פיליפ קיפר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
פיליפ קיפר
Philippe Kieffer
Kieffer philippe.jpg
לידה 24 באוקטובר 1899
פורט-או-פרנס, האיטי עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 20 בנובמבר 1962 (בגיל 63)
קורמיי-אן-פריזי, צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
השכלה בית הספר הגבוה ללימודי תעשייה וניהול בפריז עריכת הנתון בוויקינתונים
תקופת הפעילות ? – 20 בנובמבר 1962 עריכת הנתון בוויקינתונים
דרגה קומנדר עריכת הנתון בוויקינתונים
פעולות ומבצעים
מלחמת העולם השנייה עריכת הנתון בוויקינתונים
עיטורים
  • מפקד בלגיון הכבוד
  • חבר מסדר השחרור
  • צלב המלחמה 1939-1945
  • הצלב הצבאי עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

פיליפ קיפרצרפתית: Philippe Kieffer;‏ 24 באוקטובר 189920 בנובמבר 1962) היה קצין בדרגת קפטן פריגטה בצי הצרפתי, גיבור כוחות צרפת החופשית ודמות פוליטית צרפתית.

חיים וקריירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפני המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולד בפורט-או-פרנס, האיטי, לאב אלזסי ואם אנגליה, בוגר אוניברסיטת לה סלה בשלוחת שיקגו. ניהל בנק בניו יורק.

מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-2 בספטמבר 1939, בהיותו כבן 40, התנדב לשירות צבאי. גויס לצי הצרפתי ושימש בו כקצין מילואים. שירת בספינת הקרב קורבה, ובמטה הצי הצפוני במהלך קרב דנקרק. עזב ללונדון ב־19 ביוני 1940 והצטרף לכוחותNavales Françaises Libres ("כוחות חיל הים צרפת החופשית") ביום הקמתם ב-1 ביולי 1940.

בשל היותו דובר אנגלית שוטפת התבקש לשרת בתור מתורגמן וקצין צופן.

קיפר התרשם מיכולות הקומנדו הבריטי החדש, שהוקם ב-1940, וביקש אישור להקים יחידה צרפתית באותו מודל. במאי 1941 קיבל אישור מהאדמירל אמיל מיזלייה להקים את יחידת קומנדו Fusiliers-Marins ("קומנדו רובאי הים"). המיון והכשרה שבוצעו באכנקארי, סקוטלנד, היו קשים ביותר עד כי במהלך האימונים מתו מספר מועמדים.

הכוח היה חלק מיחידת הקומנדו מספר 10 (בין בעלות הברית). ב-1 ביולי 1942 הועלה לדרגת לוטינט דה וויסו.

ב-19 באוגוסט 1942 פעלו אנשי הפלוגה הראשונה של קומנדו 10 "באטילון דה פוסיליירס מרינס" במהלך הפשיטה על דייפ ("מבצע היובל").

ב-1943 גדל הקומנדו הצרפתי לשתי פלוגות וביצע פשיטות ליליות בחופי צרפת והולנד כהכנות ל-פלישה לנורמנדי. היחידה שמרה על קשר עם הכוחות צרפת החופשית הלוחמים ענדו סמל וכומתה של צי צרפת החופשית, ה-FNFL.

ב-1944, 177 לוחמי "1er BFM Commando" שולבו בקומנדו מספר 4 בפיקודו של סגן אלוף דוסון, כחלק מחטיבת השירות המיוחד הראשון בפיקודו של תא"ל לורד לובאט.

מכיוון שללוקסבורג לא היו יחידות משלה, שולבו מתנדבים לוקסמבורגיים ב-Commando" 1er BFM" ולקחו חלק בנחיתות ובקרבות נורמנדי.[1]

שחרור צרפת[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-6 ביוני 1944, בשעה 07:31, נחתו "הכומתות הירוקות" (Bérets verts) באזור חוף סורד בוויסטרהאם, בנוביל, באמפרוילה ובאבנט. קיפר, שהועלה לדרגת קפטן קורבט, הוביל את אנשיו באופן אישי. יחידתו סבלה מ-21 הרוגים ו-93 פצועים; קיפר עצמו נפצע פעמים באזור חוף סורד, הוא נפגע מרסיס ברגלו וסירב לפינוי למשך יומיים. הצטרף מחדש ליחידתו ב־14 ביוני, בפריצת הדרך לעבר הסן ואונפלר.

יחד עם שניים מחייליו, היו בין הלוחמים הראשונים בכוחות צרפת החופשית שנכנסו לפריז.

בנו בן ה-18, שהצטרף למאקי, נהרג על ידי כוחות גרמנים ליד פריז באותה תקופה.

סוף המלחמה והמשך חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

באוקטובר 1944 היו בגדוד הקומנדו שלוש פלוגות. קיפר פיקד עליהם במהלך ההתקפות על פליסינגן באי וולכרן בכיבוש נמל אנטוורפן. מאוחר יותר השתתף בפשיטות נגד איי הולנד הכבושים.

ב-1945 הוא היה מועמד לאספה המייעצת והחל לעבוד במטה הכוחות בין בעלות הברית. ב-1954 הועלה לדרגת קפיטנה דה פריגטה.

קיפר נפטר לאחר מחלה ממושכת בקורמיי-אן-פריזיס, צרפת ב-20 בנובמבר 1962, ונקבר בגרנדקאמפ, קלבדוס.

עיטורים והצטיינות[עריכת קוד מקור | עריכה]

איתורים צרפתיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • לגיון הכבוד
  • מסדר השחרור (פרס מס' 828) בצו 28 באוגוסט 1944 * [1]
  • צלב מלחמה 1939–1945 עם 7 אותות (6 כפות ידיים וכוכב ברונזה אחד)
  • צלב לוחם מתנדב
  • מדליית הנצחה לשירות התנדבותי בצרפת החופשית
  • 1939–1945 מדליית מלחמה להנצחה עם אבזמים "צרפת", "גרנדה-ברטאן", "Libération" ,"Allemagne"
  • מדליית שחרור צרפת
  • אות הפציעה הצבאית (נפצע פעמיים ב-6 ביוני 1944, פונה ב-8 ביוני 1944)
  • מדליית כבוד לאומץ לב ומסירות (ארד)
  • מדליית כבוד לנוער וספורט (כסף)

איתורים זרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא פיליפ קיפר בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Raths, Aloyse 2008 – Unheilvolle Jahre für Luxemburg – Années néfastes pour le Grand Duché p. 357-358