גילברט וסאליבן

ויליאם שוונק גילברט

ארתור סימור סאליבן

גילברט וסאליבן (Gilbert and Sullivan) הוא שמה של השותפות בין הליבריתן ויליאם שוונק גילברט (1836–1911) והמלחין ארתור סאליבן (1842–1900), אשר יצרו בין השנים 1871–1896 ארבע עשרה אופרות קומיות באנגליה של התקופה הוויקטוריאנית. בין הידועות ביותר "אה"מ פינאפור" (1878), "שודדי הים מפנזאנס" (1879), "המיקאדו" (1885) ו"שייטי הגונדולות" (1889).

גילברט יצר עולם קומי מטורף, שהוא קרא לו "טופסי טרווי" ("תוהו ובוהו"), שבו הכל ייתכן, שדים ופיות רוקדים עם לורדים בריטים, נגני גונדולה וחיילים יפנים פוצחים בזמר אנגלי פופולרי, ועוד. סאליבן, הצעיר בשש שנים מגילברט, הלחין מוזיקה קליטה במיוחד, אשר תרמה לאווירה ההומוריסטית ולתחושת פאתוס.

האופרות של גילברט וסאליבן זכו להצלחה רחבה ובינלאומית, ועודן מבוצעות תדיר בארצות הדוברות אנגלית. בהישענם על צורת האופרטה שהחלה להיות פופולרית באירופה, הציגו גילברט וסאליבן חידושים הן בתוכן והן בצורה, שהשפיעו ישירות על התיאטרון המוזיקלי (המחזמר) במאה ה-20. האופרות השפיעו על הכתיבה ועל השיח הציבורי באותה עת, ומאוחר יותר, על עולם הסרטים והטלוויזיה. הן זכו גם לחיקויים רבים, ונעשו עליהן פארודיות על ידי בדרנים.

המפיק ריצ'רד ד'וילי קארט הפגיש את הצמד, וטיפח את שיתוף הפעולה בין השניים. הוא בנה בעבורם את תיאטרון סבוי בלונדון בשנת 1881, שם הוצגו האופרות, אשר קיבלו את הכינוי "אופרות סבוי". קארט גם הקים את חברת האופרה ד'וילי קארט, אשר קידמה והציגה את האופרות במשך יותר ממאה שנים.

ראשית דרכם

גילברט לפני סאליבן

גילברט בספרייתו

איור של אחת החזרות על האופרה "לפני עידנים"

ויליאם שוונק גילברט נולד בלונדון ב-18 בנובמבר 1836. אביו, ויליאם, היה מנתח שעבד בחיל הים ולאחר זמן החל לכתוב נובלות וסיפורים קצרים, שחלקם כללו איורים משל בנו. ב-1861 החל גילברט הצעיר לכתוב סיפורים מאוירים, שירים ומאמרים, על מנת להשלים את הכנסתו. רבים מהם ייחשבו מאוחר יותר למקור שממנו שאב רעיונות למחזות ולאופרות, ובייחוד מסדרה של שירים מאוירים הנקראים "Bab Ballads".

בבלדות אלו ובמחזותיו המוקדמים פיתח גילברט סגנון ייחודי אשר נקרא "טופסי-טרווי" ("תוהו ובוהו", בתרגום חופשי), אשר לפיו, ההומור נובע מיצירת מצבים מגוחכים, הבאים על פתרונם ההגיוני בדרך האבסורד. הבמאי מייק לי כתב על גילברט ש"גאונותו היא בהתכת הפכים בלהטוטנות מאחזת עיניים, בערבוב ההזוי עם המציאותי והקריקטורה עם הטבעי. במילים אחרות, בהגדת סיפור שערורייתי באדישות מופגנת". הוא תיאר את סגנונו של גילברט כך:

גילברט מאתגר את ציפיותינו הטבעיות בשטף לשון ובחירות רבה. ראשית, הוא גורם לדברים מוזרים ביותר לקרות בתוך מסגרת הסיפור, והופך את העולם על פיו. כך קורה, שהשופט המלומד מתחתן עם העותרת, החיילים נעשים ליפי נפש וכן הלאה, וכמעט כל אופרה נפתרת במיומנות על ידי שינוי מיקומם של עמודי השער".

המקור באנגלית

With great fluidity and freedom, he [Gilbert] continually challenges our natural expectations. First, within the framework of the story, he makes bizarre things happen, and turns the world on its head. Thus the Learned Judge marries the Plaintiff, the soldiers metamorphose into aesthetes, and so on, and nearly every opera is resolved by a deft moving of the goalposts.

— מייק לי

גילברט פיתח תאוריות חדשות בנוגע לבימוי בעקבות טום רוברטסון, שהיה חדשן בתחום. בזמן שגילברט החל לעסוק בכתיבה, היה התיאטרון האנגלי מצוי בשפל. גילברט עזר לרומם את התיאטרון, לחדשו ולהשיב לו את גדולתו, בעיקר בשש האופרות הקומיות לכל המשפחה, אשר נכתבו יחד עם המלחין תומאס ג'רמן ריד. בזמן החזרות על אחת מאותן אופרות קומיות, "לפני עידן ועידנים", הציג המלחין פרדריק קליי את גילברט לחברו, המלחין הצעיר ארתור סאליבן. שנתיים מאוחר יותר החלו גילברט וסאליבן לעבוד על יצירתם המשותפת הראשונה. במהלך שנתיים אלה המשיך גילברט לגבש את סגנונו התיאטרלי. הוא המשיך לכתוב סיפורים ומחזות, בהם האופרות הקומיות "ביתנו על האי" (1870) ו"סיפור שערורייה" (1871) וקומדיות בחרוזים לבנים – "הנסיכה" (1870), "ארמון האמת" (1870), ו"פיגמליון וגלתיאה".

סאליבן לפני גילברט

ארמון הקריסטל, בו הוצגו בכורותיהן של כמה מיצירותיו של סאליבן

ארתור סימור סאליבן נולד בלונדון ב-13 במאי 1842. אביו היה מנצח בתזמורת צועדת, ובהגיע ארתור הצעיר לגיל 8, כבר היה מיומן בנגינה על כלי תזמורת שונים. עוד בבית הספר החל להלחין שירים ושירי לכת. אחרי שזכה ב-1856 בפרס הראשון על-שם פליקס מנדלסון, החל סאליבן ללמוד באקדמיה המלכותית למוזיקה בלונדון והמשיך את לימודיו בלייפציג, שם גם למד ניצוח. יצירת הגמר שלו, אותה סיים להלחין בשנת 1861, הייתה סוויטה של מוזיקה נלווית למחזה של ויליאם שייקספיר, "הסערה". בכתב העת The Musical Times נכתב שביצועה של יצירה זו בשנת 1862, לאחר עריכתה והרחבתה, "עורר סנסציה בחוגים מוזיקליים". סאליבן החל לבנות את המוניטין שלו כאחד המלחינים הצעירים המבטיחים ביותר באנגליה. בין יצירותיו בשנות ה-60 של המאה ה-19 ניתן למנות סימפוניה, קונצ'רטו לצ'לו ומספר אוברטורות, שהמבוצעת ביותר מביניהן כיום היא האוברטורה "di Ballo".

בין יצירותיו הקוליות המוקדמות של סאליבן ניתן למנות כמה יצירות חשובות – "נשף בקלינוורת" (1864), האורטוריה "הבן החוטא החוזר למוטב" (1869) והקנטטה דרמטית "בחוף ובים" (1871). הוא הלחין את יצירת הבלט "L'Île Enchantée"‏ (1864) וכן מוזיקה לכמה ממחזותיו של שייקספיר. אלא שביצירות מוזמנות אלו לא היה די לכלכלתו של סאליבן; הוא עבד גם כנגן עוגב בכנסייה, הלחין שירי לכת, שירים פופולריים ובלדות סלוניות.

ניסיונו הראשון של סאליבן בתחום האופרה הקומית הניב אופרה בשם "קוקס ובוקס" (1866), שכתב יחד עם הלבריתן פרנסיס בורננד לרגל מפגש חברים לא רשמי. לאחר הופעה ראשונה זו הוצגה האופרה בפומבי ובנוכחותו של גילברט, שאמר על המוזיקה של סאליבן שהיא "עולה ברוב המקרים ברמתה פי כמה וכמה על העלילה המגוחכת עד אבסורד, שאליה שודכה" (הביקורת נכתבה לעיתון Fun). האופרה נחלה הצלחה רבה, והיא מבוצעת גם כיום. האופרה השנייה שכתבו סאליבן ובורננד יחד, "The Contrabandista" ‏(1867), לא הייתה להצלחה.

אופרות

שיתוף פעולה ראשון

תספיס

אילוסטרציה של סצנה מתוך "תספיס" מינואר 1872

בשנת 1871 הפגיש המפיק ג'ון הולינגסהד את גילברט ואת סאליבן על מנת ליצור אופרה לחג המולד עבור התיאטרון שלו שנקרא Gaiety. האופרה, "תספיס" (Thespis), הייתה הצגה ראוותנית על האלים היווניים המזדקנים, המוחלפים באופן זמני בידי להקה של שחקנים ושחקניות בני המאה ה-19. אחד מהם הוא תספיס, אבי הדרמה היוונית. השילוב של סאטירה פוליטית ופארודיה על הגרנד אופרה (ז'אנר אופראי מונומנטלי אשר היה נפוץ במאה ה-19), היו חיקוי אנגלי לאופרות של ז'אק אופנבך, "אורפאוס בשאול" ו"הלנה היפה", אשר הועלו באותה עת בהצלחה באנגליה.

