תעשייה ביטחונית בישראל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

בישראל פועלת תעשייה ביטחונית ענפה, שהחלה להתפתח עוד טרם הקמת המדינה, ובמשך השנים הפכה למרכיב בולט בתעשייה בישראל. תעשייה זו נועדה לתת מענה לצרכיה הביטחוניים הייחודים של מערכת הביטחון בישראל, ובעיקר של צה"ל. חרמות נשק שהוטלו על ישראל בתקופות שונות בעקבות לחץ כלכלי של מדינות ערב היו אחד המניעים העיקריים להשקעה הרבה של ישראל בפיתוח אמצעי לחימה מתוצרתה.

רבים מאמצעי הלחימה המיוצרים בישראל מיועדים לייצוא, שעליו מפקח סיב"ט - האגף לייצוא ביטחוני במשרד הביטחון[1]. בנוסף למכירות לצה"ל, בשנת 2012 הגיע הייצוא הביטחוני לשיא של 7.5 מיליארד דולר[2], ובשנת 2015 דורגו ארבע חברות ישראליות בין מאה החברות הביטחוניות הגדולות בעולם[3]. חלק קטן מהאמל"ח שמיוצר בישראל מיועד לצה"ל בלבד, והוא בגדר "נשק הפתעה" שנועד לתת לישראל יתרון טכנולוגי איכותי על יריביה.

טנק מרכבה סימן 4מ עם מערכת הגנה אקטיבית "מעיל רוח" - זהו הטנק המתקדם ביותר בסדרת המרכבה
פרויקט הלביא לפיתוח מטוס קרב רב-משימתי נחשב לאחד המיזמים השאפתניים ביותר של התעשיות הביטחוניות בישראל. מיזם זה בוטל בסופו של דבר.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

התעשייה הצבאית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ייצור קני רובים במפעל של תע"ש, 1955
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – התעשייה הצבאית

ראשיתה של התעשייה הביטחונית בישראל עוד טרם קום המדינה. המפעל הראשון של התעשייה הצבאית הוקם ב-1933 במכון המים בשכונת בורוכוב בגבעתיים. במפעל זה עובדו הגופים היצוקים של רימוני היד והרובה; מילוי חומר הנפץ וייצור המצתים נעשו בבית פרטי סמוך. ב-1936 הועברה הפעילות למפעל לעיבוד עורות על שפת הים בצפון תל אביב, ונקרא "מכון א'". באותה שנה נוסד גם בית היציקה המרכזי לרימונים ולפצצות מרגמה בנען. בשנת 1939 מונה ישראל עמיר למנהל תעש. עם פרישתו, ב-1940, הקיף תעש שבעה מכונים ו-50 עובדים קבועים. בתקופתו של עמיר יוצרו 48 מרגמות ו-5,000 פצצות[4]. המנהל השני, חיים סלבין, הפך את תעש למפעל תעשייתי, המייצר לפי סדרות, שיטות, סטנדרטים, נהלים ותקציבים. עובדי תעש היו חברי "הגנה", שעבדו בתנאי מחתרת ובסודיות מוחלטת. בתקופה זו הוחל בייצור התת-מקלע "סטן". לאחר מלחמת יום הכיפורים חל גידול ניכר בפעילות התעשייה הצבאית, לצריכה מקומית ולייצוא. בשנים 19721990 ניהל מיכאל שור את התעשייה הצבאית. בתקופתו גדל הייצוא של תע"ש מעשרות מיליוני דולרים לכחצי מיליארד דולר, ופותח תחום הייצור לתעופה האזרחית. מקום מדינת ישראל ועד 1990 הייתה תעש יחידת סמך של משרד הביטחון. בשנת 1990 שונה מעמדה לחברה ממשלתית, ומאז היא נתונה במשבר מתמשך. בעקבות זאת עברה החברה תהליכים של צמצום והפרטה.

עשות אשקלון היא חברה בת של התעשייה הצבאית. עוסקת בייצור של מערכות מבוססות גלגלי שיניים, גלים למנועי סילון, ממסרות לשימושים צבאיים, תעופתיים, רכבי שטח וציוד בנייה.

