לדלג לתוכן

פיקוד מרחבי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
החלוקה של רוסיה לפיקודים מרחביים

פיקוד מרחביאנגלית: Military district או Military region) הוא מונח צבאי המציין גוף פיקודי בעל אחריות על מרחב גאוגרפי יבשתי קבוע המהווה מפקדה עליונה לכל הכוחות הצבאיים בגזרה זו. בשעת רגיעה הפיקוד אחראי לקיום הביטחון השוטף ולהכנה למלחמה. בשעת עימות אחראי הפיקוד על ניהול הלחימה בחזית (או חזיתות) המרחב מול האויב ולהשגת המטרות האסטרטגיות בגיזרתו, לפי הנחיית המטכ"ל[1] ומהווה, לפיכך, דרג מערכתי.

פיקודים מרחביים בצה"ל

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפיקוד המרחבי בצה"ל הוקם בתחילת ההפוגה השנייה ב־6 באוגוסט 1948 כאשר הארץ חולקה לארבעה חזיתות: חזית צפון בפיקוד משה כרמל, חזית המזרח בפיקוד דן אבן באזור השרון, חזית המרכז בפיקוד צבי איילון וחזית הדרום בפיקוד יגאל ידין. במאי 1949 הומרו החזיתות לפיקודים מרחביים, וחזית מזרח פורקה וחולקה בין פיקוד מרכז לפיקוד צפון.[2]

בצה"ל ישנם ארבעה פיקודים מרחביים:

במהלך מלחמת יום הכיפורים הוקם פיקוד מרחבי נוסף, מרחב שלמה בדרום סיני, שעד לאותה העת היה חלק מפיקוד הדרום.[3] הפיקוד נסגר עם נסיגת צה"ל מסיני בעקבות הסכם השלום בין ישראל למצרים.

בישראל כל פיקוד אחראי על הפעלת תקנות ההגנה לשעת חירום במרחב פעילותו.

בראש הפיקוד המרחבי בצה"ל ניצב קצין בדרגת אלוף, המהווה את הדרג הבכיר ביותר במערך המבצעי היבשתי בגיזרתו, מתחת לרמטכ"ל.

לעומת הפיקוד המרחבי קיים מושג של פיקוד ייעודי או פיקוד משימתי האחראי על תחום מקצועי או משימתי מוגדר ומהווה סמכות עליונה בתחום זה כגון פיקוד העומק, פיקוד ההכשרות והאימונים (שהיה קיים עד 2025 והיה אחראי על כלל הכשרות בצה"ל, כגון: בה"ד 1, קורס מפקדי פלוגות, קורס מפקדי גדודים), פיקוד הנוער והנח"ל (שהיה קיים עד 1997 גם כ"פיקוד הגדנ"ע" ו"פיקוד חיל החינוך והנוער"), פיקוד ההדרכה, והפיקוד השמיני.

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא פיקוד מרחבי בוויקישיתוף

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ מבוסס על ההגדרה במילון למונחי צה"ל, אג"ם/תוה"ד 2003
  2. ^ עמירם אורן, סדר הכוחות של צה"ל וארגונים המרחבי תוך קביעת תחום המדינה וגבולותיה במלחמת העצמאות, עלי זית וחרב ה', תשס"ד, עמ' 83–121
  3. ^ אלחנן אורן, תולדות מלחמת יום הכיפורים, תל אביב: המחלקה להיסטוריה, 2013, עמ' 176, 210–211