"תספיס" עלתה ב"יום הקופסאות" והוצגה בסך הכל 63 פעמים. במספר ההצגות השיגה האופרה 5 מתוך 9 מתחרותיה, שעלו גם הן בתקופת החגים בבריטניה בעונה של 1871, אך איש לא צפה שזו תהיה תחילת הצלחתם העתידית של גילברט וסאליבן כצמד. בניגוד לעבודותיהם הבאות, אופרה זו הופקה בחיפזון, אופיה היה נועז במקצת, בדומה לפרודיות המוקדמות יותר שכתב גילברט, וסגנונה איפשר לשחקנים לאלתר על הבמה. שתי דמויות של גברים באופרה גולמו למעשה על ידי נשים, אשר רגליהן החטובות הוצגו בצורה שגילברט גינה מאוחר יותר. הפרטיטורה שכתב סאליבן ל"תספיס" מעולם לא פורסמה, והיא אבדה ברובה, למעט שיר אחד אשר יצא לאור בנפרד, קטע מקהלתי שהופיע שוב באופרה "הפיראטים מפנזנס", וקטע הבלט שבמערכה השנייה. במרוצת ארבע השנים הבאות לא הזדמנה עבודה משותפת רבה לגילברט וסאליבן, אך כל אחד מהם המשיך ליצור בתחומו. גילברט עבד עם קליי על "ארקדיה המאושרת" (1872) ועם אלפרד סליר על "ממלכתתוהוובוהו" (1874). כמו כן כתב גם מספר ליבריות, פארסות, פרודיות, אגדות קומיות, דרמות, עיבודים בימתיים של נובלות ותרגומים מצרפתית. סאליבן הספיק להשלים את היצירות "פסטיבל טה-דאום" (1872), האורטוריה "אור העולם" (1873), מחזור השירים היחיד שלו "הצוהר, או שירי הגדרון" (1871), מוזיקה למחזה "נשות וינדזור העליזות" (1874), וכמו כן שירים נוספים, בלדות עממיות, ושירי לכת.

משפט בידי מושבעים

ב-1874 כתב גילברט ליברית קצרה בהזמנה של מלחין ומפיק בשם קרל רוזה, אשר אשתו יועדה לשיר את התפקיד הראשי, אך פטירתה בזמן הלידה ביטלה את הפרויקט. זמן קצר אחר-כך, הזדקק ריצ'רד ד'וילי קארט, באותה עת מנהל תיאטרון רויאלטי, לאופרה קצרה שתוצג לאחר האופרה של אופנבך "לה פריקול". לגילברט הייתה כבר ליברית מוכנה בחזקתו, וד'וילי קארט הציע את סאליבן כמלחינה. האחרון אכן היה מרוצה מן הלברית, והפרטיטורה של "משפט בידי מושבעים" (Trial by Jury) הייתה מוכנה כעבור מספר שבועות.

היצירה היא מן המהתלות המשעשעות של גילברט על מקצועות המשפט, והיא מתבססת על ניסיונו הקצר כפרקליט. היא עוסקת בחוק מיושן על הפרת הבטחת נישואים כעילה לתביעה משפטית. הנאשם טוען להגנתו, שלתובעת לא ייגרם נזק רב כתוצאה ממשיכת הבטחתו, משום ש"הוא מציאה גרועה כל כך", בעוד שהתובעת מצידה טוענת שהיא מאוהבת בלהט בנאשם ודורשת פיצויים נדיבים. אחרי דיונים רבים, מיישב השופט את הסכסוך בכך שהוא נושא את המתלוננת בעצמו. האופרה הייתה הצלחה כבירה, והשיגה במספר הצגותיה את "לה פריקול", האופרה שאליה צורפה בתחילה. בעקבות ההפקה, יצא התיאטרון למסע הופעות ברחבי אנגליה, ועד מהרה הועלתה האופרה גם בתיאטראות.

בהצגה המקורית של אופרה זו השתתף גם אחיו של סאליבן, פרד סאליבן, בתפקיד השופט. הוא היה האב-טיפוס לדמות הבריטון הקומי, אשר תופיע גם באופרות הבאות. פ. ס. ברננד כתב ש"הוא היה אחד הזמרים הטבעיים ביותר לדמות הקומית של "איש קטן" שראיתי מעודי. הוא אף היה מוזיקאי-מבצע ראשון במעלה... ככל שהיה טיפוס אבסורדי, כך גם היה אדיב". דמות הבריטון הקומי כפי שגולמה על ידי פרד, שימשה מודל לדמויות אחרות בעבודות מאוחרות יותר של הצמד – בכל אחת מהן הופיע טיפוס "האיש הקטן הקומי", כפי שניסח ברננד. ברבות מהיצירות של הצמד, דמות זו היא הדמות הראשית וניתן לה בדרך כלל גם שיר מהיר ועתיר מלל מתמשך.

אחרי הצלחת "משפט בידי מושבעים" נתבקשו גילברט וסאליבן לכתוב יחד אופרות נוספות. בשנתיים הבאות היה ד'וילי קארט בין מנהלי התיאטרון שהיו במשא ומתן עם הצמד, אך לא הצליח להגיע עימם לסיכום תנאים. הוא הציע גם העלאה מחדש של "תספיס", לקראת חג המולד של שנת 1875. גילברט וסאליבן ערכו מחדש את היצירה, אך ד'וילי קארט לא הצליח למצוא מימון לפרויקט.

הצלחות ראשונות

המכשף

כרזה על סצינות מתוך "המשפט" "פינאפור" ו"המכשף"

שאיפתו של ד'וילי קארט הייתה לפתח את הגרסה האנגלית של האופרה הקומית, שתחליף את הבורלסקות גסות הרוח ואת התרגומים הגרועים של האופרטות הצרפתיות, שהועלו באותה עת על במות לונדון. ב-1877 הוא ייסד את "חברת האופרה הקומית" (Comedy Opera Company) והזמין את גילברט וסאליבן לכתוב אופרה קומית.

גילברט מצא נושא לאופרה באחד מן הסיפורים הקצרים שכתב, "שיקוי האהבה", שעוסק בבעיות שמתעוררות בכפר קטן לאחר שמופץ שיקוי אהבה בין כל תושביו. הדמות המובילה בעלילה היא סוחר קוקני, שהוא במקרה גם מכשף, המספק ברכות (חסרות ביקוש) או קללות (מבוקשות מאוד). גילברט וסאליבן דאגו לכך שהופעת הבכורה תהיה מהוקצעת, בניגוד לתספיס, אשר הפקתה הייתה דלת חזרות. למרות שבחי הביקורת, לא זכתה האופרה הזו להצלחה של "משפט בידי מושבעים". אף על פי כן, קארט וחבר מנהליו היו מסופקים דיים על מנת להזמין מהצמד אופרה נוספת באורך מלא.

אה"מ פינאפור

גילברט וסאליבן הוציאו תחת ידם את להיטם הבינלאומי הראשון – "אניית הצי פינאפור" או או "אה"מ פינאפור" (H.M.S. Pinafore) – בשנת 1878. האופרה שמה ללעג את עלייתם של אנשים חסרי מיומנות לעמדות בכירות, ומלגלגת בנועם על הצי המלכותי ועל האובססיה של האנגלים למעמד חברתי (פיתוח של נושא אשר הוצג באופרה "המכשף" – אהבה בין אנשים ממעמדות חברתיים שונים). כמו ברבות מן האופרות שלהם, התפתחות בלתי צפויה משנה את העלילה באופן דרמטי לקראת סופה.

גילברט פיקח באופן אישי על עיצוב התפאורה והתלבושות, וכן הדריך את המבצעים על הבמה. הוא שאף לביצוע ריאליסטי של המשחק, מנע אינטראקציה לא מודעת עם הקהל, וקבע שהדמויות לא תהיינה מודעות למגוחכות שלהן עצמן. הוא התעקש שהשחקנים ישלטו באופן מושלם בטקסט ויצייתו להוראותיו, מה שהיה בחזקת חידוש לחלקם. גם סאליבן פיקח בעצמו על הצד המוזיקלי. עבודה עם מוזיקאי מקצועי ומוכשר הביאה את התיאטרון המוזיקלי האנגלי לרמת מהוקצעות חדשה. זמרת הסופרן ג'סי בונד, אשר עבדה עם גילברט וסאליבן והשתתפה בהפקתן המקורית של רבות מן האופרות, תיארה זאת כך:

משמעת העבודה על הבמה הייתה קפדנית ובלתי מתפשרת. הוראותיו של גילברט היו החוק; בעיני רוחו הוא ראה ביסודיות כל פעולה, מחווה, ואנסמבל, ולא איפשר לסטות מתוכניתו. הוא... הכין ציורים ומדידות על קוצו של יוד. היה לו כושר המצאה בלתי נדלה בעסקי הקומדיה, והוא לא הרשה אף בדיחה, ליצנות או התרחקות מתפישתו הכוללת והמוחלטת. גם הרעיון המוזיקלי הכולל של סאליבן היה ברור לגמרי וידוע מראש. כל פרט היה משועבד לסך-הכל, והוא נהג להכניע את ה"עבריינים" בסרקזם לעגני. "ועכשיו, האוכל להטריח אותך לנסות את המוזיקה שלי?" היה פונה לזמר או לזמרת שהיו להוטים להציג לראווה את צליליהם הגבוהים. אך אנו לא נפגענו מן המשמעת הקבועה הזו. כשעברנו את הגבול או כשלנו בביצוע, קיבלנו את הקנטותיהם ההתלניות כתוכחה שאנו ראויים לה. סבלנותם ומאמציהם של שני אמנים אלו הדביקו גם אותנו בנכונות לעבוד שעות על גבי שעות בחזרות, בנסיון להפנים את תפישתם של שני מוחות מבריקים אלה.

