פי השאול

פי השאול (Hellmouth) הוא דימוי חזותי של הפתח לשאול בצורת פה פעור של מפלצת אימתנית. הדימוי הופיע לראשונה במאה התשיעית באנגליה, התפשט ברחבי אירופה בימי הביניים והיה נפוץ מאוד בכתבי יד, ובציורי קיר, ויטראז'ים ותבליטים בכנסיות. בימי הביניים המאוחרים פי השאול היה חלק מאביזרי הבימה בהצגות דתיות ובמחזות מוסר.

תיאורי השאול נועדו להפחיד את המאמינים כדי שלא יחטאו או כדי שיחזרו בתשובה. הפה הפעור כל הזמן ממחיש שהשאול מוכן תמיד לקבל חוטאים חדשים אך אין דרך להיחלץ ממנו. המלתעות האדירות, האש הבוערת, השדים וכלי העינויים, נועדו להמחיש את העונש הנצחי שנגזר עליהם.

ישו יורד אל השאול. איור בכתב יד של ספר תפילות Winchester Psalter. אנגליה, המאה ה-12

דימוי פי השאול היה אמצעי איקונוגרפי חשוב לתיאור מאורעות מכתבי הקודש. הוא מופיע בתיאורי יום הדין האחרון שיתרחש לאחר תחיית המתים שבהם נראה ישו יושב על כס המשפט ומכוון את הצדיקים לגן העדן ואת הרשעים לעונשם בשאול. הם נופלים או מובלים, עירומים, מוכים ומושפלים על ידי שדים אל פי השאול, שנמצא בתחתית התמונה כלוע פעור הפולט להבות אש. פי השאול מופיע גם בתיאורים חזותיים של סיפור ירידתו של ישו אל עולם המתים – השאול. ישו נראה בהם כשהוא עומד לפני הפה הפעור של השאול ומושך מתוכו את אדם וחווה, כשבעקבותיהם באים צדיקים כמו אברהם ודוד שהגיעו לשאול לפני הופעתו של ישו.

באיקונוגרפיה הנוצרית בימי הביניים השאול הוא מקום - הוא עולם המתים, הממוקם מתחת לעולם החיים. אך השאול הוא גם יצור חי, מפלצת. מקורותיו של דימוי פי השאול נמצאים גם בכתבי הקודש וגם במיתולוגיה הנורדית.

השאול כתהום

במקרא השאול הוא עולם המתים והוא נמצא מתחת לארץ. המתים יורדים אל השאול.^[1] בספר ישעיהו ישנה תקבולת משולשת בין שאול, מוות ובור: ”כִּי לֹא שְׁאוֹל תּוֹדֶךָּ, מָוֶת יְהַלְלֶךָּ, לֹא יְשַׂבְּרוּ יוֹרְדֵי בוֹר אֶל אֲמִתֶּךָ” (ל"ח, יח),

אך השאול עשויה גם להיפתח, כמו בסיפור על קורח ועדתו. ”וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת בָּתֵּיהֶם וְאֵת כָּל הָאָדָם אֲשֶׁר לְקֹרַח וְאֵת כָּל הָרְכוּשׁ. וַיֵּרְדוּ הֵם וְכָל אֲשֶׁר לָהֶם חַיִּים שְׁאֹלָה וַתְּכַס עֲלֵיהֶם הָאָרֶץ וַיֹּאבְדוּ מִתּוֹךְ הַקָּהָל.” (במדבר ט"ז, לב-לג). כשהסיפור מוזכר בספר תהילים מתוארת התהום כמקום שבו בוערת אש: "תִּפְתַּח-אֶ֭רֶץ וַתִּבְלַ֣ע דָּתָ֑ן וַ֝תְּכַ֗ס עַל-עֲדַ֥ת אֲבִירָֽם: וַתִּבְעַר-אֵ֥שׁ בַּעֲדָתָ֑ם לֶ֝הָבָ֗ה תְּלַהֵ֥ט רְשָׁעִֽים"^[2] השאול כאן מדומה לפה פעור שיכול לבלוע, כאילו היא יצור חי. כך גם במספר מקומות במקרא בהם השאול מתוארת כישות בולענית ורצחנית בעלת פה אדיר, שמנסה לבלוע את החיים^[3]