חיל המדע[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – חיל המדע

בשנת 1946, בהוראתו של מפקד "ההגנה", יצחק שדה, הקים המהנדס מאיר רבינוביץ ("בץ") מחלקה למחקר מדעי בראשותו, ואהרן וקס ("דונגי") שימש כסגנו. אחר מספר חודשים אזלו המקורות הכספיים למימון פעילות המחלקה, וזו נפסקה. בעקבות השתדלותם של יוחנן רטנר ואהרן קציר השתכנע דוד בן-גוריון להקים מחדש מחלקת מדע במסגרת "ההגנה", והחלטה על כך התקבלה ב-10 באוקטובר 1947 על ידי "ועד הביטחון". ליחידה הוקצה תקציב של 10,000 לירות ארץ ישראליות לשנה, ואת פעילותה ריכזו אהרן וקס, ז'נקה רטנר ושלמה גור. בן-גוריון היה מעורב רבות בתמיכה ביחידה, והמדענים אהרון קציר וארנסט דוד ברגמן (מנהל מכון זיו) היו פעילים בהקמתה. בשנת 1948, עם הקמתו של צה"ל, הועברה היחידה לידי אגף המבצעים במטכ"ל והיא זכתה לשם חמ"ד — "חיל המדע". ביוני 1948 מונה המדען אפרים קציר (לימים הנשיא הרביעי של מדינת ישראל) למפקדה הראשון של היחידה.

חיל המדע עסק בפיתוח וייצור אמצעי לחימה רבים, ובההם חומרי נפץ, מוקשים, פצצות תאורה, פצצות תבערה, תותח ללא רתע ועוד. במסגרת פעילות היחידה יוצרו כ-1,800 מטולי פיאט, כ-13,000 פצצות אוויריות, כחמישים מרגמות כבדות וכ-100,000 בקבוקי מולוטוב. פעילות היחידה התאפיינה בגיוס אנשים ורעיונות רבים מקרב העולים לישראל, וכן היא התפרסמה בזכות יכולת האלתור של חבריה.

בקיץ 1951 מונה ארנסט דוד ברגמן לתפקיד "יועץ מדעי לשר הביטחון" והוחלט על ביטול חמ"ד. בשנת 1952 הוקם במשרד הביטחון האגף למחקר ותיכון (אמ"ת) בו שולבו יחידות השונות של חמ"ד. בראש היחידה עמד מאיר (מוניה) מרדור.

רפאל[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – רפאל - מערכות לחימה מתקדמות
סוללת כיפת ברזל משגרת טיל מיירט טמי"ר במהלך מבצע עמוד ענן, 2012.

בשנת 1958 עבר האגף למחקר ותיכון התרחבות וארגון מחדש תחת השם רפא"ל. החל משנות ה-60 של המאה ה-20 התמקדה רפא"ל בטכנולוגיית טילים, ועובדיה שקדו בין היתר על פיתוח טילי השפריר (הדורות המאוחרים של טיל השפריר, שפותחו החל משנות ה-80 של המאה ה-20, הם טילי הפיתון, הנחשבים למתקדמים בעולם). במשך השנים, פיתחה רפא"ל מערכות לכל זרועות צה"ל.

ב־2002 הפכה רפא"ל לחברה ממשלתית בשם רפאל - רשות לפיתוח אמצעי לחימה בע"מ, ובאוקטובר 2007 שינתה החברה את שמה לרפאל - מערכות לחימה מתקדמות בע"מ.

בין מוצריה הבולטים של רפאל נמנים טילי הנ"ט מסדרת ספייק (בהם התמוז), טילי הפיתון 5 והדרבי, טיל קרקע-אוויר פופאיי/חנית נאה, עמדת הקטלנית המפעילה מקלע בשלט רחוק, מערכת ההגנה האווירית ויירוט הרקטות "כיפת ברזל" ומערכת ההגנה האקטיבית לרק"ם "מעיל רוח".

התעשייה האווירית לישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

כטב"ם הרון 1 מתוצרת התעשייה האווירית לישראל
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – התעשייה האווירית לישראל

התעשייה האווירית לישראל היא חברה ממשלתית ישראלית אשר מפתחת ומייצרת בעיקר מוצרים תעופתיים, מערכות חלל, מערכות ביטחוניות וצבאיות, ומוצרי אלקטרוניקה. התעשייה האווירית היא החברה הגדולה בישראל בתחום תעשיית המטוסים והחלל. מייצרת גם מערכות ימיות, ספינות ומערכות מתקדמות לכוחות היבשה.

החברה נוסדה בשנת 1953 על ידי אל שווימר, בסיועם ובעידודם של דוד בן-גוריון ושמעון פרס, ונודעה בשם "חברת בדק מטוסים". עיקר עיסוקה של החברה בשנותיה הראשונות היה עבודות תיקון ושירות למטוסי הבוכנה של חיל האוויר הישראלי. שווימר שימש המנכ"ל הראשון של התעשייה האווירית והתמיד בתפקידו זה במשך 24 שנים. בעקבות מלחמת יום הכיפורים התרחב הייצור של התעשייה האווירית ומספר עובדיו עלה מ-13,500 ל-15,000[5].