המקור באנגלית

Our stage discipline was strict and unbending. Gilbert's word was law; he thoroughly worked out in his own mind every bit of action, by-play and grouping, and allowed no deviation from his plan. He...made drawings and took measurements with the minutest care.... He had unlimited fertility of invention in comic business and would allow no gag, no clowning, no departure from his own definite conception. Sullivan's musical conception was equally clear-cut and decided. Every part must be made subservient to the whole, and his sarcasms overwhelmed the transgressor with scorn. "And now, might I trouble you to try over my music," he would say to a singer too anxious to display his or her top notes. But there was nothing to hurt or offend us in this unswerving discipline, we took their good-humoured raillery as our due when we failed in our rendering or overstepped the bounds; and the patience and enthusiasm of that artistic pair so infected all of us that we worked willingly for hours and hours at rehearsals, trying with all our might to realize the conceptions of those two brilliant minds.

המחזה הועלה בלונדון 571 פעמים, כמעט מספר שיא בהיסטוריה של התיאטרון המוזיקלי עד לאותה העת (אחרי האופרטה Les cloches de Corneville מאת אופנבאך). מאות הפקות פיראטיות ובלתי מורשות של האופרה הועלו באמריקה. במהלך עונת ההופעות, התנתק ד'וילי קארט ממשקיעיו הקודמים. השותפים הממורמרים, אשר השקיעו בהפקה ללא תמורה, גרמו לתגרה ציבורית אלימה, כששלחו בריונים אל מאחורי הקלעים בזמן ההופעה. עוזרי הבמה הצליחו להדוף את התוקפים. התקרית הזו סללה את הדרך לקארט ולגילברט וסאליבן לייסד את חברת האופרה ד'וילי קארט, אשר הפיקה את כל האופרות הבאות.

הלברית של "פינאפור" נשענת על דמויות סטריאוטיפיות ומוכרות במהותן לקהל, בין השאר מעולם האופרה (אחרות פותחו בעבודתו של גילברט עם ג'רמן רידס): פרוטגוניסט הירואי (טנור); מושא אהבתו (סופרנית); גברת מבוגרת צופנת סוד או חדת לשון (קונטראלטו); אביה המבולבל של אותה צעירה (בריטון); והנבל הקלאסי (בס בריטון). גילברט וסאליבן הוסיפו גם את הבריטון הקומי מהיר-הדיבור. בעקבות הצלחתה של האופרה, ייסודה של חברת האופרה והתקבעותו של הרפרטואר, ברבות מהאופרות הבאות של הצמד נעשה שימוש בווריאציות על דמויות אלו. לפני האופרה "המכשף" היה גילברט מתכנן את מחזותיו בהתאם לשחקנים שכיכבו בתיאטראות להם כתב, כמו במקרה של "תספיס" ו"משפט בידי מושבעים". כינונו של צוות השחקנים אשר השתתפו באופרה "המכשף" שחרר את גילברט מהצורך לכתוב לשחקנים בעלי תכונות ידועות. הוא יכול היה ליצור את הדמויות שלו בעצמו. הוא וסאליבן בחרו את המופיעים, וכתבו להם כאנסמבל ולא כשחקנים נפרדים.

שודדי הים מפנזאנס

איור של מלך שודדי הים

הרעיון לאופרה "שודדי הים מפנזאנס" (The Pirates of Penzance) נהגה על מנת לסנוט במפירי זכויות היוצרים ("הפיראטים") של האופרות של גילברט וסאליבן באמריקה. בנוסף, לועגת האופרה הזו לנושאים רבים ומגוונים, ביניהם המוסכמות המגוחכות של ז'אנר הגרנד אופרה, מחויבויות משפחתיות, ה"מכובדות" של הציוויליזציה ומעמד האצולה האנגלי, וחוסר הרלוונטיות של חינוך ליברלי. הסיפור גם שואל את נושא האנשים הבלתי מיומנים מתוך האופרה הקודמת, פינאפור, בדמות אחד השירים הידועים ביותר של הצמד "I am the very model of a modern major general" ("אני הוא המודל לתת-אלוף החדש") על הגנרל בעל ידע מעודכן בכל דבר, פרט לצבא. השיר הקליט זכה לעיבודים רבים ושונים. המייג'ור ג'נרל ובנותיו הרבות נמלטים משודדי הים מפנזאנס רכי הלב, שהם כולם יתומים, בתואנת שווא שהוא בעצמו יתום. הם מגלים את התרמית ומצליחים לשבות את הגנרל שוב. אך כשמתגלה שלמעשה כל שודדי הים הם צאצאים לאצולה הבריטית, הוא מתרה בהם: "חיזרו לעמדותיכם ולחובותיכם החוקיות, וקחו לכם את בנותיי, שכולן יפהפיות!".

היצירה עלתה לראשונה בניו יורק ולא בלונדון, בניסיון לא מוצלח לאכוף את זכויות היוצרים על היצירה באמריקה. גם האופרה הזו הייתה הצלחה גדולה, הן בביקורת והן לפי תגובת הקהל. ההופעה עלתה שוב בלונדון בבית האופרה הקומית, והוצגה אז 363 פעמים. "שודדי הים מפנזאנס" הייתה לאחת האופרות המצליחות והמבוצעות ביותר של גילברט וסאליבן עד היום, וזכתה גם להפקה חדשנית בברודוויי בשנת 1981.

פתיחת תיאטרון סבוי

פיישנס

הבריטון הקומי ג'ורג' גרוסמית' בתפקיד באנת'ורן

האופרה "פיישנס" (Patience 1881) הייתה סאטירה על התנועה האסתטית בכלל ועל משורריה הססגוניים בפרט. היא שילבה בתוכה מן האספקטים של המשוררים אלג'רנון צ'ארלס סווינברן, דנטה גבריאל רוזטי, אוסקר ויילד, ג'יימס מקניל ויסלר ואחרים, בדמותם של המשוררים הבדיוניים המתחרים באנת'ורן וגרובנר אשר דמויותיהם מושמות ללעג. זמר הבריטון גרוסמית', אשר יצר את הדמות של באנת'ורן, ביסס את האיפור, הפאה והתלבושת של באנת'ורן על אלג'רנון סווינברן ובייחוד על ג'יימס ויסלר (כפי שמופיע בתמונה מצד שמאל). היצירה מציגה סאטירה נוקבת גם כלפי יהירות גברית ושוביניזם בצבא. העלילה עצמה עוסקת בשני משוררים "אסתטיים" מתחרים, המושכים את תשומת לבן של נשים צעירות בכפר, שהתארסו לא מכבר עם קצינים מגדוד הפרשים. ברם, שני המשוררים מאוהבים בפיישנס, חלבנית הכפר, ששונאת את באנת'ורן, ומשוכנעת כי זוהי חובתה להתכחש לגרובנר על אף אהבתה כלפיו. ריצ'רד ד'וילי קארט היה גם האמרגן של אוסקר ויילד, אשר באותה עת תמך בסתר באסתטיציזם. ד'וילי קארט שלח את ויילד לסיבוב הרצאות באמריקה, בתיאום עם סיבוב ההופעות באמריקה של האופרה פיישנס, על מנת שהקהל האמריקאי יבין את מושא הסאטירה.

בזמן הרצת האופרה "פיישנס", בנה ד'וילי קארט את תיאטרון סבוי, שהיה תיאטרון גדול ומודרני, והפך ל"משכן הקבע" של הצמד. היה זה התיאטרון הראשון, וכן הבניין הציבורי הראשון בעולם, שהואר כולו בתאורת חשמל. הצגת פיישנס עברה לתיאטרון סבוי אחרי שהוצגה שישה חודשים בבית האופרה הקומית, ושם רצה 578 פעמים. בכך עברה את האופרה "אוניית הצי פינאפור" והפכה ליצירת התיאטרון השנייה במספר הפעמים שהועלתה, בהפקתה המקורית.

יולנתה

הקונטראלטו אליס ברנט בתפקיד מלכת הפיות

"יולנתה" (Iolanthe 1882) הייתה האופרה הראשונה שבכורתה הייתה בתיאטרון סבוי. התיאטרון, אשר צויד במערכת חיבורי חשמל מלאה, איפשר שימוש במספר רב של אפקטים מיוחדים, כמו שרביטי קסמים מנצנצים שהחזיקו זמרות מקהלת הנשים בתפקידי הפיות. האופרה לעגה לחוק האנגלי ולבית הלורדים, וגם נגעה בנושא מלחמת המינים. המבקרים חשו שעבודתו של סאליבן עלתה מדרגה; הדיילי טלגרף כתב "סאליבן ניצל את שעת הכושר שהוצעה לפניו, ואנו נוטים לראות ב"יולנתה" את עבודתו הטובה ביותר בשותפות עם גילברט". כתב העת "התיאטרון" הכריז כי "המוזיקה של "יולנתה" היא יצירתו הטובה ביותר של דוקטור סאליבן. איכות היצירה לכל אורכה אחידה ומאוזנת יותר ושומרת על סטנדרט גבוה יותר מאשר כל אחת מעבודותיו הקודמות".