השאול כמפלצת טורפת

חוקרים מצאו קשר בין דימוי השאול כמפלצת טורפת ובין מיתולוגיות קדומות. במיתולוגיה האוגריתית האל מות מתואר כמי שגרונו משתוקק לנפשות של בני אדם, והוא לא יכול לבוא על סיפוקו ולהשביע את רעבונו. יש לו תאווה אינסופית לבלוע. וכך גם מתוארת השאול במקרא: אֲשֶׁר֩ הִרְחִ֨יב כִּשְׁא֜וֹל נַפְשׁ֗וֹ וְה֤וּא כַמָּ֙וֶת֙ וְלֹ֣א יִשְׂבָּ֔ע^[4]

התפוצה הרחבה של דימוי השאול כמפלצת טורפת מקורה בפחד האנושי הקדום מחיות טורפות.^[5] פי השאול מדומה לפה פעור של חיה שאין מנוס ממנה. היא מבתרת את הטרף בשיניים חדות, בולעת אותו וסוגרת עליו את לסתותיה האדירות. דימוי פי השאול מופיע תמיד כפה פעור בראש ובין החוקרים יש השערות שונות באשר לזהות החיה או המפלצת שמייצג הראש. מאחר שהדימוי הופיע לראשונה באנגליה בתקופה האנגלו סקסונית, שבה האמונה במיתולוגיה הגרמאנית-הנורדית הייתה עדיין מושרשת, מוצאים חוקרים קשר בין הדימוי לבין ישויות מהמיתולוגיה הנורדית.

הזאב פנריר

חוקרים טוענים שצורת פי השאול הושפעה מדמות פנריר, הזאב המפלצתי מהמיתולוגיה הנורדית.^[6] פנריר, הוא בנם של האל לוקי והענקית אנגרבודה. גודלו הרב איים על האלים והם ניסו לכבול אותו. במאבק איתם נשך פנריר את ידו של טיר, אשר נותר מאז עם יד אחת בלבד. בזמן הראגנארוק פנריר אמור להשתחרר מכבליו, לטרוף את האל אודין, ואז וידאר, בנו של אודין, ינקום את מות אביו ויהרוג אותו. דימוי הפה הפעור של פנריר מופיע על הGosforth Cross, ובו נראה וידאר מונע מפנריר לסגור את מלתעותיו.

הדרקון Nidhogg

ישות אחרת שאולי השפיעה על דימוי פי השאול כמפלצת טורפת הוא הדרקוון "נידהוג", שעל פי המיתולוגיה הנורדית שוכן מתחת לעץ תשעת העולמות היגדראסיל, ומכרסם את שורשיו. הוא קשור גם לעולם המתים שאליו מגיעים אלה שביצעו פשעים קשים ומתואר באדה הפואטית כמי שזולל את קורבנותיו ושותה את דמם.^[7]

האריה הטורף

ציור על קיר בכנסיית ברנהוף, גרמניה. פי השאול דמוי חיה, אולי אריה

Gary D. Schmidt^[8] טוען שדימוי פי השאול הושפע מדימוי האריה, המופיע בתנ"ך כטורף-על שתמיד אורב לטרף. בברית החדשה האריה מדומה לשטן האורב תמיד לאדם ומפתה אותו לדבר חטא.^[9] לדעתו אפשר לזהות בבירור בויזואליה של פי השאול מאפיינים מובהקים של דמות האריה כמו הרעמה, צורת הנחיריים והאזניים.

הלוויתן

אין מחלוקת בין החוקרים על הקשר בין דימוי פי השאול ובין דמותו של הלוויתן, שמגיע במקרים מסוימים עד לזיהוי מוחלט. פי השאול והמפלצת הימית המתוארת במקרא ובעיקר בספר איוב חולקים תכונות דומות: מלתעות אדירות שנועדו לשסע את הטרף, עיניים פקוחות לחפש את הטרף, ואש יוקדת בעמקי הלוע.

"סְבִיבוֹת שִׁנָּיו אֵימָה... עֲטִישֹׁתָיו, תָּהֶל אוֹר; וְעֵינָיו כְּעַפְעַפֵּי-שָׁחַר. מִפִּיו לַפִּידִים יַהֲלֹכוּ; כִּידוֹדֵי אֵשׁ יִתְמַלָּטוּ. מִנְּחִירָיו יֵצֵא עָשָׁן – כְּדוּד נָפוּחַ וְאַגְמֹן. נַפְשׁוֹ גֶּחָלִים תְּלַהֵט; וְלַהַב מִפִּיו יֵצֵא^[10]

