטיס. הגורמים לכך הם חומרים מקבוצת הפסוראלנים, המצויים במוהל הצמח, אשר מגבירים את רגישות העור לקרינה על-סגולה. תופעה זו שכיחה יותר אצל אנשים שעורם בהיר.
אטימולוגיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]נקשרו לעיתים שמותיו של הצמח בשפות שונות לאמונות בדבר סגולותיו המאגיות, אולם זיהויים האטימולוגי אינו ודאי. לפיגם מיוחסות אמונות הקשורות לשדים ולגירושם, כפי שהסיקו חוקרים ובלשנים[דרוש מקור: מי?] משמותיו בשפות שונות: בערבית, שם הצמח הוא פיג'ן (فيجن), משמע "שד"[דרוש מקור]; יהודי תימן קוראים לו שד'אב, משמע "שד בו"[דרוש מקור]; ובמרוקו קוראים לו רוטה (או רודא), על שמו הלטיני, Ruta.[דרוש מקור] גם כך בלאדינו, רודא: ruda.[10] לעיתים מוזכר הפיגם כבעל סגולות להרחקת עין הרע ושלל מחלות.
השם המדעי של הסוג נגזק ממלה לטינית שפירושה - מריר, רמז לטעמו של הצמח. השם העברי קדום, מופיע כבר במשנה., ונראה שכבר אז השמשו בו כתבלין.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
פיגם מצוי, באתר ITIS (באנגלית)
פיגם מצוי, באתר המרכז הלאומי למידע ביוטכנולוגי (באנגלית)
פיגם מצוי, באתר האנציקלופדיה של החיים (באנגלית)- פיגם מצוי, באתר צמח השדה
- פיגם מצוי, באתר צמחיית ישראל וסביבתה
- פיגם מצוי, באתר Tropicos (באנגלית)
פיגם מצוי, באתר GBIF (באנגלית)- פיגם מצוי, באתר The Plant List (באנגלית)
פיגם מצוי, באתר האינדקס הבין-לאומי לשמות צמחים (באנגלית)
פיגם מצוי, באתר iNaturalist (באנגלית)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- 1 2 Ruta chalepensis L., POWO plants of the World Online. Published on the Internet
- ↑ מיכאל זהרי, מגדיר חדש לצמחי ישראל, מהדורה חדשה מתוקנת ומורחבת, תל אביב: עם עובד, 1989, עמ' 292-294
- ↑ נעמי פינברון-דותן, אבינעם דנין, המגדיר לצמחי בר בארץ ישראל, ירושלים: כנה, 1998, עמ' 415
- ↑ Zohary, M., Flora Palaestina – Part Two, Jerusalem: The Israel Academy of Sciences and Humanities, 1972, עמ' 289-290
- 1 2 פיגם מצוי, באתר צמחיית ישראל וסביבתה
- ↑ א. פאהן, ד. הלר, מ. אבישי, מגדיר לצמחי התרבות בישראל, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1998, עמ' 224
- ↑ אמוץ דפני, דן איזיקוביץ, האבקה בראי ישראלי, ישראל: פרדס הוצאה לאור, 2023, עמ' 24
- ↑ הפרק נבנה על סמך תצפית (אריה סעדה)
- 1 2 3 דן פלביץ' וזהרה יניב, צמחי המרפא של ארץ-ישראל, תל אביב: מודן בע"מ, 1991, עמ' 263-265
- 1 2 3 4 5 6 Sarah Abrevaya Stein, The Queen of Herbs: A Plant’s-Eye View of the Sephardic Diaspora, Jewish Quarterly Review 112, 2022, עמ' 119–138
- ↑ יוספוס פלביוס, מלחמת היהודים, ז', 178–179 (תרגום: ליזה אולמן)