"יולנתה" היא אחת מכמה יצירות של גילברט, שעלילותיהן מביאות גברים ואהבת בשר-ודם אל עולם נשי נסוך שלווה ורוגע, שהסטטוס קוו מתערער בו כתוצאה מכך. גילברט יצר כבר בעבר מספר "קומדיות פיות" בתיאטרון היימרקט בראשית שנות ה-70 של המאה ה-19, בהשפעת סיפורי הפיות של ג'יימס פלנשה. הם בנויים לפי הרעיון של גילוי עצמי של דמויות בהשפעת קסם או התערבות על-טבעית.

במהלך עונת ההצגה של "יולנתה" בשנת 1883, קיבל סאליבן את התואר אביר מן המלכה ויקטוריה. פרסומו הבינלאומי אמנם הגיע מכתיבת האופרות הקומיות עם גילברט, אך התואר ניתן לסאליבן על עבודותיו בתחום המוזיקה ה"רצינית". הממסד המוזיקלי, וכן מבקרי המוזיקה, סברו שאירוע זה מן הראוי שישים קץ לקריירת האופרות הקומיות של סאליבן, משום שאין זה יאה לאביר לכתוב יצירות פחותות ברמתן מאורטוריה וגרנד אופרה. סאליבן עצמו, על אף הביטחון הכלכלי שהקנו לו האופרות הקומיות שכתב לתיאטרון סאבוי, ראה יותר ויותר את עבודתו עם גילברט כמשנית בחשיבותה, נחותה לרמתו וחוזרת על עצמה. זאת ועוד, הוא התייחס במורת רוח אל הכורח לפשט את המוזיקה על מנת שמילותיו של גילברט תשמענה בבירור. אך למרבה האירוניה, בפברואר של שנת 1883, מיד לאחר פתיחתה של "יולנתה", חתם סאליבן על חוזה לתקופה של חמש שנים עם גילברט ועם ד'וילי קארט, ובו התחייב לכתיבת אופרה קומית בהתראה של שישה חודשים.

הנסיכה איידה

"הנסיכה איידה" (Princess Ida 1884) הייתה מהתלה פארודית על חינוך נשים ועל שוביניזם, והמשיכה את קו המלחמה בין המינים שהתווה באופרה הקודמת "יולנתה". האופרה מבוססת למעשה על פואמה של אלפרד טניסון בשם "הנסיכה: מחרוזת [שירים]". גילברט כתב פארסה בחרוזים לבנים על אותו הנושא ב-1870 אשר נקראה "הנסיכה", בעשותו שימוש בדיאלוגים של אותה פארסה באופרה "הנסיכה איידה". זוהי יצירתם היחידה של גילברט וסאליבן אשר הדיאלוגים בה כתובים כולם בחרוזים לבנים, וכמו כן האופרה היחידה בשלוש מערכות (יתר האופרות כתובות בשתי מערכות). הסופרנית ליליאן ראסל אמורה הייתה לשחק בתפקיד הראשי, אך גילברט סבר, שאינה מחויבת די הצורך לתפקיד. כאשר לא התייצבה לחזרה, ניצל את ההזדמנות ופיטר אותה מצוות האופרה.

הצלחתה הקטנה יחסית של האופרה עצרה סדרה רצופה של אופרות מצליחות מאוד מאת הצמד. גם קיץ חם במיוחד לא תרם למכירת הכרטיסים. האופרה הוצגה 246 פעמים בלונדון, והפקתה המחודשת עלתה שוב רק ב-1919. סאליבן היה מרוצה מן הלברית של האופרה, אך חודשיים אחרי שעלתה אמר לד'וילי קארט כי "בלתי אפשרי בעבורי לכתוב יצירה נוספת מן הסוג שאני וגילברט כותבים זה מכבר". כאשר הצגות האופרה הראו סימני דעיכה, נוכח קארט לדעת, שלראשונה מזה זמן רב, אין לו אופרה חדשה מן המוכן לאחר ירידת קודמתה. ב-22 במרץ 1884 הודיע ד'וילי קארט לגילברט וסאליבן כי עליהם להפיק אופרה חדשה בתוך חצי שנה, על-פי ההסכם אשר נחתם עימם. לאחר ירידתה של "הנסיכה איידה", הפיק ד'וילי קארט מחדש את האופרה "המכשף" פעם נוספת.

"טבלית הקסמים"

המיקאדו

הכרזה המקורית של "המיקאדו"

אופרת הסבוי המצליחה ביותר היא "המיקאדו" (The Mikado 1885) אשר שמה ללעג את הבירוקרטיה באנגליה, שמוסווית באופן קלוש על ידי מיקום העלילה ביפן. למעשה, הציע גילברט לכתוב אופרה חדשה העוסקת בטבלית קסמים שמשנה את אופי הדמויות, רעיון אשר סאליבן תיאר כ"חסר סבירות ועניין אנושיים". כמו כן הוא סבר שהעלילה תהיה דומה מדי לאחת האופרות הקודמות, "המכשף". גילברט וסאליבן הגיעו למבוי סתום, כפי שמוצג בסרט של מייק לי "טופסי טרווי". לבסוף הסכים גילברט לוותר על הרעיון של טבלית הקסמים, ולכתוב עלילה אשר לא תכלול מרכיבים על-טבעיים.

העלילה של האופרה מתמקדת בחייט פשוט, אשר מקודם לתפקיד המוציא להורג הראשי בעיירה היפנית הבדיונית טיטיפו. קו-קו, אותו חייט לשעבר, מאוהב בבת חסותו יאם-יאם. יאם-יאם מאוהבת דווקא במוזיקאי נודד, ("נגן טרומבון שני בתזמורת מצעדים"), שהוא למעשה בנו של הקיסר, ננקי-פו, שהתחזה למוזיקאי וברח מהחצר על מנת להימלט מעגביה של אשת חצר מבוגרת, קטישה. המיקאדו גוזר שההוצאות להורג בטיטיפו יתחדשו ללא דיחוי. קוקו שומע על דבר בואו הקרוב של המיקאדו לעיירה ומסיק שהביקור נועד לבדוק מקרוב אם קו-קו מבצע את הוראותיו. נכבדי העיירה טופלים על ננקי-פו את אשמת הפלרטוט (אשר דינה מוות – לגלוג על חוקים בריטיים ישנים וחסרי פרופורציה). עם הסתבכות העלילה, מבין קו-קו, החייט לשעבר, שאינו מסוגל אף לפגוע בזבוב, והוא משחרר את ננקי פו, שבינתיים הספיק להינשא בסתר ליאם-יאם, ומפברק הוכחות להוצאתו להורג. אחרי שהמיקאדו מבין מקו-קו שמי שהוצא להורג כביכול הוא למעשה בנו, הוא מחליט להוציא להורג את כל נכבדי העיירה. כדי להעביר את רוע הגזירה, מחזר קו-קו בצר לו אחרי קטישה ונישא לה. לבסוף מופיעים גם ננקי-פו ויאם-יאם, והסדר בטיטיפו שב על כנו.

גרוסמית' בתפקיד קו קו

הצגתה של אופרה ביפן כביכול, ובעזרת תפאורה יפנית אותנטית, התאפשרה הודות לפתיחת הסחר בין בריטניה ליפן. חפצי אומנות יפניים נעשו פופולריים באותה עת בלונדון, וכפי שתיאר זאת גילברט:

אינני יכול להמציא לך סיבה טובה מדוע בחרנו למקם את התרחשות העלילה ביפן... הדבר איפשר לנו מרחב רב יותר של סצינות ציוריות, תפאורה ומלבושים. אני חושב שהרעיון של פקיד שהוא גם השופט וגם התליין, אשר לא יכול לפגוע בזבוב, עשוי דווקא לרצות את הקהל.

העתקת מקום ההתרחשות ליפן המרוחקת, אפשרה לגילברט לכתוב סאטירה פוליטית על המתרחש בבריטניה באותה עת באופן חופשי יותר, על ידי הסוואתם כ"יפנים". ג. ק. צ'סטרטון אף השווה את המיקאדו ל"מסעות גוליבר" מאת ג'ונתן סוויפט:

גילברט רדף אחר הרעות החולות של אנגליה המודרנית והתנכל להן, עד שלא היה נותר להן בסיס לעמוד עליו. אני בספק אם ישנה בדיחה אחת בכל המחזה אשר מתאימה ליפניים. אך כל הבדיחות מתאימות לאנגלים.

המקור באנגלית

Gilbert pursued and persecuted the evils of modern England until they had literally not a leg to stand on, exactly as did Swift... I doubt if there is a single joke in the whole play that fit the Japanese, but all the jokes in the whole play fit the English.

גילברט השתמש לעיתים בהעתקה כזו של מקום ההתרחשות – למשל באופרות "הנסיכה איידה", "שייטי הגונדולות", ו"הדוכס הגדול" – על מנת לרכך את הסאטירה נגד המוסדות בבריטניה.