השד בליעל מתייעץ עם אחיו השדים בפתח השאול המכונה כאן לוויתן. חיתוך עץ 1473

פי השאול והלוויתן נקשרים בנצרות עם השטן. ברבים מהדימויים של פי השאול מופיעים השדים המענים את הנידונים כשהשטן מפקד עליהם. יש דימויים שבהם השטן הוא פי השאול. גם הלוויתן מזוהה עם השטן בעקבות ספר ההתגלות^[11] שם מופיעה מפלצת הנקראת בלטינית draco magnus - דרקון גדול ועליו נאמר שם: "אֲשֶׁר־נִקְרָא שְׁמוֹ מַלְשִׁין וְשָׂטָן הַמַּדִּיחַ תֵּבֵל כֻּלָּהּ הוּא הֻשְׁלַךְ אָרְצָה וּמַלְאָכָיו עִמּוֹ הֻשְׁלָכוּ"׃ יצור זה זוהה עם הלוויתן, שכמו השטן ייעודו הוא להדיח את החוטאים וכמו פי השאול שאורב לחוטאים שיפלו לתוכו. דימוי זה הושפע גם מספר יונה, ולפיו הלוויתן הוא דג ענק הפוער את פיו ומפתה את כל הדגים באמצעות הפצת ריח טוב. הוא בולע אותם ונועל את לסתותיו כך שלא יוכלו לצאת, כמו השטן שמפתה את החוטאים במנעמי החטא ונועל אותם בגיהנום.^[12] הקישור בין השטן, הלוויתן, השהות של יונה בבטן הדג והצלתו לאחר שלשה ימים והירידה של ישו אל השאול בא לידי ביטוי גם באיקונוגרפיה.

דימוי משוכלל

במאה ה-13 צורפו לדימויים של פי השאול אלמנטים נוספים. פי השאול נראה בהם כחלק מטירה או ארמון, והכניסה אליו עוברת דרך שער, ייתכן שבהשפעת הדימוי של שער מלכות השמים שפטרוס מחזיק את המפתחות להם.^[13] דימוי אחר, הקלחת הרותחת שלתוכה מושלכים הנדונים, צורף אף הוא כאחד האמצעים לעורר פחד ויראה מהעינויים המצפים בשאול.^[14] אך במיוחד נפוץ תיאור פי השאול כחלק ממערכת דו-ראשית ותלת-ראשית ואפילו דימוי של ארבעה ראשים שהלסתות הפעורות שלהם נפגשות ויוצרות מסגרת ללוע – השאול – שבתוכו בוערת אש ושדים מענים בו את הנדונים. החוקרים התקשו למצוא הסבר בעיקרי האמונה הנוצרית או בתכנים של הברית החדשה לשכלול זה של דימוי פי השאול. גם הקישור לדמות של קרברוס – הכלב התלת ראשי השומר על השאול במיתולוגיה היוונית^[15] נתון במחלוקת. Gary D.schmidt טוען כי המוטיבים שנוספו לדימוי פי השאול, בעיקר בכתבי יד מושקעים ומהודרים, נועדו לחזק את האלמנט המפלצתי המעוות של פי השאול, ובכך לחזק את השפעתו, אך במידה רבה הם נובעים גם מהדמיון העשיר ומהיצירתיות של האמנים המאיירים.^[16]

על הבמה

ציור של תפאורה להצגה של הפסיון של ישו בוָאלֶנְסְיֶין בצפון צרפת. 1577. פי השאול נמצא מצד ימין, ולידו ים כנרת, נצרת, ירושלים.

בימי הביניים המאוחרים מופיע פי השאול כחלק מהתפאורה בהצגות של מחזות על מאורעות מתוך הברית הישנה או הברית החדשה ומחיי הקדושים.^[17] מחזות אלה הועלו על ידי גילדות של שחקנים נודדים בימי חג ובימי שוק, והוצגו, בדרך כלל, בחצר הכנסייה. העגלות שבהן הגיעו השחקנים שימשו כבמה שעליה או לידה הוקמה התפאורה. ציור של פי השאול, שנועד לחוטאים, הוצב על קוליסה בצד אחד של הבמה כשנגדו הוצב ציור של שער, שסימל את השער לשמים שאליו יגיעו הצדיקים. פי השאול תיפקד גם כאביזר אקטיבי והוסיף פירוטכניקה להצגה. הקהל הופתע ונחרד כשבקעו מהלוע להבות אש ועשן שלוו בקולות רעם ופיצוצי זיקוקים.^[18] במתקן משוכלל במיוחד הלסתות של פי השאול נפתחו ונסגרו חליפות, ואפילו פוזרו בחלל חומרים שגרמו לריחות מצחינים המייצגים את התופת שבשאול.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא פי השאול בוויקישיתוף