לאורך שנות קיומה עסקה התעשייה האווירית בייצור ובשיפור מטוסי קרב, בבנייה ופיתוח מטוסי מנהלים בדגמי וסטווינד, ייצור מטוסי מנהלים של חברת גאלפסטרים (Gulfstream) וכן ביצעה עבודות אחזקה למטוסים צבאיים ואזרחיים. לחברה אף חטיבת מערכות טילים וחלל העוסקת בבניית מערכות טילים והנחייה. אף שעיקר פעילותה של התעשייה האווירית הוא בתחום תעשיית המטוסים ואמצעים אלקטרוניים מוטסים, החברה גם מייצרת מערכות צבאיות לכוחות יבשתיים וימיים. רבות מן המערכות הללו מעוצבות לצרכיו של צה"ל, חלקן מיוצאות לצבאות זרים.

לחברה חברות בנות אחדות, ובהן:

  • אלתא - מתמקדת בעיקר במערכות מכ"ם, מערכות אלקטרוניות, קשר ותקשוב, מודיעין ובקרה.
  • רמתא - ממוקמת בבאר שבע, הוקמה ב-1967 ביוזמת ממשלת ישראל לפיתוח ומתן תעסוקה לתושבי הנגב. החברה עוסקת בתכנון, ייצור והרכבה של כלים יבשתיים (בהם רק"ם גלגלי, מיגון פלטפורמות, אמצעי פריצה לשדות מוקשים, רובוטיקה קרקעית והשתתפות בייצור טנק המרכבה), ייצור והרכבה של כלים ימיים (ספינות סיור ותקיפה מהירות) וייצור מקביל של מכלולים תעופתיים מחומרים מרוכבים.

אלביט[עריכת קוד מקור | עריכה]

כלי טיס בלתי מאויש מדגם הרמס 450 הוא אחד מדגמי הכטב"מים המצליחים של החברה ומשרת גם בחיל האוויר הישראלי.
גארדיום, כלי רכב בלתי מאויש מתוצרת אלביט מערכות
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – אלביט (חברה)
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – אלביט מערכות

אלביט בע"מ נוסדה בשנת 1966 כשותפות של אלרון ומשרד הביטחון[6][7]. החברה הוקמה ביוזמת עוזיה גליל, מייסד חברת אלרון, ביחד עם דן טולקובסקי ובעידוד סגן שר הביטחון שמעון פרס[8]. החברה עסקה בפיתוח וייצור של מוצרי אלקטרוניקה אזרחיים וצבאיים. בתחום הצבאי פיתחה אלביט מערכות פיקוד, בקרה, תקשורת, ניווט וכינון אש לטנקים[9] עבור מערכת הביטחון בישראל, ובמיוחד מערכות מוטסות[10]. במהלך שנות ה-70 ייצרה אלביט מערכות מוטסות עבור ה"כפיר".

בשנת 1996 התפצלה אלביט לאלביט מערכות ולאלביט הדמיה, כאשר הפעילות בתחום הצבאי נעשתה באלביט מערכות, שהפכה לחברה בולטת בפיתוח וייצור מערכות נשק מבוססות היי-טק לזרועות היבשה, האוויר והים. בהן מערכות קשר, אלקטרוניקה, אופטיקה, שליטה ובקרה.

לחברה חברות בנות אחדות שנרכשו במהלך השנים, ובהן:

תדיראן[עריכת קוד מקור | עריכה]

תדיראן - חברה המייצרת מערכות אלקטרוניקה ותקשוב.

מיזם טנק המרכבה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרכבה סימן 1 במוזיאון טנקים צ'כי.
מרכבה סימן 4 בתצוגת יד לשריון (חנוכת הגעת הכלי).
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מרכבה (טנק)

מיזם בולט של ייצור נשק לכוחות היבשה הוא טנק המרכבה (טנק), שבייצורו עוסקים מינהלת תוכנית טנק המרכבה במשרד הביטחון והרשות לפיתוח טנקים בחיל החימוש.

בשנות ה-60 של המאה ה-20 שיתף צה"ל פעולה עם הצבא הבריטי בפיתוח הטנק צ'יפטיין (Chieftain). בתמורה לשיתוף הפעולה, היו אמורים הבריטים לאפשר את מכירת הטנק לישראל עם ייצורו, אולם מאוחר יותר החליטו לבטל את העסקה כתוצאה מלחץ כבד שהפעילו עליהם מדינות ערב. בישראל הוחלט להימנע מהישנות מקרה שכזה בעתיד, ואז הועלה רעיון פיתוחו של טנק ישראלי מקורי.