ג'ון ריד (משמאל) וקנת סטנפורד, במחזה שהוצג בשנות ה-70

הפקתה המקורית של האופרה הוצגה בתיאטרון סבוי 672 פעמים. זוהי ההרצה השנייה באורכה של תיאטרון מוזיקלי עד לאותה עת, וכן אחת מיצירות התיאטרון המוצגות ביותר בהיסטוריה. ההערכה היא, שעד סוף שנת 1885 הציגו לפחות 150 חברות תיאטרון בבריטניה ובאמריקה את האופרה. "המיקאדו" נותרה האופרה המבוצעת ביותר מיצירותיהם של גילברט וסאליבן, והיא פופולרית במיוחד כהפקה של בתי ספר ובתי תיאטרון חובבים במדינות דוברות אנגלית. האופרה תורגמה למספר שפות ומשובצים בה להיטים שמוכרים לחלק מן הציבור הרחב, ביניהם "שלוש עלמות קטנות", "קרני השמש" ו"מיה-סאמה", שגם הם זכו לחיקויים ולפארודיות אשר נוצרו בהשראתם.

רודיגור

"רודיגור" (Ruddigore, 1887), אופרה העוסקת במלודרמה הוויקטוריאנית, הצליחה פחות ממרבית שיתופי הפעולה המוקדמים בין גילברט וסאליבן, והועלתה 288 פעמים. הכותרת המקורית, Ruddygore, וכן כמה אלמנטים בעלילה, ביניהם החייאה של רוחות רפאים, נדחתה על ידי המבקרים. גילברט וסאליבן אייתו מחדש את שם האופרה, וגם ערכו קיצוצים ושינויים. האופרה בכל זאת הניבה הכנסות, ולא כל הביקורות עליה היו שליליות. ה"אילוסטרייטד לונדון ניוז" שיבח את היצירה ואת צמד יוצריה ובעיקר את סאליבן: "סר ארתור סאליבן הצליח בהחלט בהבעת רגש טהור ומצבי קומדיה". שינויים נוספים נערכו ביצירה, נוסף לכתיבת אוברטורה חדשה. רופרט ד'וילי קארט, בנו של ריצ'רד וממשיך דרכו בחברת האופרה, הפיק מחדש את האופרה אחרי מלחמת העולם הראשונה. היצירה בוצעה באופן סדיר בחברת ד'וילי קארט מאז והלאה.

כמה מן האלמנטים של עלילת "רודיגור" הופיעו כבר באופרה במערכה אחת שכתב גילברט ב-1869, "לפני עידן ועידנים", ביניהם, למשל, רוחות אשר יוצאות מתוך הפורטרטים התלויים על הקירות. כאשר הסתיימו הצגות האופרה הזו, לא הייתה באמתחתה של חברת ד'וילי קארט אופרה חדשה מאת הצמד. גילברט הציע שוב רעיון המבוסס על "טבלית קסמים", וסאליבן שב והביע את רצונו להפסיק את השותפות. בזמן שהשניים ליבנו את חילוקי הדעות האומנותיים ביניהם, ד'וילי קארט הפיק אופרות ישנות ואהובות – "אוניית הצי פינאפור", "שודדי הים מפנזאנס" ו"המיקאדו".

אנשי המשמר

האופרה "אנשי המשמר" (The Yeomen of the Guard, 1888) הייתה יצירתם היחידה של הצמד בעלת סיום "רציני" לעלילתה. היא מספרת את סיפורם של ליצן חצר וזמרת נודדת, אשר מוצאים עצמם בסבך של אינטריגות במצודת לונדון במאה ה-16. הדיאלוג הפרוזאי כתוב בסגנון שייקספירי, או בלשון אנגלית מודרנית מוקדמת. חלק מן האלמנטים של הסיפור לקוחים מתוך מחזה קודם של גילברט, "לבבות שבורים". עיתון הטיימס הלונדוני שיבח את הלברית של האופרה: "יש להודות שגילברט אכן עשה מאמץ להתעלות מעל שגרתו הרגילה והגיע לדברים איכותיים יותר".

היצירה היא אמנם לא מז'אנר הגרנד אופרה, אך היא סיפקה לסאליבן הזדמנות לכתוב מוזיקה שאפתנית יותר. הביקורת, שהיללה את יצירתו האחרונה של סאליבן, האורטוריה "אגדת הזהב", החשיבה את המוזיקה ל"אנשי המשמר" למשובחת אף יותר. בכלל זאת זכתה לשבחים גם האוברטורה, אשר הייתה במקרה זה בצורת סונאטה, יותר ממחרוזות השירים אשר תפקדו כאוברטורות במקרים הקודמים. העיתון "דיילי טלגרף" כתב:

הליווי התזמורתי... הוא תענוג לאזניים, ובייחוד השימוש בכלי הנשיפה מעץ, המאלץ אותנו לכרות אוזניים מתפעלות. שוברט בעצמו לא יכול היה לכתוב לכלים אלו ביתר מיומנות ואהבה. אנו מציבים את השירים וקטעי המקהלה באופרה "אנשי המשמר" מעל ומעבר לכל מאמציו הקודמים בז'אנר זה. המוזיקה ברמתה הגבוהה מספקת לנו אופרה אנגלית אותנטית.

האופרה הייתה להיט בזמנו, ורצה מעל לשנה, גם בניו יורק ובהפקות פיראטיות. במהלך ההצגה מ-12 במרץ 1889, כתב סאליבן לגילברט: "איבדתי את חיבתי לכתיבת אופרה קומית, ויש לי ספקות רציניים באשר ליכולתי להמשיך בכך... אתה טוען, שבאופרה "רצינית" אתה מוכרח, פחות או יותר, להקריב מעצמך. אני אומר, שזה בדיוק מה שעשיתי אני בכל יצירתנו המשותפת, ומה שאצטרך להמשיך ולעשות בכל אופרה קומית מוצלחת."

סאליבן התעקש, שהאופרה הבאה שייכתוב תהיה גרנד אופרה. גילברט סבר, שלא יוכל לכתוב ליברית לגרנד אופרה, אך הוא הציע פשרה, סאליבן הסכים לה, בסופו של דבר. השניים ימשיכו לכתוב אופרות קומיות בעבור הסבוי, ובאותו זמן יכתוב סאליבן גם גרנד אופרה לבית תיאטרון חדש אשר ד'וילי קארט בנה על מנת להציג בו אופרות בריטיות. לאחר מבוי סתום קצרצר אליו הגיעו השניים, הוחלט על כתיבת אופרת-סבוי חדשה אשר תתרחש בוונציה ותעסוק בחיי הוונציאנים, כפי שסאליבן תיאר זאת "נראה לי, שטמונה כאן הזדמנות גדולה לכתיבת מוזיקה צבעונית וסוחפת".

שייטי הגונדולות

מתוך המערכה הראשונה של "שייטי הגונדולות"

עלילת "שייטי הגונדולות" (The Gondoliers 1889) מתרחשת בחלקה בוונציה ובחלקה בממלכה בדיונית, הנשלטת בידי שני שייטי גונדולות אשר מנסים לעצבה ברוח של "שוויון רפובליקני". גם באופרה זו משחזר גילברט כמה מן המוטיבים שבהם עשה שימוש בעבר, ביניהם סאטירה על האבחנה בין המעמדות בחברה, אשר מככבת ברבות מן הליבריות שכתב. הלברית משקפת גם את יחסו של גילברט כלפי חוק חברות הבורסה, אשר ריתק אותו. הנושא הזה מופיע בהרחבה רבה אף יותר באופרה הבאה שכתבו גילברט וסאליבן "אוטופיה בערבון מוגבל". ביקורות העיתונות כלפי האופרה היו כמעט כולן אוהדות.

שותפו של סאליבן לאופרה Cox and Box, ס. כ. בורננד, כתב לו: "מגניפיקו! אני מקנא בך ובגילברט על יכולתכם להעמיד יצירה כה שלמה בסגנונה". האופרה זכתה להצגות רבות מאוד – ההרצה השלישית באורכה אחרי האופרות "המיקאדו" ו"אוניית הצי פינאפור". בשנת 1891 הוזמנה האופרה לביצוע לפני המלכה ויקטוריה והמשפחה המלכותית בטירת וינדזור. זו האופרה הראשונה של הצמד אשר זכתה לכבוד זה. "שייטי הגונדולות" היא גם ההצלחה האחרונה של גילברט וסאליבן בתור צמד יוצרים.

מריבת המרבד

בעבודתם המשותפת של גילברט וסאליבן נתגלעו לא פעם מתחים, אשר נבעו בחלקם מהעובדה, שכל אחד מהם ראה את עבודתו שלו כמשועבדת לזו של חברו, ובחלקם מן השוני באופיים של שני האמנים; גילברט נטה לעימותים והיה ידוע לשמצה ברגישותו (אך היה גם אדם אדיב מאוד), בעוד סאליבן נמנע מקונפליקטים. בנוסף, גילברט השתית את הלבריות שלו על מצבים אבסורדיים, לעיתים עד חוסר סבירות, בעוד סאליבן שאף לריאליזם ולתוכן רגשי. גם הסאטירה הפוליטית והלעגנית של גילברט נמצאה בעייתית בעיניו של סאליבן, משום שהאחרון רצה בידידותם ובחסותם של בעלי ההון וההשפעה.

