פייסל חוסייני
.jpg) | |
| לידה |
17 ביולי 1940 בגדאד, ממלכת עיראק  |
|---|---|
| פטירה |
31 במאי 2001 (בגיל 60) כווית |
| מדינה |
מדינה פלסטינית |
| מקום קבורה |
al-Khatuniyya Madrasa |
| פרסים והוקרה | |
|
פרס ברונו קרייסקי | |
  | |
פייסל עבד אל-קאדר אל-חוסייני (בערבית: فيصل عبد القادر الحسيني, תעתיק: פַיצַל עבד אלקאדר אלחֻסיני; 17 ביולי 1940 – 31 במאי 2001) היה פוליטיקאי פלסטיני, בן למשפחת חוסייני, אחת המשפחות הפלסטיניות העשירות של ירושלים. בשנות ה-90 היה מהבולטים במנהיגי הפלסטינים, והיה מעורב במשא ומתן עם ישראלים, לקידום היעדים הלאומיים הפלסטינים. לאחר הקמת הרשות הפלסטינית, כיהן כממונה על ענייני ירושלים ברשות, כשלשכתו בבניין האוריינט האוס.
ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ראשית דרכו ופעילות בגלות[עריכת קוד מקור | עריכה]
פייסל חוסייני היה בן למשפחת חוסייני, מהעשירות והמיוחסות במשפחות הפלסטיניות של ירושלים, שרבים מבניה כיהנו בתפקידי הנהגה פוליטיים ודתיים. אביו היה עבד אל-קאדר אל-חוסייני, מנהיג צבאי בולט בימי המרד הערבי הגדול ומפקד הכוחות הערביים באזור ירושלים בזמן מלחמת העצמאות, ובן-דודו של אביו היה המופתי חאג' אמין אל-חוסייני. סבו, מוסא כאט'ם אל-חוסייני, כיהן כראש עיריית ירושלים וכמנהיג התנועה הלאומית הפלסטינית. פייסל חוסייני עצמו נולד בבגדאד שבעיראק במהלך גלות ששלטונות המנדט הבריטי גזרו על משפחתו בשל מעורבותה בהנהגת המרד הערבי. משם עברה המשפחה לערב הסעודית, ובתחילת 1946 השתקעה בקהיר שבמצרים. ב-1948, כשהיה פייסל בן 8, נהרג אביו בקרב על הקסטל שבמבואות ירושלים במהלך קרבות מלחמת העצמאות.
חוסייני גדל והתחנך בקהיר, ואת חופשות הקיץ בילה בבית המשפחה במזרח ירושלים (אז תחת שלטון ירדן). במהלך לימודיו התיכוניים בקהיר הכיר את יאסר ערפאת, שהיה בן-דוד רחוק שלו והפך לידידו הקרוב ושותפו לדרך לאורך שנים. ב-1957 הצטרף לתנועה הלאומית הערבית, וכסטודנט החל להתבלט בפעילות פוליטית שניסתה לארגן את הסטודנטים הפלסטינים בפזורות ערב. בשנת 1959 הוא היה בין מקימי האיגוד הכללי של סטודנטים פלסטינים, והצטרף לשורות ארגון הפת"ח בהנהגת ידידו, ערפאת. עם הקמת הארגון לשחרור פלסטין ב-1964 הצטרף לשורותיו, ובתקופת פעילותו הראשונה מילא תפקיד מנהלתי בארגון ממקום מושבו במזרח ירושלים הירדנית, שאליה שב לאחר היעדרות ארוכה. ב-1967 צורף לצבא השחרור הפלסטיני ונשלח למחנה אימונים של המכללה הצבאית בדמשק, שם הוכשר כמומחה לחבלה.
פעילות בירושלים ובשטחים[עריכת קוד מקור | עריכה]
זמן קצר לאחר המלחמה חזר חוסייני דרך ירדן לירושלים, שכבר היתה אז תחת שלטון ישראלי. בדרכו חצה בשחייה את נהר הירדן שטרם הוקמו לאורכו ביצורי גבול. יאסר ערפאת, שהסתנן אף הוא בתחפושת לשטחי הגדה המערבית, מינה את חוסייני למפקד הפת״ח בירושלים[1]. באוקטובר 1968, בטרם הספיק חוסייני לבצע פעילות חתרנית כלשהי, נעצר בידי ישראל לאחר שנמצאו ברשותו רובים, שלדבריו הפקיד יאסר ערפאת בידיו. הוא נאסר לשנה, ולאחר שחרורו הקפיד על שמירת פרופיל נמוך. ביולי 1969 חתם המושל הצבאי של עזה, מוטה גור, על צו גירוש לחוסייני מעזה[2].