הערות שוליים

^ ”וַיֹּאמֶר לֹא יֵרֵד בְּנִי עִמָּכֶם כִּי אָחִיו מֵת וְהוּא לְבַדּוֹ נִשְׁאָר וּקְרָאָהוּ אָסוֹן בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר תֵּלְכוּ בָהּ וְהוֹרַדְתֶּם אֶת שֵׂיבָתִי בְּיָגוֹן שְׁאוֹלָה” (בראשית מ"ב, לח).
^ תהילים פרק קו פס' 17 - 20
^ הִרְחִיבָה שְּׁאוֹל נַפְשָׁהּ וּפָעֲרָה פִיהָ לִבְלִי חֹק...” (ישעיהו ה', יד). הרשעים מתוארים במשלי כמי שאומרים ”נִבְלָעֵם כִּשְׁאוֹל חַיִּים” (משלי א', יב). בחבקוק מדומה אויבם של ישראל אף הוא לשאול ולאל מות: ”אֲשֶׁר הִרְחִיב כִּשְׁאוֹל נַפְשׁוֹ, וְהוּא כַמָּוֶת וְלֹא יִשְׂבָּע” (חבקוק ב', ה). גם במשלי מתואר השאול כישות שאינה שבעה לעולם (משלי ל' ט"ז). בספר יונה מתואר השאול כבעלת בטן, והיא "אוכלת" בני אדם, ונשמות בני האדם שוכנים בבטנה. ספר יונה ב', ג.
^ חבקוק ב' 5
^ The Iconographic Motif of the Hellmouth, the Man-Eating Beast and Giger’s Alien Figure By Edit Újvári 2018, Kérchy, Anna (ed.) 2018. Posthumanism in Fantastic Fiction. Szeged, AMERICANA eBooks (237 pp.) pp. 173-192
^ Meyer Schapiro, "'Cain's Jaw-Bone that Did the First Murder'", Selected Papers, volume 3, Late Antique, Early Christian and Mediaeval Art, 1980, pp. 257–259 and notes, Chatto & Windus, London, ISBN 0-7011-2514-4. JSTOR 3046829
^ The Iconographic Motif of the Hellmouth, the Man-Eating Beast and Giger’s Alien Figure By Edit Újvári 2018, Kérchy, Anna (ed.) 2018. Posthumanism in Fantastic Fiction. Szeged, AMERICANA eBooks (237 pp.) pp. 173-192
^ Schmidt, G. D. The Iconography of the Mouth of Hell: Eighth-Century Britain to the Fifteenth Century, 1995, Selinsgrove, PA, Susquehanna University Press, 1995 pp35–42
^ איגרת פטרוס הראשונה פרק ה' פס 8 "היו ערים ועמדו על המשמר. אויבכם השטן משוטט כאריה שואג ומחפש לו לטרף מישהו"
^ ספר איוב, פרק מ', פסוק כ"ה
^ The Sacred Bible: The Revelation of Jesus Christ
^ .in The Whale, an Old English poem from the Exeter Book, the mouth of Hell is compared to a whale's mouth:
^ ”(יח) וְגַם אֲנִי אוֹמֵר לְךָ כִּי אַתָּה כֵּיפָא, וְעַל הַצּוּר הַזֶּה אֶבְנֶה אֶת קְהִלָּתִי וְשַׁעֲרֵי שְׁאוֹל לֹא יִגְבְּרוּ עָלֶיהָ. (יט) אֶתֵּן לְךָ אֶת מַפְתְּחוֹת מַלְכוּת הַשָּׁמַיִם (הבשורה על פי מתי, פרק ט"ז, י"ח-י"ט).
^ Schmidt, G. D. The Iconography of the Mouth of Hell: Eighth-Century Britain to the Fifteenth Century, 1995, Selinsgrove, PA, Susquehanna University Press, 1995 pp146 - 158
^ Guldan, Ernst " Das Monster-Portalam Palazzo Zuccari in Rom: Wandlungen lines Motius von Mittelter zur Manierismus" Zeitschrift fur Kunstgeschichte 329(1969) 229 - 61
^ Schmidt, G. D. The Iconography of the Mouth of Hell: Eighth-Century Britain to the Fifteenth Century, 1995, Selinsgrove, PA Susquehanna University Press, 1995 pp158 - 164
^ The Ecclesiological Society Archived 2008-05-27 at the Wayback Machine Dooms and the mouth of hell in the late medieval period with pictures including two Renaissance stagings
^ Schmidt, G. D. The Iconography of the Mouth of Hell: Eighth-Century Britain to the Fifteenth Century, 1995, Selinsgrove, PA Susquehanna University Press, 1995 pp 165 - 178

[1] ”וַיֹּאמֶר לֹא יֵרֵד בְּנִי עִמָּכֶם כִּי אָחִיו מֵת וְהוּא לְבַדּוֹ נִשְׁאָר וּקְרָאָהוּ אָסוֹן בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר תֵּלְכוּ בָהּ וְהוֹרַדְתֶּם אֶת שֵׂיבָתִי בְּיָגוֹן שְׁאוֹלָה” (בראשית מ"ב, לח).