גילברט וסאליבן התווכחו פעמים אחדות על בחירת נושא האופרה הבאה שלהם. אחרי הצלחתן הצנועה מדי של האופרות "הנסיכה איידה" ו"רודיגור" בתוך רצף ההצלחות שבין "אוניית הצי פינאפור" ל"שייטי הגונדולות", ביקש סאליבן לפרק את השותפות, באומרו שהוא מוצא את עלילותיו של גילברט חוזרות על עצמן ושאין הן מביאות לו סיפוק אומנותי. בזמן שגילברט וסאליבן ליבנו את חילוקי הדעות האומנותיים ביניהם, דאג ד'וילי קארט לשמור על פעילות תיאטרון סבוי באמצעות הפקות מחודשות של אופרות ישנות של הצמד. בכל אחד מהמקרים, סיפק גילברט אחרי כמה חודשים ליברית אשר סיפק את דרישותיו של סאליבן, והשותפות יכלה להמשיך בדרכה בהצלחה.

במהלך ההרצה של האופרה "שייטי הגונדולות", התרה גילברט בד'וילי קארט בעניין הוצאות ההפקה. קארט רכש שטיח חדש בעבור הלובי של תיאטרון סבוי על חשבון השותפות כולה, מה שגילברט ראה כשערורייה, כי האמין שעל קארט לבדו לצאת בהוצאות התחזוקה.

קריקטורה על שביעות רצונו של ד'וילי קארט על איחודם של גילברט וסאליבן

סאליבן עצמו צידד בקארט, שבנה באותה עת בית אופרה חדש בלונדון. לחנוכת בית האופרה החדש נועדה גרנד אופרה של סאליבן בשם "אייבנהו". שמעה של התקרית הגיע אף לאוזני הציבור, ובאותו זמן עבדו גילברט וסאליבן בנפרד; גילברט על The Mountebanks עם המלחין אלפרד סליר, ועל "חיפזון לחתונה" עם ג'ורג' גרוסמית'. סאליבן עבד על "אולם האדון" עם הליברתן סינדי גראנדי. לאחר הרבה ניסיונות פיוס כושלים בין צמד היוצרים והמפיק, נכנס לתמונה המו"ל של גילברט וסאליבן, טום צ'אפל, ובתוך שבועות הצליח לגשר ביניהם לבין ד'וילי קארט.

האופרות האחרונות והמורשת של גילברט וסאליבן

האופרה הלפני האחרונה שכתבו גילברט וסאליבן יחד, "אוטופיה בערבון מוגבל" (Utopia Limited 1893) זכתה להצלחה צנועה, בעוד שהבאה אחריה, "הדוכס הגדול" (The Great Duke 1896) הייתה כישלון מוחלט (עם פחות ממאה הצגות). אף לא אחת מהן נכנסה ל"רפרטואר הקאנוני" של אופרות גילברט וסאליבן המבוצעות בתדירות גבוהה, עד שחברת האופרה ד'וילי קארט עמלה על הכנת הקלטה מלאה של שתי האופרות במהלך שנות ה-70. בתוך כך, הוצעה לסאליבן הלברית של גילברט "הוד מעלתו", אשר נדחתה, משום שגילברט התעקש שבת חסותו, ננסי מקינטוש, אשר כיכבה ב"אוטופיה", תשתתף בהפקה זו, ולכך סירב סאליבן. בסופו של דבר הולחנה האופרה הזו על ידי פרנק אוסמונד קאר.

אחרי כישלון "הדוכס הגדול", לא ראו גילברט וסאליבן לנכון להמשיך את השותפות האמנותית ביניהם. סאליבן, אשר בריאותו התדרדרה זה מכבר, נפטר ארבע שנים לאחר מכן (1900). עד מותו הספיק עוד לכתוב שתי אופרות קומיות בעבור הסבוי עם באזיל הוד, "הוורד מפרס" (1899) ו"אי הברקת" (1901) אשר הושלמה אחרי מותו על ידי אדוורד ג'רמן. מעט אחרי מותו של סאליבן, כתב גילברט כי הפילוג ביניהם "בא על פתרונו לחלוטין" וכי "שררו בינינו יחסים לבביים". הוא צוטט באומרו כי סאליבן "היה מלחין בעל גאוניות נדירה. עם כל גאוניותו גם גילה צניעות וענווה שראוי היה למלחין טירון לגלות, אלא ששם נדיר למצוא אותן. אני זוכר את כל אשר עשה בשבילי, בתתו לגאונות שלו להרעיף מזוהרה על שמי הצנוע". גילברט עצמו יצא למעין גמלאות, המשיך לביים הפקות מחודשות של אופרות בתיאטרון סבוי, וכתב מחזות מזמן לזמן. הוא כתב רק עוד אופרה קומית אחת, "פיות אבודות", יחד עם אדוורד ג'רמן (1909) אשר לא הצליחה. ריצ'רד ד'וילי קארט נפטר בשנת 1901, ואת תפעולה של חברת האופרה המשיכה אלמנתו הלן, לאחריה בנו, רופרט, ואחריו נכדתו, ברידג'ט. חברת האופרה יצאה לסיורי הופעות, נוסף לתוכנית ההפקות הלונדונית שלה, והציגה רק את האופרות של גילברט וסאליבן עד לסגירתה בשנת 1982. במהלך המאה ה-20 הציגה החברה מעל 35,000 פעמים.

המנצח סר הנרי ווד תיאר בשנת 1922 את הצלחתם המתמשכת של גילברט וסאליבן באופן הבא:

אין לסאליבן מתחרים בברק ובלצון, או בהומור חף מוולגריות, קסום וחינני. תזמורו מענג; הוא כתב תוך הבנה גמורה של כל קול מכלי התזמורת. ומעל הכל, המוזיקה שלו מתאימה לחלוטין למילים של גילברט, שלהן נכתבה... הוא מוצא את הקצביות אשר תהלום את שורותיו העליזות והמקוריות של גילברט, תתאים לאווירת הבידור והשעשוע או תבליט את האירוניה שלו, שהייתה מחודדת אך לא פרועה. המוזיקה של סאליבן היא הרבה מעבר לליווי ללברית של גילברט, כפי שהמילים של גילברט הן יותר מאשר לברית למוזיקה של סאליבן. יש לנו כאן שני אמנים אשר מנגנים קונצ'רטו. אף אחד מהם אינו משועבד לאחר. כל אחד מביא את יצירתו המקורית, אך השניים יחדיו, שאף אחד מהם אינו דומיננטי יותר מחברו, עובדים בתיאום מושלם. ההרמוניה המושלמת הזו בין מילים למוזיקה היא העושה את האופרות הללו ליחידות במינן. זו איננה עבודתו של מוזיקאי והלברתן שלו, או של משורר ומי שמחבר מוזיקה למילותיו, אלא יצירתם של שני גאונים.

—

תיאטרון סבוי

לאור הצלחתן היוצאת מן הכלל של האופרות, הרשתה לעצמה החברה לראשונה להפיץ רישיונות ביצוע לחברות אופרה מקצועיות אחרות, וגם לאגודות של חובבי האופרות. במשך למעלה ממאה שנה, עד לפקיעת זכויות היוצרים על היצירות בסוף שנת 1961 ואף אחר כך, המשיכה חברת האופרה ד'וילי קארט להיות דומיננטית, והשפעתה ניכרה בהפקות של חברות אופרה אחרות ברחבי העולם, בקביעת "מסורת ביצוע" לאופרות רבות, אשר לפיה עובדים גם במאים בימינו.

הקלטות של קטעים נבחרים מתוך האופרות של גילברט וסאליבן החלו לצאת לאור ב-1906. ב-1917, חברת גרמופון הבריטית (בעלת המותג "His Master's Voice") הפיקה אלבום ראשון המכיל את כל האופרה "המיקאדו", אשר בעקבותיה הוקלטו שמונה אופרות נוספות. הקלטות של המחזור כמעט בשלמותו נעשו בסוף שנות ה-20, בפיקוחו של רופרט ד'וילי קארט. חברת האופרה ד'וילי קארט המשיכה להפיק הקלטות מובחרות של האופרות עד שנת 1979, אשר תרמו לפופולריות של האופרות לאורך השנים. רבות מן ההקלטות הללו יצאו מאוחר יותר גם על גבי דיסקים. לאחר תפוגת זכויות היוצרים על האופרות, יכלו חברות אופרה נוספות להרשות לעצמן להעלות הפקות של היצירות ולהקליטן באופן חופשי. חברות חדשות קמו במיוחד על מנת להפיק ביצועים של האופרות, ביניהן "גילברט וסאליבן לכולם" בבריטניה וחברת האופרה הקלה של מנהטן, באמריקה. חברות קיימות, כגון האופרה האנגלית הלאומית ובית האופרה של אוסטרליה הוסיפו את האופרות של גילברט וסאליבן לרפרטואר הקבוע שלהן. חברות אלו גם הקליטו והוציאו לאור את ביצועיהן לאופרות. בין השנים 1988 ל-2003, חברת ד'וילי קארט המחודשת העלתה הפקות מחודשות של האופרות בווסט אנד, ערכה סיורים ברחבי העולם, ואף הקליטה שבע מן האופרות.

גם כיום ממשיכות חברות הפקה מקצועיות, בתי אופרה ותיאטרון קטנים, אגודות חובבים, כנסיות, בתי ספר ואוניברסיטאות, בעיקר בארצות דוברות אנגלית, להפיק אופרות מאת גילברט וסאליבן. האופרות הפופולריות ביותר מבוצעות מפעם לפעם בבתי האופרה הגדולים, ואלבומים של האופרות (בשלמותן או בחלקים נבחרים) מוקלטים ויוצאים לאור. מאז שנת 1993 מתקיים פסטיבל גילברט וסאליבן הבינלאומי בבוקסטון שבאנגליה. בפסטיבל זה עולים כ-20 ביצועים לאופרות בבית האופרה, ומספר אירועים קשורים אשר מתקיימים באתרים נוספים.