התכנון החל ב-1970 על בסיס לקחי מלחמת ששת הימים, ובאמצע שנות ה-70 של המאה ה-20 החלו לערוך ניסויים בשטח. ב-29 באוקטובר 1979 נכנס לשירות מבצעי הדגם הסדרתי הראשון - מרכבה סימן 1, שהספיק להילחם במלחמת לבנון הראשונה. ב-1982 נכנס לשירות דגם משופר - מרכבה סימן 2, ומיד אחריו מרכבה סימן 2ב. במהלך תקופת שירותם הופקו לקחים מבצעים וטכנולוגיים רבים שהביאו לקפיצת דרך משמעותית במרכבה סימן 3 שנכנס לשירות בראשית שנות ה-90 של המאה ה-20. בדגם זה הוחלף התותח המחורק בקליבר 105 מ"מ בתותח חלק-קדח מודרני בקליבר 120 מ"מ תוצרת תע"ש. במהלך שנות התשעים נכנסו לשימוש טכנולוגיות חדשות המבשרות את שדה הקרב העתידי, ורובן הוטמעו במרכבה סימן 3ב ב"ז (על שם מערכת בקרת האש: ברק זוהר). מאוחר יותר נוספו לדגמי סימן 2 וסימן 3 תוספות מיגון מודולריות שנקראו "מיגון דור ד'" או "קס"ג" ונועדו להגביר את עמידות הטנקים נגד טילי נ"ט של חזבאללה. במהלך שנות ה-90 והעשור הראשון של המאה ה-21 הוסבו כל טנקי סימן 3 בשירות סדיר לסימן 3 ב"ז.

לקראת סוף שנות ה-90 של המאה ה-20 והעשור הראשון של המאה ה-21 תוכנן הדור הרביעי של הטנק תוך התחשבות באיומי עימות נמוך עצימות ובניסיון של ישראל מהלחימה ברצועת הביטחון ובשטחי יש"ע, תוך דגש על הטמעת טכנולוגיות חדשות ומערכות דיגיטליות מתקדמות, בהן מערכות קשר, שליטה וניהול קרב דיגיטליות של פרויקט צי"ד, ועל כן המרכבה סימן 4 היא שיפור משמעותי לעומת הדור הקודם. בשנת 2004 החל להיכנס דור זה לשירות בצה"ל. בשנת 2009 הוחל בהתקנת מערכת ההגנה האקטיבית "מעיל רוח" על טנקי מרכבה סימן 4.

בעקבות אסון הנגמ"שים ב-2004 החליטו בצה"ל על ייצור נגמ"ש כבד המבוסס על תובת מרכבה סימן 4. אב-טיפוס המבוסס על סימן 1 נכנס לשירות ניסיוני בחטיבת גבעתי עוד ב-2005 אך גרסה מבצעית המבוססת על תובת סימן 4 נכנסה לשירות מבצעי רק בסוף שנת 2008. הנגמ"ש הכבד, שנקרא "נמ"ר" (נגמ"ש מרכבה), מצויד במערכת צי"ד, בעמדת נשק "קטלנית" ואמצעים נוספים.

תעשיות נשק לישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – תעשיות נשק לישראל
מיקרו-תבור X-95, הנשק האישי של לוחמי חיל הרגלים של צה"ל.

תעשיות נשק לישראל (IWI) עוסקת בייצור נשק קל. החברה נוסדה בשנת 2005 עם הפרטתו של מפעל הנשק הקל "מגן" של תע"ש. בין מוצריה: רובי הסער תבור TAR-21, מיקרו-תבור X-95 וגליל, רובי הצלפים "גליל-צלפים" ו-IWI DAN, מקלעי הנגב ונגב NG7, מטול רימונים GL40 ועוד.

גופים ממשלתיים וצבאיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

במערכת הביטחון בישראל ישנם מספר גופים האחראים על פיתוח ואחזקת אמצעי לחימה:

אמצעי לחימה מתוצרת ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

נשק קל[עריכת קוד מקור | עריכה]

תת מקלע עוזי, מאמצעי הלחימה המפורסמים שפותחו בישראל

כלי רכב[עריכת קוד מקור | עריכה]

שורת רכבי "דוד"

רכב קרבי משוריין[עריכת קוד מקור | עריכה]

פומ"ה - נגמ"ש הנדסה קרבית מתקדם
נמ"ר - נגמ"ש כבד על בסיס תובת מרכבה

ארטילריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחמושת[עריכת קוד מקור | עריכה]

טילים ורקטות[עריכת קוד מקור | עריכה]

רקטות וטילים נגד טנקים[עריכת קוד מקור | עריכה]

טילי אוויר-אוויר, אוויר-קרקע וקרקע-אוויר[עריכת קוד מקור | עריכה]

