פיקו דו פוגו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Volcano.svg ערך זה עוסק בהר הגעש מתפרץ או כזה שהתפרץ לאחרונה.
הערך נערך לאחרונה ב-07 ביוני 2017. הנתונים בנושא זה משתנים במהירות, ועל כן ייתכן שהם חלקיים, לא מדויקים או לא מעודכנים. הנכם מוזמנים להוסיף מקורות עדכניים.
פיקו דו פוגו
Cape Verde Pico do Fogo b.jpg
החרוט של הר הגעש פיקו דו פוגו
גובה 2,829 מטרים[1]
מיקום האי פוגו, כף ורדה
רכס הרים פוגו עריכת הנתון בוויקינתונים
סוג הר הר געש שכבתי פעיל מטיפוס סומה
מספר הר געש 384010[1]
התפרצות אחרונה נובמבר 2014, מתמשכת[1]
קואורדינטות 14°57′00″N 24°20′30″W / 14.95°N 24.341667°W / 14.95; -24.341667קואורדינטות: 14°57′00″N 24°20′30″W / 14.95°N 24.341667°W / 14.95; -24.341667
(למפת כף ורדה רגילה)
Cape Verde location map Topographic.png
 
מינדלו
מינדלו
סנטה מריה
סנטה מריה
אסומאדה
אסומאדה
פיקו דו פוגו
פיקו דו פוגו
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
תמונת לוויין של הר פיקו דו פוגו

פּיקוּ דוּ פוֹגוּפורטוגזית: Pico do Fogo, מילולית "פסגת האש") הוא הר געש שכבתי פעיל באי פוגו, אחד מאיי כף ורדה, כ-640 קילומטרים מערבית לנקודה המערבית ביותר ביבשת אפריקה. פסגתו בגובה 2,829 מטרים מעל פני הים היא הנקודה הגבוהה ביותר בכף ורדה, והפסגה השנייה בגובהה באוקיינוס האטלנטי, אחרי הר הגעש הרדום טיידה שבאיים הקנריים. החרוט הגעשי התפרץ בפעם האחרונה ב-1675 וגרם בכך להגירה מסיבית מהאי. מקור ההתפרצויות שהתרחשו אחר-כך היה בקרקעית הקלדרה שבה שוכן החרוט, כמו בהתפרצות של 1951, או בחרוטים טפילים כמו בהתפרצויות של 1995 ו-2014. ההתפרצות הקטלנית היחידה הייתה ב-1847, כאשר רעידת אדמה גרמה למותם של כמה אנשים.

תיאור[עריכת קוד מקור | עריכה]

האי פוגו שוכן מעל נקודה חמה. הר הגעש שבו הוא הצעיר והפעיל ביותר מבין הרי הגעש של כף ורדה, שרשרת של איים געשיים, שהצעירים ביותר בהם שוכנים בקצה המערבי, ונוצרו כאשר הלוח האפריקאי נע מזרחה מעל לנקודה החמה.[2]

האי פוגו בנוי מהר געש בודד, ומשום כך צורת האי כמעט עגולה, וקוטרו 25 קילומטרים. קלדרה גדולה (כ-10 קילומטרים מצפון לדרום וכ-7 קילומטרים ממזרח למערב), המכונה "קלדרת שה" (Chã Caldeira), שבה שוכן החרוט הגעשי של פיקו דו פוגו, אינה ממוקמת במרכז האי, אלא בפינה הצפון מזרחית שלו. שולי הקלדרה בצד צפון, מערב ודרום הם מתלול תלול, כמעט אנכי בגובה של כ-1,000 מטרים, והיא פרוצה כלפי מזרח. הקיר שהיה בצד זה התמוטט בזמנים פרהיסטוריים ומאז צד זה הוא הנתיב שבו לבה זורמת אל החוף. קרקעית הקלדרה שוכנת בגובה שבין 1,600 ל-1,700 מטרים מעל פני הים. הקלדרה נוצרה מהתמוטטות תא המאגמה מתחת להר הגעש הקדום מונטה אמרלו (Monte Armarelo). חרוט געשי מרכזי שמורדותיו תלולים מתמר מקרקעית הקלדרה עד לגובה של 2,829 מטרים מעל פני הים ו-100 מטרים מעל לשולי הקלדרה. קוטר הלוע הוא 500 מטרים ועומקו 150 מטרים.[1] מערכת סדקים שכיוונה צפון-צפון מזרח נוצרה בקלדרה לאורך המדרון המערבי של פיקו דו פוגו בין 1500 ל-1760.[2]