השפעתם על התרבות

מזה כ-125 שנים משפיעים גילברט וסאליבן באופן ישיר על התרבות הפופולרית בעולם דובר האנגלית. שורות וציטוטים ישירים מן הטקסטים של גילברט נעשו שגורים אצל דוברי האנגלית, גם אם אינם במקור של גילברט עצמו (ביניהם "short sharp shock" הבא לתאר עונש קשה, "let the punishment fit the crime" – יותאם העונש לפשע, ו"what never? Hardly ever!" אשר צוטט גם על ידי שופט בבית המשפט העליון בארצות הברית). האופרות השפיעו גם על השיח הפוליטי, על הספרות, הטלוויזיה ועולם הסרטים מאוחר יותר.

עולם המחזמר, מן הסוגות הפופולריות בתחום אומנויות הבמה, חב חוב עצום לגילברט וסאליבן. סגנונם זכה לחיקויים של מלחינים כגון גאי בולטון, ויקטור הרברט, אירווינג ברלין, אוסקר המרשטיין ואנדרו לויד ובר, ופזמונאים כקול פורטר, איירה גרשווין ונואל קאוורד אשר כתב: "נולדתי לדור שהתייחס עדיין למוזיקה הקלה ברצינות. המוזיקה של גילברט וסאליבן הומהמה ונוגנה ללא הרף מגיל צעיר. אבי שר אותם, אמי ניגנה אותם, והאומנת שלי, אמה, שרקה אותם. דודי ודודותיי... שרו אותם לבד ובאוניסון."

פרט ליצירות אשר הושפעו מגילברט וסאליבן, נעשו פרודיות וקטעי קומדיה על גילברט וסאליבן עצמם ועל האופרות שלהם, בין השאר על ידי הקומיקאית אנה ראסל ועל ידי טום לרר, ורבים נוספים. גילברט וסאליבן זוכים לאזכורים רבים מספור בסדרות טלוויזיה פופולריות באנגלית (למשל, ב"משפחת סימפסון", "נשואים פלוס", "הבית הלבן", "איש משפחה" ועוד). כמו כן צולמו סרטים על הצמד עצמו, ביניהם "סיפורם של גילברט וסאליבן" משנת 1958 וסרטו של מייק לי זוכה בפרסי האוסקר, "טופסי טרווי" משנת 2000. האופרות עצמן זכו לעיבודים שונים, הן מוזיקליים והן בליברית, ותורגמו לשפות רבות, ביניהן גם עברית ויידיש.

מאפיינים מוזיקליים

הלחנים שסאליבן סיפק לאופרות שכתב יחד עם גילברט אינם קשורים, ברובם המכריע, להתפתחות המוזיקלית של הסגנון הרומנטי אשר היה דומיננטי באירופה בסוף המאה ה-19. המוזיקה של סאליבן פשוטה הרבה יותר, וניתן לכנותה אף פשטנית, ובהשוואה לסגנון הרומנטי היא מוזיקה קלה. ניתן לייחס זאת לכך שז'אנר האופרטה אינו מייחס משמעות למורכבות המוזיקלית, וכן, האיזון בין מוזיקה לטקסט ולבימוי אינו דומה לזה שבאופרה. באופרה, נוטה הכף בבירור אל עבר הבעה מוזיקלית, בעוד שבז'אנר האופרטה, או האופרה הקומית, המוזיקה מלווה את המתרחש, בדומה למחזמר.

עם זאת, סאליבן אימץ את מיטב כישרונו לחיבור מוזיקה, שתהיה פשוטה אך מרתקת. הוא אינו מועל בתפקידו, ומשתדל למצוא לכל חלק באופרה את האופי המוזיקלי אשר יהלום אותו ביותר, ביודעו שהאופרטות אשר חיבר עם גילברט אינן תורמות לשמו כמלחין רציני. זאת על אף שמרבית יצירותיו, למעשה, אינן אופרטות.

המאפיינים המוזיקליים אם כן, הם טונאליות ברורה ומובהקת בכל חלק מחלקי האופרות (למעט קטעים אשר באופן מכוון נוטים לשפה מוזיקלית בסגנון הרנסאנס); צורות מוזיקליות פשוטות מאוד, לרוב בצורה של שיר בתים; תזמור סטנדרטי דומה לזה של תחילת המאה ה-19; מרקם הומופוני בולט, בעיקר בפרקים הסולניים (בהן התזמורת מספקת לרוב ליווי הרמוני במרקם פשוט מאוד, לעיתים עם תצורות נוספות, אך גם הן פשוטות למדי). התזמורת שלה כתובות רוב האופרות כוללת שני חלילים (חליל שני גם בתפקיד פיקולו), אבוב, שני קלרינטים, בסון, שתי קרנות, שתי חצוצרות, שני טרומבונים, סקציית כלי קשת וכלי הקשה. האופרה "אנשי המשמר" מתוזמרת להרכב הגדול ביותר, ובהּ נוספים בסון שני וטרומבון שלישי.

סאליבן עושה לעיתים שימוש באמצעים מוזיקליים, שהיו נפוצים מאוד כבר באופרות מהמאה ה-19. למשל, באופרה הנחשבת למורכבת מבחינה מוזיקלית, "אנשי המשמר", ישנו שימוש מצומצם במוטיב מנחה (לייטמוטיב), המתקשר לדמויות שונות בעלילה. באופרה "המיקאדו" עושה סאליבן שימוש גם בציורי צלילים, כלומר שימוש בתצורות שונות בכלי הנגינה כאפקט, על מנת לתאר את הקורה על הבמה. האפקט הזה מתרחש כמה וכמה פעמים בטריו "The criminal cried".

אוברטורות

האוברטורות מן האופרות של גילברט וסאליבן נותרו פופולריות אף הן, וישנן גם הקלטות רבות שלהן. רובן בנויות כמחרוזת של מנגינות מתוך האופרה שבשבילה נכתבו. האוברטורות לרוב מתוזמרות היטב, אך לא כולן נכתבו על ידי סאליבן עצמו. עם זאת, גם האוברטורות שנכתבו על ידי האסיסטנטים של סאליבן, נכתבו לפי קווים שהוא התווה, ובהרבה מקרים הן כוללות הצעות ותיקונים משלו. סאליבן ניצח עליהן בקביעות (כמו על כל האופרה) בערבי הבכורה, והן כלולות בפרטיטורות אשר יצאו לאור, באישורו.

האוברטורות אשר כתב סאליבן בעצמו הן לאופרות "תספיס", "יולנתה", "הנסיכה איידה", "אנשי המשמר", "שייטי הגונדולות", ו"הדוכס הגדול". ייחוס האוברטורה של "אוטופיה בעירבון מוגבל" לסאליבן מוטל בספק, מאחר שכתב היד שלה אבד. אך היא נכתבה, ככל הנראה, על ידו. האוברטורה ל"תספיס" אבדה, כמו יתר האופרה, אך אין ספק בכך, שהאוברטורה שלה נכתבה על ידי סאליבן. ביצועים מוקדמים של האופרה "המכשף" נוגנו עם אוברטורה אשר כתב סאליבן למחזה של שייקספיר "הנרי השמיני", מאחר שלא היה לסאליבן די זמן על מנת לכתוב אוברטורה חדשה לאופרה. האוברטורה הזו הוחלפה אחר-כך באחת אחרת, אשר נכתבה במיוחד בעבור האופרה.

האוברטורות הנותרות נכתבו על ידי מלחינים אחרים; זו ל"פיישנס" על ידי יוג'ין ד'אלברט, והאוברטורות ל"אוניית הצי פינאפור" ו"הפיראטים מפנזנס" על ידי אלפרד סליר. ה"מיקאדו" ו"רודיגור" על ידי המילטון קלארק (האוברטורה שלו לרודיגור הוחלפה אחר כך באוברטורה של ג'פרי טוי). קלארק גם כתב את האוברטורה ל"מכשף" אשר הועלתה מחדש בשנת 1884, שהיא אותה אוברטורה המנוגנת גם כיום.

רוב האוברטורות הן בשלושה חלקים: הקדמה מהירה, חלק אמצעי איטי, וחלק מסכם בצורת סונאטה דו-נושאית, אם כי קצרה ולא מורכבת מאוד. סאליבן לא תמיד היה עקבי בכתיבת האוברטורות; האוברטורות ל"הנסיכה איידה" ול"שייטי הגונדולות" כוללות רק פתיחה מהירה וחלק איטי מסכם. "אוטופיה בעירבון מוגבל" פותחת בחלק מהיר קצר, אשר לא יופיע שוב באופרה, ולאחריו חלק איטי שהוא הדומיננטי בפרק. לאופרה המורכבת יותר מבחינה מוזיקלית, "אנשי המשמר", כתב סאליבן אוברטורה שלמה בצורת סונאטה, הכוללת מוטיבים מן האופרה.