טיל שפריר 1 (למעלה) וטיל פיתון 5 (למטה) - טילי אוויר-אוויר מתוצרת רפאל

פיתוח וייצור של טילי אוויר-אוויר נעשה בישראל על ידי רפאל - מערכות לחימה מתקדמות. בשנות ה-50 העביר חיל האוויר הישראלי למערכת הביטחון הישראלית דרישה ומאפיינים לייצור עצמי של טיל אוויר-אוויר. זאת כחלק מהמדיניות שנהגה אז ונועדה לקדם את תעשיית הנשק הישראלית ולהפחית את תלות הצבא ביבוא (ישראל הייתה אז עדיין תחת אמברגו אמריקאי, ושנים לאחר מכן התחלף זה באמברגו צרפתי). הרשות לפיתוח אמצעי לחימה (רפא"ל) נרתמה לפיתוח הטיל בשנת 1959, תחת השם "שפריר". במסגרת זו פותחו הטילים שפריר 1 (1959), ושפריר 2 (1969). הדגם השלישי כונה פיתון 3 (1978), ואחריו פותח פיתון 4 (1993). הגרסה האחרונה - פיתון 5 - נכנסה לשירות בשנת 2005. הטילים בסדרה זו הם בעלי ראש ביות תת-אדום.

טיל אוויר-אוויר נוסף מתוצרת "רפאל" הוא דרבי - טיל אוויר-אוויר לטווח בינוני. בשנת 1991 נכנס הטיל לשירות מבצעי בחילות אוויר זרים. טיל זה הוא בעל ביות מכ"ם אקטיבי.

משני טילי אוויר-אוויר אלה ("פיתון 5" ו"דרבי") נגזרו שתי מערכות טילי קרקע-אוויר ניידות הקרויות SPYDER.

פופאי הוא טיל אוויר-קרקע כבד שפותח על ידי "רפאל". הטיל נמצא בשירות חיל האוויר הישראלי ובמספר חילות אוויר זרים, כולל חיל האוויר האמריקני. הקונספט של "פופאי" ("חמודון"), טיל אויר-קרקע מדויק מונחה טלוויזיה לטווחים ארוכים, הוגדר ברפאל עוד ב-1964 על ידי ד"ר צבי מאירי שעמד בראש הפרויקט עד 1975. בשנת 1969, בעיצומה של מלחמת ההתשה הופלו ביום אחד ארבעה מטוסי חיל האוויר, ומפקד החיל ביקש מרפאל לזרז פיתוח טיל מונחה טלוויזיה, שיפגע בסוללות הנ"מ בירי מרחוק. בינואר 1972 הסתיים שלב הקדם-תכנון, כשהתברר שהמשך הפיתוח ייקח זמן ממושך ומשאבים רבים, החל פיתוחו של פתרון ביניים זול יותר, "תדמית", פצצה גולשת מנגד, עם ראש ביות טלוויזיוני פשוט יותר, נגזרת של "חמודון". בנובמבר 1974 סופקו ראשוני טילי ה"תדמית" המבצעיים לחיל האוויר. ל"תדמית" היה חלק מכריע בהשמדת מערך הנ"מ הסורי במלחמת לבנון הראשונה[13]. כשחודשה העבודה ב"חמודון" עמד בראש הפרויקט ד"ר אהרון גיל, ואחריו, החל ב-1979 ועד לסיום הפרויקט ב-1985 עמד בראשו ד"ר יוסף לוין. מפתחי "תדמית" זכו בפרס ביטחון ישראל לשנת 1975 ומפתחי "חמודון" זכו בפרס ב-1986[14]. הטיל מותאם לשימוש על ידי מגוון מטוסים, החל ממפציצים כבדים ועד מטוסי קרב טקטיים. מאז כניסתו לשימוש עבר הטיל שיפורים רבים שנועדו להגדיל את אמינותו ולהקטין את עלותו.

דלילה הוא טיל שיוט מונחה אוויר-קרקע וקרקע-קרקע לטווח ארוך מתוצרת התעשייה הצבאית. הטיל פותח תחת מעטה סודיות החל מסוף שנות ה-70 של המאה ה-20 והוצג באמצע שנות ה-80 תוך הטעיה מכוונת ככלי טיס בלתי מאויש (כטב"ם) ליצירת מטרת דמה למערכות נגד מטוסים (נ"מ)[15]. בשנת 2009 מציגה אותו התעשייה הצבאית כטיל תגובה מהירה אלקטרו-אופטי לטווח רחוק להשמדת מטרות איכות ניידות, כגון טילי נ"מ ומערכות נ"מ אחרות[16].

רקטות ארטילריות וטילי קרקע-קרקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

טילים נגד טילים[עריכת קוד מקור | עריכה]

טיל החץ, תוצרת ישראל, שמהווה חלק מהמערכת המתקדמת בעולם ליירוט טילים בליסטיים.