על מדרונות הר הגעש נוהגים החקלאים המקומיים לגדל קפה, והלבה משמשת כחומר בנייה. יישוב קטן, "שה דס קלדיירס" (Chã das Caldeiras), ובו קרוב ל-1,000 תושבים, שוכן בתוך הקלדרה.

ההתפרצות של 1995[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההתפרצות של 1995 החלה בלילה שבין 2 ל-3 באפריל, מחרוט טפיל (Pico Pequeno) על המדרון המערבי של החרוט העיקרי, שגובהו הגיע עם תום ההתפרצות ל-1,950 מטרים מעל פני הים, וכיסתה את האי באפר געשי.[2] התושבים פונו משה דס קלדיירס, כשבתיהם נהרסו.[3]

התושבים דיווחו כי להתפרצות קדמו מספר רעידות אדמה קטנות שהחלו כשישה ימים לפני התפרצות הלבה הראשונה. עוצמת רעידות אדמה אלו ותדירותן הלכה והתגברה עד 2 באפריל, ורעידה חזקה במיוחד ארעה בשעה 8 בערב, כארבע שעות לפני שהחלה ההתפרצות. זמן קצר לאחר חצות החלו להיפתח סדקים במדרון של פיקו דו פוגו. אחד התושבים אמר כי זה נראה כאילו החרוט "נחתך על ידי סכין". ההתפרצות החלה בפעילות סטרומבוליאנית, שלוותה תוך זמן קצר ב"מסך של אש", מזרקת לבה שהזינה קילוח שניתק את הכביש ליישוב פורטלה (Portela) בשעה 2 לפנות בוקר. 1,300 התושבים שהתגוררו בתוך הקלדרה נמלטו במהלך הלילה למקומות בטוחים בכפרים שעל החוף הצפוני. לא היו הרוגים, אבל כ-20 איש נזקקו לטיפול רפואי.[2]

במהלך יום 3 באפריל כוסה האי בענן כהה סמיך של אפר שהגיע לגובה שבין 2.5 ל-5 קילומטרים. הקילוחים הראשונים היו של לבת מקלעות (פַּהוֹיהוֹי), אף שתחום ההתפשטות שלהם היה ככל הנראה קטן. ההתפרצות העזה יצרה פצצות געשיות בגודל של עד 4 מטרים שנפלטו עד למרחק של כ-500 מטרים ממקום ההתפרצות. ב-4 באפריל הגיעו מזרקות הלבה לגובה 400 מטרים מתחת לענן אפר בגובה שני קילומטרים. נוצר חרוט סקוריה חדש כשהוא פרוץ כלפי דרום מערב והוא הזין זרם הולך וגובר של לבת טרשים (אַאַ). ב-5 באפריל זרם אַאַ חדש הגיע לקיר הקלדרה המערבי והרס חמישה בתים ואת מאגר המים העיקרי. במהלך שלושת הימים הראשונים פינו הרשויות כ-3,000 תושבים.[2]

קלדרת שה וחרוט האפר הראשי, פוגו, 2009

ההתפרצות התייצבה אחרי כמה ימים ומזרקות לבה אופייניות להתפרצות הוואינית בגובה של 120-100 מטרים בנו חרוט התזה (spatter cone) שגובהו מעל ל-140 מטרים. קילוחי הלבה היו מטיפוס אַאַ והם זרמו מערבה עד לקיר של הקלדרה ואז פנו צפונה. קילוחים אלו התקדמו בהפסקות ככל שנבנה לחץ בלבה שנאגרה והתעבתה. ב-13 באפריל קילוח אַאַ נוסף החל לכסות את הקילוח הקודם, שהתקרש בינתיים, וזרם עליו עד 15 באפריל, כאשר הוא התפרש והרס בית נוסף. אפר געשי המשיך לנשור עד כשני קילומטרים דרומית ללועות שהתפרצו עד 15 באפריל. עד 17 באפריל הקילוח הגיע למרחק של 420 מטרים מפורטלה.[2]