אפיונים בעזרת הטקסט והמוזיקה

גילברט וסאליבן השתמשו בכלים האומנותיים העומדים לרשותם על מנת לאפיין כל אופרה בהתאם לתקופה ולמקום. באופרה "אנשי המשמר", המתרחשת בראשית תקופת הרנסאנס באנגליה, ניתן לשמוע שימוש באנגלית שייקספירית, וכן שימוש בכינויי גוף "רשמיים" Thy ,Thine ו-Thee, וגם להבחין בהלעגתם השנונה על ידי הטקסט, למשל בדוגמה הבאה:

There's snug love saving up in that middle-aged bosom for some one, and why not for thee – that's me – so take heart and tell her – that's thee – that thou – that's me – lovest her – thee – and – and -well, I'm a miserable old man, and I've done it – and that's me!'

"יש אהבה חמימה למישהו, המסתתרת בחיקה של אישה מזדקנת זו. ולמה לא "להם" [לו – בכינוי מנומס] – זה אני – אז קח את ידה ואמור לה – זה הם – שאתם – זה אני – אוהבים אותה – זה הם – ו- ו-, ובכן, אני זקן אומלל, ועשיתי זאת – וזה אני!"

תוף יפני גדול

שימוש במטבעות לשון דומים נעשה גם באופרות "פיישנס", "הפיראטים מפנזנס" ו-"רודיגור".

האמצעים המוזיקליים גם הם מתאימים עצמם לרוח המקום ולתקופה. הדבר בא לידי ביטוי בשימוש בתזמור במטרה לחקות כלים מסוימים, למשל שימוש בגונג ובתוף גדול באופרה "המיקאדו", שילוב של כלי הנשיפה הגבוהים באופרות "אנשי המשמר" ו"יולנתה" על מנת לחקות כלי נשיפה עתיקים. שלא כמנהגו באופרות הקומיות, חורג סאליבן מן השימוש המתמיד בטונאליות על מנת ליצור אפיונים אלה; מעבר למודוס לידי (מודוס אשר עוד היה נפוץ במוזיקת ימי הביניים) באופרה "אנשי המשמר", ומעבר לכתיבה בסולם פנטטוני (שימוש בפחות צלילים מצלילי הסולם המערבי, כפי שמקובל יותר במוזיקה יפנית) באופרה "המיקאדו", סולם שניתן לשמעו כבר בפתיחה, ולאחר מכן בעת כניסתו הראשונה של המיקאדו (הדמות).

גישות לביצוע

לביצוע אופרה קומית מאת גילברט וסאליבן ישנן שתי גישות נפוצות: האחת, נטורליסטית יותר, ללא גוזמאות קומיות. היא מתבססת על העובדה שהדמויות האבסורדיות, המצבים אליהם הן נקלעות והמשפטים היוצאים מפיהן, יהיו קומיים מספיק על מנת להצחיק ולרגש את הקהל. הדבר נכון בעיקר לדמויות אשר מחזיקות מעצמן "רציניות" ומלאות חשיבות עצמית. את הגישה הזו לביצוע ניתן לראות בקטעי ההפקה המהוקצעים במיוחד, אשר נמצאים בסרטו של מייק לי. זו גם הייתה הגישה אשר בה נקט גילברט, כנזכר מעלה.

הגישה הנפוצה השנייה, עושה שימוש רב באמצעים משחקיים-קומיים ובבימוי תואם על מנת לשעשע את הקהל. הדבר בא לידי ביטוי בגישה הומוריסטית של השחקנים, גוזמאות קומיות, טון דיבור מוגזם עד גיחוך, שימוש בהומור "סלפ-סטיק" ואינטראקציה עם הקהל.

התאמה לרוח הזמן והמקום

הפקות מסוימות של האופרות נוהגות להתאים את הטקסט לזמן ולמקום שבו הן מוצגות. זאת מאחר שבטקסט המקורי של גילברט ישנן התייחסויות רבות לאנשים ולאירועים שונים, אשר היו אקטואליים בעת העלאת האופרה לראשונה. לפיכך, מוחלפים שמות ומקומות, ואף נוספים בתים חדשים. דוגמאות מן ההפקות בישראל אשר נוגעות למתרחש בה:

Pooh-Bah: Here are plenty of witnesses--the Lord Chief Justice, Lord High Admiral, Commander-in-Chief, Secretary of State for the Home Department, First Lord of the Treasury, and Chief Commissioner of Police, The Chief Rabbi of Titipu..."

תרגום: פו-בה: "... נוכחים כאן עדים רבים: נשיא בית המשפט העליון, מפקד צי, מפקד הרגלים, שר הפנים, נגיד האוצר, המפקח הכללי של המשטרה, הרב הראשי של טיטיפו..."

דוגמה נוספת:

Ko-Ko: If I should ever be called upon to act professionally...

Chorus: Has ve'shalom!

קו קו (המוציא להורג העירוני): "אם אי פעם אקרא לפעול במקצועיות..."

מקהלה: חס ושלום! [בהגייה אשכנזית].

מחוות נוספות מוכנסות אף הן כחלק מהעיקרון של התאמת הביצוע לאירועים אקטואליים.

גילברט וסאליבן בישראל

הצמד גילברט וסאליבן אינו פופולרי בישראל באותה מידה כמו באמריקה או בבריטניה. עם זאת, החל משנת 2002 והודות להתגבשותה של קהילת עולי בריטניה ואמריקה בישראל, מועלית מדי שנה אופרה ממכלול האופרות של גילברט וסאליבן על ידי תיאטרון "הדרן". נכון לשנת 2010, הועלו האופרות "המיקאדו", "שודדי הים מפנזאנס", "אוניית הצי פינאפור", "פיישנס", "יולנתה", "אנשי המשמר" ו"רודיגור". האופרות מועלות בבימוי מלא ובלוויית תזמורת קאמרית, ומלוות בקטעי בלט. משתתפי התיאטרון הם ברובם יוצאי מדינות דוברות אנגלית, והדבר נכון גם לגבי קהל היעד של אופרות אלו. בנוסף, קטעים נבחרים מן האופרות מועלים מדי שנה לביצוע על ידי חברי התיאטרון, ובשיתוף עם התזמורת הקאמרית הישראלית.

לקריאה נוספת

אסופות כתבים

• Gilbert, W. S. (1932). Deems Taylor (ed.). Plays and Poems of W. S. Gilbert. New York: Random House.
• Gilbert, W. S. (1976). The Complete Plays of Gilbert and Sullivan. New York: W. W. Norton and Company.
• Gilbert, W. S. (1994). The Savoy Operas. Hertfordshire, England: Wordsworth Editions Ltd. ISBN 1853263133.

מקורות משניים

• Ainger, Michael (2002). Gilbert and Sullivan, a Dual Biography. Oxford: Oxford University Press. ISBN 0195147693.
• Allen, Reginald (1975). The First Night Gilbert and Sullivan. London: Chappell & Co. Ltd.
• Ayre, Leslie (1972). The Gilbert & Sullivan Companion. London: W.H. Allen & Co Ltd. Introduction by Martyn Green.
• Baily, Leslie (1966). The Gilbert and Sullivan Book (new ed. ed.). London: Spring Books.
• Benford, Harry (1999). The Gilbert & Sullivan Lexicon, 3rd Revised Edition. Ann Arbor, Michigan: The Queensbury Press. ISBN 0-9667916-1-4.
• Bradley, Ian (1996). The Complete Annotated Gilbert and Sullivan. Oxford, England: Oxford University Press. ISBN 019816503X.
• Bradley, Ian (2005). Oh Joy! Oh Rapture! The Enduring Phenomenon of Gilbert and Sullivan. Oxford University Press. ISBN 0195167007.
• Dillard, Philip H. (1991). How quaint the ways of paradox! Metuchen, N.J.: The Scarecrow Press, Inc.. ISBN 0810824450.
• Jacobs, Arthur (1986). Arthur Sullivan – A Victorian Musician. Oxford University Press. ISBN 0-19-282033-8.
• Stedman, Jane W. (1996). W. S. Gilbert, A Classic Victorian & His Theatre. Oxford University Press. ISBN 0-19-816174-3.
• Williamson, Audrey (1953). Gilbert and Sullivan Opera. London: Marion Boyars.
• Walbrook, H.M. (1922). Gilbert & Sullivan Opera, A History and a Comment. London: F. V. White & Co. Ltd.
• Wolfson, John (1976). Final curtain: The last Gilbert and Sullivan Operas. London: Chappell in association with A. Deutsch. ISBN 0-903443-12-0

ספרים מקוונים

• Cellier, François and Cunningham Bridgeman (1914). Gilbert and Sullivan and Their Operas. London: Sir Isaac Pitman & sons, ltd
• Fitzgerald, Percy Hetherington (1899). The Savoy Opera and the Savoyards. London: Chatto & Windus
• Hughes, Gervase (1959). The Music of Sir Arthur Sullivan. London: Macmillan & Co Ltd

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא גילברט וסאליבן בוויקישיתוף

• גילברט וסאליבן, באתר Last.fm (באנגלית)
• גילברט וסאליבן, באתר AllMusic (באנגלית)
• גילברט וסאליבן, באתר MusicBrainz (באנגלית)
• גילברט וסאליבן, באתר Discogs (באנגלית)
• גילברט וסאליבן, באתר Genius
• ארכיון גילברט וסאליבן (באנגלית)
• מחקר היסטורי אודות גילברט וסאליבן (באנגלית)
• דיסקוגרפיה של גילברט וסאליבן
• אגודת גילברט וסאליבן בלונדון

הערות שוליים

ערך מומלץ