ישראל נחשפה לאיום גובר של רקטות וטילים, שהחל בירי קטיושות ב-1968, נמשך בירי טילים בליסטיים במלחמת המפרץ, והתגבר במלחמת לבנון השנייה. איום זה הביא לפיתוחן של מערכות הגנה אחדות, שמטרתן לספק הגנה רב-שכבתית מפני האיום.

בשנת 1985 החלה התעשייה האווירית בפיתוח, במימון אמריקני, של חץ - טיל נגד טילים בליסטיים. מערכת חץ 2 ליירוט טילים בליסטיים, הכוללת מערכת שו"ב "אתרוג זהוב", מכ"ם "אורן ירוק" (ומאוחר יותר מכ"ם משופר "אורן אדיר") ומשגר טילים, היא המערכת המבצעית היחידה בעולם כיום בעלת יכולות ליירט טילים בליסטיים.

ב-2009 החלה ישראל בפיתוח חץ 3, טיל נגד טילים מעבר לאטמוספירה שנועד ליירט טילים בליסטיים בגובה רב. ב-25 בפברואר 2013 נעשה ניסוי שיגור מוצלח של חץ 3 וב-2017 החלה קליטתו במערך ההגנה האווירית של צה"ל.

באמצע העשור הראשון של המאה ה-21 החל ברפאל פיתוח של כיפת ברזל - מערכת ליירוט רקטות קצרות טווח. חלק ניכר מהמימון לפיתוח המערכת וייצורה ניתן על ידי ארצות הברית. בשנת 2011 הפכה המערכת למבצעית, וזכתה להצלחה רבה ביירוט רקטות שנורו מרצועת עזה בעימותים שהתרחשו מאז.

ב-2016 הסתיים פיתוחה של קלע דוד (ידועה גם בשם שרביט קסמים), מערכת ליירוט רקטות לטווח בינוני, והחלה קליטתה במערך ההגנה האווירית של צה"ל. באותה שנה הציגה רפאל גם מערכת הגנה אווירית מפני רחפנים.

נמשך פיתוחה ברפאל של קרן ברזל, מערכת הגנה אקטיבית מבוססת על קרני לייזר להגנה מפני רקטות ומרגמות בטווחים קצרים וכלי טיס לרבות גלשני-אוויר וכלי טיס בלתי מאוישים.

בנפרד מהמערכות הללו החל בתחילת שנות ה-90 של המאה ה-20 פיתוחה של מערכת ברק להגנה מפני טילים נגד ספינות. המערכת היא פרי פיתוח משותף של רפאל והתעשייה האווירית לישראל. במהלך השנים פותחו ויוצרו דורות אחדים של המערכת, בהם ברק 1 וברק 8. המערכת מותקנת על ספינות הטילים (סטי"לים) של חיל הים הישראלי, ונמכרה לחילות הים של הודו וסינגפור.

מערכות הגנה אקטיביות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנוסף למערכות הטילים נגד טילים, המיועדות להגנת מטרות קרקעיות נייחות פותחו בישראל מערכות הגנה אקטיביות להגנה על מטרות ניידות.

מטוסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

התעשייה האווירית לישראל הוקמה בשנת 1953, ובשנותיה הראשונות עסקה בתחזוקה של מטוסים. במהלך שנותיה עסקה התעשייה האווירית במיזמים אחדים של ייצור והרכבה של מטוסים, מרביתם עבור חיל האוויר הישראלי, וחלקם לחילות אוויר נוספים ולגורמים אזרחיים. במיזמים אלה:

  • פוגה מגיסטר: מטוס סילון דו-מנועי ודו-מושבי, מתוצרת חברת אירוספסיאל הצרפתית. המטוס נכנס לשירות כמטוס הדרכה בבית הספר לטיסה של חיל האוויר הישראלי בשנת 1957. מרבית מטוסי הפוגה של חיל האוויר הישראלי יוצרו בתעשייה האווירית.
  • ערבה: מטוס תובלה קל שתוכנן ויוצר בתעשייה האווירית. טס לראשונה בנובמבר 1969. בתצורה האזרחית הוא נושא 20 נוסעים, ובתצורה הצבאית הוא נושא 24 חיילים, או מטען במשקל 2.5 טון. המטוס שירת בחיל האוויר הישראלי משנות השבעים ועד לאמצע שנת 2004. הוא נמכר גם למדינות זרות, בעיקר בדרום אמריקה ובאפריקה. יתרונו הבולט - יכולת המראה ונחיתה קצרה (יכולת להמריא ולנחות ממסלולים קצרים ומשובשים). סך הכל, יוצרו מעל מאה מטוסים.
  • נשר: מטוס הקרב הראשון שיוצר בישראל. המטוס יוצר על-פי התוכניות של מטוס המיראז' 5 הצרפתי. המטוס כולל כמה התקנים אלקטרוניים מתוצרת ישראל, כסא מפלט "0-0" מתוצרת מרטין בייקר והתקנים לנשיאת חימוש מגוון יותר, כטיל האוויר-אוויר הישראלי שפריר. מטוס הנשר שירת בחיל האוויר החל משנת 1972 וזכה להצלחה רבה במלחמת יום הכיפורים: באמצעותו הופלו 111 מטוסי אויב במלחמה (ו-115 הפלות לאורך כל תקופת השירות), לעומת אובדן של 5 מטוסים (3 הופלו). בסה"כ נבנו 61 מטוסי נשר, מתוכם 10 דו-מושביים.
  • כפיר: מטוס קרב רב-משימתי, המשלב תכנון אווירודינמי צרפתי עם מנוע אמריקני. משנת 1975 יוצרו מעל 100 מטוסי כפיר. המטוס יוצר בשני דגמים עיקריים - למשימות יירוט ולתקיפת מטרות קרקע. בנוסף פותח דגם ייחודי לצילום אווירי.
  • לביא: פרויקט לייצור מטוס קרב חד-מנועי, רב משימתי, מודרני וזול. לאחר שהגיע לשלב של ייצור אבות טיפוס שטסו בטיסות ניסוי החליטה ממשלת ישראל על הפסקת הפרויקט.

בנוסף עסקה התעשייה האווירית גם בייצור מטוסים לתעופה אזרחית, ובהם מטוס המנהלים וסטווינד.

יצרן נוסף בתחום זה היא חברת סאיקלון, חברה בת של אלביט מערכות העוסקת בייצור חלקי מבנה למטוסים.

בחיל האוויר הישראלי פועלת יחידת האחזקה האווירית 22 שבנוסף לפעולות תחזוקה של מטוסים עוסקת בייצור חלקי חילוף לכלי הטיס ולמערכות, וכן בהשבחה ובהארכת חיים של מטוסים. בין השאר השביחה היחידה את מטוס הקורנס (פרויקט קורנס 2000), מסוק היסעור (פרויקט יסעור 2000) ומטוס הבז (פרויקט בז משופר).

כלי טיס בלתי מאוישים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרמס 900, כטב"ם מתוצרת אלביט מערכות
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – כלי טיס בלתי מאוישים בישראל

מאז שנות ה-70 של המאה ה-20 נחשבת מדינת ישראל כמובילה עולמית בתחום כלי הטיס הבלתי מאוישים. ב-2013 הייתה ישראל יצואנית הכטב"מים הגדולה בעולם, עם מכירות של כ-4.62 מיליארד דולר בשמונה השנים האחרונות[17]. צה"ל עושה שימוש נרחב בכטב"מים, בהם החל להשתמש מאז 1969.

בישראל פועלים יצרנים אחדים של כטב"מים, שהעיקריים שבהם:

  • מפעל מלט של התעשייה האווירית לישראל, שהוא היצרן המוביל בעולם מבחינת כלי הטיס הבלתי מאוישים שיוצרו, נמכרו והופעלו בעולם. מלט הוקמה על בסיס מיזוג של מפעלי מזל"טים מתחרים שפעלו בשנות השמונים בתעשייה האווירית ובחברת תדיראן.
  • חץ הכסף, המשותף לחברות אלביט מערכות ואל-אופ. מפעל זה עבר לשליטה מלאה של חברת אלביט מערכות לאחר המיזוג שביצעה עם אל-אופ.
  • רפאל - מערכות לחימה מתקדמות, המפתחת מיני-כטב"מים.
  • אירונאוטיקס, המפתחת ומפעילה מל"טים מסוגים שונים.
  • EMIT-UAV, המפתחת כלי טיס בלתי מאוישים שונים, כולל מצנח רחיפה.

לווייני ריגול[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – אופק (משפחת לוויינים)

סדרת אופק היא סדרה של לווייני צילום מתוצרת התעשייה האווירית. הלוויין הראשון בסדרה, "אופק 1" שוגר בשנת 1988. לוויין מבצעי ראשון בסדרה, "אופק 3", שוגר בשנת 1995, ואחריו שוגרו לוויינים נוספים בסדרה זו. בנוסף ללווייני צילום כולל הסדרה גם לווייני ריגול בעלי הדמאת מכ"ם מִפְתָּח סינתטי (SAR), הקרויים גם טכסאר.