ב-18 באפריל החל סייסמומטר נייד לתעד רעידת אדמה חזקה יותר שהעידה על שינוי בסגנון ההתפרצות ממזרקות לבה בחזרה להתפרצות סטרומבוליאנית. הלבה החלה להיפלט במתזים כל 8-3 שניות מלווה בפליטות רועמות של גזים געשיים. בנוסף, קצב פליטת הלבה התגבר ו-300 המטרים הראשונים של הלבה היו בעיקר לבת מקלעות. קצב הפליטה, שהוערך מממדי הזרימה וקצב הזרימה בערוץ, נע סביב 4 ל-8.5 מיליון מטרים מעוקבים ליום.[2]

בלילה של 18 באפריל התרחשה סדרה של התפרצויות מתפוצצות גדולות שייתכן שבעקבותיהן התמוטטו חלקים מהחרוט לתוך לועות הפליטה ועקב כך חלה התפוצצות שפינתה את השברים. למחרת בבוקר חזרה הפעילות למזרקות לבה והרישומים הסייסמיים היו שקטים הרבה יותר. קילוחי הלבה המשיכו להתעבות, והלבה יצרה מאגרים לאורך ערוץ הקילוח.[2]

ההתפרצות של 2014[עריכת קוד מקור | עריכה]

תצפית בשעת זריחה על היישוב שה דס קלדיירס מכיוון החרוט המרכזי

פיקו דו פוגו חזר לפעול זמן קצר אחרי השעה 10 ביום ראשון, 23 בנובמבר 2014.[4] קדמו להתפרצות כמה ימים של פעילות סייסמית מואצת,[4] אבל היא הוחמרה בשעה 8 בליל שבת.[5] ההתפרצות החלה מחרוט טפיל שנוצר על המדרון המערבי דרום מערבי של החרוט של פיקו דו פוגו, סמוך למקום שממנו החלה ההתפרצות של 1995, ואז מלועות רבים נוספים. הפעילות התאפיינה בהתפוצצויות, מזרקות לבה ופליטת אפר.[1]

התושבים של שה דס קלדיירס, כ-1,000 במספר, בילו את הלילה מחוץ לבתיהם בשל רעידות האדמה החזקות.[4] והחלו להתפנות כשהתחילה ההתפרצות,[5] ושדה התעופה המקומי נסגר. בדומה למה שאירע ב-1995 סירבו חלק מהתושבים לנטוש את בתיהם, אבל בהדרגה נשמעו להוראות הרשויות.[5]

בלילה של 24 בנובמבר הרס זרם הלבה את מבנה מטה הפארק הלאומי של הר הגעש, וניתק את הכביש הראשי. עמוד ההתפרצות הגיע לגובה של 9 קילומטרים ומצילומי הלוויין התברר כי הוא מורכב בעיקר מגופרית דו-חמצנית והוא נסחף לצפון מערב למרחק של 220 קילומטרים. ב-25 בנובמבר הגיע אורך קילוח הלבה ל-4 קילומטרים.[1]

ברונו פאריה (Bruno Faria), וולקנולוג מכף ורדה, אמר כי עוצמת ההתפרצות כבר עלתה של זו של 1995, ומתקרבת לעוצמת ההתפרצות של 1951, אחת ההתפרצות העזות ביותר שתועדו על האי.[5]

נכון ל-28 בנובמבר הרסה הלבה כ-4,000 דונם, שמתוכם 260 דונם קרקע חקלאית, והרסה 16 בתים.[6]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא פיקו דו פוגו בוויקישיתוף
לוע הר הגעש פיקו דו פוגו
Magnify-clip.png
לוע הר הגעש פיקו דו פוגו

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]