[2] תהילים פרק קו פס' 17 - 20

[3] הִרְחִיבָה שְּׁאוֹל נַפְשָׁהּ וּפָעֲרָה פִיהָ לִבְלִי חֹק...” (ישעיהו ה', יד). הרשעים מתוארים במשלי כמי שאומרים ”נִבְלָעֵם כִּשְׁאוֹל חַיִּים” (משלי א', יב). בחבקוק מדומה אויבם של ישראל אף הוא לשאול ולאל מות: ”אֲשֶׁר הִרְחִיב כִּשְׁאוֹל נַפְשׁוֹ, וְהוּא כַמָּוֶת וְלֹא יִשְׂבָּע” (חבקוק ב', ה). גם במשלי מתואר השאול כישות שאינה שבעה לעולם (משלי ל' ט"ז). בספר יונה מתואר השאול כבעלת בטן, והיא "אוכלת" בני אדם, ונשמות בני האדם שוכנים בבטנה. ספר יונה ב', ג.

[4] חבקוק ב' 5

[5] The Iconographic Motif of the Hellmouth, the Man-Eating Beast and Giger’s Alien Figure By Edit Újvári 2018, Kérchy, Anna (ed.) 2018. Posthumanism in Fantastic Fiction. Szeged, AMERICANA eBooks (237 pp.) pp. 173-192

[6] Meyer Schapiro, "'Cain's Jaw-Bone that Did the First Murder'", Selected Papers, volume 3, Late Antique, Early Christian and Mediaeval Art, 1980, pp. 257–259 and notes, Chatto & Windus, London, ISBN 0-7011-2514-4. JSTOR 3046829

[7] The Iconographic Motif of the Hellmouth, the Man-Eating Beast and Giger’s Alien Figure By Edit Újvári 2018, Kérchy, Anna (ed.) 2018. Posthumanism in Fantastic Fiction. Szeged, AMERICANA eBooks (237 pp.) pp. 173-192

[8] Schmidt, G. D. The Iconography of the Mouth of Hell: Eighth-Century Britain to the Fifteenth Century, 1995, Selinsgrove, PA, Susquehanna University Press, 1995 pp35–42

[9] איגרת פטרוס הראשונה פרק ה' פס 8 "היו ערים ועמדו על המשמר. אויבכם השטן משוטט כאריה שואג ומחפש לו לטרף מישהו"

[10] ספר איוב, פרק מ', פסוק כ"ה

[11] The Sacred Bible: The Revelation of Jesus Christ

[12] .in The Whale, an Old English poem from the Exeter Book, the mouth of Hell is compared to a whale's mouth:

[13] ”(יח) וְגַם אֲנִי אוֹמֵר לְךָ כִּי אַתָּה כֵּיפָא, וְעַל הַצּוּר הַזֶּה אֶבְנֶה אֶת קְהִלָּתִי וְשַׁעֲרֵי שְׁאוֹל לֹא יִגְבְּרוּ עָלֶיהָ. (יט) אֶתֵּן לְךָ אֶת מַפְתְּחוֹת מַלְכוּת הַשָּׁמַיִם (הבשורה על פי מתי, פרק ט"ז, י"ח-י"ט).

[14] Schmidt, G. D. The Iconography of the Mouth of Hell: Eighth-Century Britain to the Fifteenth Century, 1995, Selinsgrove, PA, Susquehanna University Press, 1995 pp146 - 158

[15] Guldan, Ernst " Das Monster-Portalam Palazzo Zuccari in Rom: Wandlungen lines Motius von Mittelter zur Manierismus" Zeitschrift fur Kunstgeschichte 329(1969) 229 - 61

[16] Schmidt, G. D. The Iconography of the Mouth of Hell: Eighth-Century Britain to the Fifteenth Century, 1995, Selinsgrove, PA Susquehanna University Press, 1995 pp158 - 164

[17] The Ecclesiological Society Archived 2008-05-27 at the Wayback Machine Dooms and the mouth of hell in the late medieval period with pictures including two Renaissance stagings

[18] Schmidt, G. D. The Iconography of the Mouth of Hell: Eighth-Century Britain to the Fifteenth Century, 1995, Selinsgrove, PA Susquehanna University Press, 1995 pp 165 - 178

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]