לוחמת סייבר[עריכת קוד מקור | עריכה]

בישראל מתקיימת פעילות נרחבת של לוחמת סייבר, הגנתית והתקפית, במסגרת החברות הביטחוניות הגדולות, בחלק מסל המוצרים שלהן, ובמסגרת חברות הזנק המתמקדות בתחום זה. אחת מחברות ההזנק בתחום זה היא קבוצת אן. אס. או. טכנולוגיות, המפתחת תוכנה להשתלטות על טלפונים סללוריים, ומוכרת אותה לממשלות.

אחרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

השפעת הסיוע הביטחוני מארצות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנוסף לאמצעי לחימה מתוצרת ישראל מצויד צה"ל (ובפרט חיל האוויר) במידה רבה באמצעי לחימה מתוצרת ארצות הברית, שנרכשים בעיקר באמצעות כספי הסיוע הביטחוני (FMS) שארצות הברית מעניקה לישראל כחלק מהשותפות האסטרטגית בין שתי המדינות.

בעבר עלו טענות שהסיוע הביטחוני מארצות הברית מזיק לתעשיות הביטחוניות הישראליות מכיוון שבלעדיו היה צה"ל מעדיף תוצרת ישראלית תוך השפעה חיובית על המשק הישראלי. בנוסף ישנן הבנות לא רשמיות בין ארצות הברית וישראל שבתמורה לסיוע הביטחוני ישראל לא תייצא נשק שיתחרה בספקיות הנשק האמריקאיות, מהלך המגביל את ההכנסה ואפשרויות הייצוא של יצרניות הנשק הישראליות. מדי פעם עולה בתקשורת הטענה, שהסיוע האמריקני אינו נחוץ לישראל, והנזק שהוא מביא איתו גדול מהתועלת, במיוחד מכיוון שהוא יוצר בעם ובקרב חלק מאנשי הממשל הישראלי הרגשה של תלות מוחלטת בארצות הברית; וזה מאפשר לה לשנות את האינטרסים הישראליים לטובת אינטרסים אמריקאיים[19].

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ סיב"ט - האגף לייצוא ביטחוני
  2. ^ יובל אזולאי, ‏שיא בייצוא הביטחוני מישראל, באתר גלובס, 23 ביולי 2013
  3. ^ 4 חברות ישראליות בין 100 יצרניות הנשק הגדולות בעולם, באתר ynet, 28 ביולי 2015
  4. ^ ראו פרק התע"ש בספר בדרך לא סלולה - ישראל עמיר
  5. ^ רחל פרימורמאז המלחמה מצאה את עצמה התעשייה האווירית בתנופת ייצור מחודשת, מעריב, 15 באפריל 1974
  6. ^ מ. יובל, בין אלרון לאלביט, מעריב, 28 בנובמבר 1966
  7. ^ עמוס כרמליאלביט - מחשבים אלקטרוניים, דבר, 18 במאי 1966
  8. ^ אלבום העצמאות של תעשיית האלקטרוניקה
  9. ^ יוסף מיכלסקי, מפעלי אלביט יתכננו וייצרו המערכות האלקטרוניות של הלביא, דבר, 17 בפברואר 1982
  10. ^ 9 מליון דולר יצוא בשנת 1976 לחברת אלביט מחשבים בע"מ, דבר, 11 ביוני 1976
  11. ^ רובה ישראלי חדש נחשף בתערוכת IWA 2015, באתר IsraelDefense,
    שי לוי, ‏למה הצבא לא מצטייד במערכות נשק מתקדמות מתוצרת כחול-לבן?, באתר ‏mako‏‏, ‏6 ביולי 2016‏.
  12. ^ אמיר בוחבוט, ה"חיה הרעה" של היחידות המיוחדות, באתר nrg‏, 22 במרץ 2007
  13. ^ שמואל גורדון, 30 שעות באוקטובר, עמ' 115-116
  14. ^ ד"ר זאב בונן, רפאל ממעבדה למערכה, עמ' 178-182
  15. ^ נועם אופיר ואור יעקב, הסודות של דלילה, בטאון חיל האוויר, 12/2008, גיליון 184
  16. ^ The Delilah, אתר התעשייה הצבאית
  17. ^ אור הלר, ‏"ישראל ראשונה ביצוא כטב"מים", באתר "IsraelDefense"‏, 19 במאי 2013
    אורה קורן, "ישראל הינה יצואנית כלי הטיס הבלתי מאוישים הגדולה בעולם", באתר הארץ, 19 במאי 2013
  18. ^ יואב זיתון, צפו ב"דרקונית" של צה"ל: לירות בלי לצאת מהנגמ"ש, באתר ynet, 30 באוגוסט 2016.
  19. ^ ראו למשל: גבי אביטל (טור דעה), איך ניפטר מהסיוע האמריקני, באתר ynet, 19 ביוני 2009