במהלך השנים הבאות ביסס חוסייני את מעמדו כאחד הדוברים הבולטים של התנועה הלאומית הפלסטינית בירושלים ובגדה המערבית, בעוד מנהיגים אחרים בני דורו פעלו בגלות. הוא הסתבך תדיר עם השלטונות הישראליים שעקבו אחר תנועותיו, הגבילו את נסיעותיו ועצרו אותו חדשות לבקרים במעצר מנהלי או מעצר בית. ב-1979 ייסד חוסייני בירושלים את המכון ללימודים ערביים, על פי הגדרתו המוצהרת "מכון מחקר ואיסוף נתונים", ועמד בראשו. ב-1983 העביר את משרדי המכון לבניין האוריינט האוס במזרח ירושלים, שמאז התפתח בהדרגה להיות מטה אש"ף בעיר.
לקראת סוף שנות ה-80 החל חוסייני להתעניין באפיקים של משא ומתן עם ישראל כדרך להשגת היעדים הלאומיים של העם הפלסטיני, כאלטרנטיבה למאבק המזוין. באוגוסט 1987 קיים סדרת פגישות עם משה עמירב, אז חבר מרכז הליכוד, במה שהתפרסם מאוחר יותר כפרשת עמירב. במהלך הפגישות גובש מזכר שהובא לידיעת ראש אש"ף יאסר ערפאת וראש ממשלת ישראל יצחק שמיר ומיד לאחר מכן נעצר חוסייני במעצר מינהלי והיוזמה קרסה. כמה חודשים מאוחר יותר העניק חוסייני בצורה מופגנת גיבוי ותמיכה לאינתיפאדה הראשונה. הוא קיים גם מגעים עם אישים ישראלים מחוגי השמאל, שמצאו בו פרטנר ראוי, משכיל ורהוט, שניתן להידבר איתו על הסכם שלום. באותה עת עוד נחשבו מגעים עם נציגי אש"ף כבלתי חוקיים בישראל, אך מגעיו של חוסייני עם ישראלים הלכו ורבו. הוא למד עברית, והחל מתראיין בכלי התקשורת הישראליים תוך הצגה מתונה של העמדה הפלסטינית וקריאה להגעה לפשרה ולדו-קיום בשלום[4].
מלחמת המפרץ בתחילת 1991 הותירה את הפלסטינים במצב קשה בזירה הבינלאומית בעקבות התייצבותם החד-משמעית לצד סדאם חוסיין. בד בבד, גוועה האינתיפאדה הראשונה. חוסייני עסק בניסיונות לשיקום מעמדו הבינלאומי של העם הפלסטיני, שספג פגיעה אנושה בעיקר בזירה האמריקנית. בין היתר פעל נמרצות לדרישה בינלאומית לפתיחתו מחדש של המרכז ללימודים ערביים באוריינט האוס, שנסגר בידי ישראל בעת האינתיפאדה. חוסייני עמד בראש משלחת פלסטינית שנפגשה עם מזכיר המדינה האמריקני ג'יימס בייקר והציגה לפניו את עקרונות היסוד הפלסטינים לשיחות שלום עם ישראל, ובהמשך ייצג את הפלסטינים במסגרת המשלחת הירדנית-פלסטינית בועידת השלום במדריד (1991), למורת רוחה של ישראל שהתנגדה לשיתוף תושבי מזרח ירושלים כנציגי הפלסטינים.
חוסייני לא היה חלק מהצוות הפלסטיני שגיבש במגעים חשאיים עם ישראל את הסכמי אוסלו, ואף לא ידע על קיומם בשעת התרחשותם. בעקבות הסכמי אוסלו ב-1993 והקמת הרשות הפלסטינית, מונה חוסייני רשמית כממונה על ענייני ירושלים ברשות הפלסטינית, כשלשכתו בבניין האוריינט האוס שנפתח מחדש. מעמדו של חוסייני בזירה הבינלאומית עלה מאוד, ומשרדיו שבאוריינט האוס הפכו באופן לא-רשמי ל"משרד החוץ" הפלסטיני. פוליטיקאים ודיפלומטים מרחבי העולם פקדו את המקום בקביעות, וכן אנשי תקשורת ופוליטיקאים ישראלים מן השמאל. פייסל חוסייני זכה להכרה כמנהיג פלסטיני מתון ומוערך, בעל סיכויים טובים לרשת את ערפאת כמנהיג העם הפלסטיני ולהובילו לעבר שלום ודו-קיום עם ישראל. ערפאת ראה לצנינים את התחזקות מעמדו, וניסה לקצץ בסמכויותיו. ממשלת ישראל ראתה בחיוב את מנהיגותו כאלטרנטיבה מתונה, אך הוטרדה מביסוס מעמד לשכתו שבאוריינט האוס כמוסד פלסטיני רשמי בלב ירושלים. פעמים מספר איימה ישראל לסגור את הבניין על פעילויותיו, אך מעמדו הציבורי והבינלאומי האיתן של חוסייני לא איפשר זאת.
מותו[עריכת קוד מקור | עריכה]
חוסייני נפטר באופן פתאומי מהתקף לב ב-31 במאי 2001 במהלך ועידה בכווית, שבה השתתף בשאיפה לאחות את הקרע שנוצר בין כווית לפלסטינים מאז מלחמת המפרץ, ולצנן את הנורמליזציה בין מדינות המפרץ לישראל[5]. גופתו הועברה לעמאן במסוק של עבדאללה השני, מלך ירדן, ומשם הובאה לקבורה במבנה במערב הר הבית בירושלים, לצד קבר אביו.
זמן קצר לאחר מותו, ועל רקע פיגועי דמים בירושלים במהלך האינתיפאדה השנייה, סגרה ישראל את מטהו באוריינט האוס ומוסדותיו.
עמדותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]
אף שבשיחותיו עם ישראלים נהג חוסייני להציג מסרים מתונים של פיוס ופשרנות, הרי שבאוזני ציבורים פלסטיניים וערביים נקט קו תקיף יותר. בנאומיו, ראיונותיו ומאמריו שיועדו לקהלים אלה הצהיר בהזדמנויות מספר כי ההנהגה הפלסטינית לא נטשה ולא תיטוש לעולם את חזון המדינה הפלסטינית על כל שטחי ארץ ישראל – מהנהר עד לים[6][7]. הוא הדגיש כי יש להפריד בין הטקטיקה קצרת הטווח, במסגרתה ייתכנו ויתורים ופשרות שלביים, לבין האסטרטגיה ארוכת הטווח, במסגרתה יש לחתור להשגת כל היעדים, ללא פשרות. התבטאות שעוררה תשומת לב מיוחדת הייתה כאשר הישווה, בריאיון לעיתון המצרי "אל-ערבי" בשנת 2001, את הסכמי אוסלו לסוס טרויאני[8], אותו הניחו הפלסטינים לפתחה של ישראל כדי לפתותה לפתוח את שעריה בפני הדרישות הלאומיות הפלסטיניות.
אישי ימין בישראל ובראשם בני בגין, עקבו בדאגה אחר התבטאויות אלה של חוסייני והציגו אותם כראיה לכך שפיו וליבו אינם שווים[9]. הם ראו אותו כטקטיקן ערמומי ומסוכן, שמוליך שולל בחזותו המלוטשת וביכולתו להציג עצמו כיונת שלום מתונה ושלווה כדי להערים על שומעיו. ידידיו של חוסייני מן השמאל הישראלי, לעומתם, ראו בהתבטאויות אלה של חוסייני דברים שנאמרו לצרכים פנים-פלסטיניים, ונועדו לאפשר לו לבסס את מעמדו כמנהיג לאומי ולקבל מנדט להידברותו הפייסנית עם ישראל.
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
| עיינו גם בפורטל: | |||
|---|---|---|---|
|
פורטל המזרח התיכון | ||
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- אורי ניר (עיתונאי), פייסל אל-חוסייני - נצר לאצולה הפלסטינית שהפך לאחד ממנהיגי האינתיפאדה, באתר הארץ, 31 במאי 2001
- מי היה פייסל חוסייני? באתר Palestine Facts (אנגלית)
- בחיפוש אחר נתיב קדימה - מאת פייסל חוסייני (מאמרו האחרון לפני מותו, מרץ 2001) (אנגלית)
- חוסייני: איש שלום? באתר Israel Report (אנגלית)
- פייסל חוסייני, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ היום האיום מכולם: כיבוש ירושלים בעיניים פלסטיניות, הלל כהן, עת־מול 193
- ^ ישראל 50 בעמוד על שנת 1969
- ^ אבינועם בר יוסף, מטה אש"ף בירושלים, מעריב, 1 בנובמבר 1985
- ^ [3]
- ^ עלי ואקד ולינוי בר גפן, פייסל חוסייני מת בכווית מהתקף לב, באתר ynet, 31 במאי 2001
- ^ פייסל חוסייני, מועדון הנוער הערבי ברמת עמון ירדן, אל ראי, ירדן, 12.11.92
- ^ פייסל חוסייני, אוניברסיטת ירדן, 22.7.95
- ^ פייסל חוסייני, אל-ערבי, מצרים, 24.6.2001
- ^ בני בגין, הארץ, 6.9.2002
