פלאס דה לה נסיון
 | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| סוג |
כיכר עירונית  |
| על שם |
אומה |
| מיקום | פריז |
| מדינה | צרפת |
| נגישות | מטרו |
| הקמה ובנייה | |
| תקופת הבנייה | ?–1728 |
| תאריך פתיחה רשמי |
1728 |
| קואורדינטות | 48°50′54″N 2°23′45″E / 48.848333333333°N 2.3958333333333°E |
 | |
  | |
פלאס דה לה נסיון (בצרפתית: Place de la Nation) שבעבר נקראה Place du Trône (כיכר הכס) ולאחר מכן Place du Trône-Renversé (כיכר הכס שנפל) היא כיכר עירונית ומעגל תנועה בצד המזרחי של פריז, בין כיכר הבסטיליה ליער ונסן.
הכיכר נמצאת במזרח פריז על גבול הרבעים ה-11 וה-12. היא נודעה בשל הגיליוטינה שהופעלה בה במהלך המהפכה הצרפתית. הכיכר קיבלה את שמה הנוכחי ביום הבסטיליה, 14 ביולי 1880, בתקופת הרפובליקה השלישית. בכיכר נמצא פסל ברונזה גדול בשם ניצחון הרפובליקה מאת אמה-ז'ול דאלו, המתאר את התגלמותה של צרפת-מריאן. הכיכר מוקפת בחנויות ובגן פורח והיא בקרבת תחנת המטרו נסיון בפריז.
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]Place du Trône ושער הניצחון של לואי ה-14 שבוטל
[עריכת קוד מקור | עריכה]
המרחב שהוא כיום פלאס דה לה נסיון הוכשר לראשונה באוגוסט 1660, לרגל כניסתם הטקסית של לואי ה-14 ואשתו החדשה מריה תרסה, לאחר חתונתם בסן-ז'אן-דה-לוז ב-9 ביוני 1660.[1] במקום זה הוקם כס המלכות שנודע מאוחר יותר בשם "כיכר הכס" (Place du Trône), שם ששרד עד ימינו יחד עם שדרת הכס. לכבוד האירוע, הורה קולבר על הקמת שער ניצחון באתר וארגן תחרות בה השתתפו שארל לה ברן וקלוד פרו, שהיה זה שניצח בתחרות. הפרויקט כלל פסל של המלך, בגובה חמישים מטרים, מוקף בזוגות עמודים קורינתיים. האבן הראשונה של שער הניצחון בפלאס דו טרון הונחה ב-4 באוגוסט 1670. העבודה על בניית הכיכר נעצרה בגלל בעיות תקציב, בשנת 1716, מיד לאחר מותו של לואי ה-14, נהרס כל מה שכבר היה בנוי.[2]
לפרויקט שער הניצחון מקום מיוחד בהיסטוריה התרבותית של צרפת, מפני שהוא היה גם נקודת מוצא של מחלוקת ציבורית המכונה "ריב הכתובות", שהיה חלק ממריבה רחבה יותר בין הקדמונים למודרניים. היה זה ויכוח על ערכים ספרותיים ואמנותיים שהתרחב מהדיונים המקוריים אל חברי האקדמיה הפרנציסקאית ואל הקהילה הספרותית הצרפתית, במאה ה-17. המחלוקת הגיעה לשיאה עשור לאחר מכן עם יצירתו של שארל פרו, אחיו של קלוד, בחיבור הפואמה "דורו של לואי הגדול" (Le Siècle de Louis le Grand), על תקופת לואי ה-14. הוויכוח הציבורי שהתעורר בניצוחו של ניקולא בואלו, היה בין הסופרים המודרניים לבין אוהדי הקדמונים. את דעותיו בעניין פרסם פרו בספרו "הקבלות בין הקדמונים והמודרניים" (Parallèles des anciens et des modernes). השאלה הראשונית הייתה האם הכתובות המהללות את לואי על הקשת המוקרנת, צריכות להיות בלטינית (עתיקה) או בצרפתית (מודרנית). פרנסואה שרפנטייה טען בעד כתובות בצרפתית, והמתנגד לכך היה הישועי ז'אן לוקאס מקולג' דה קלרמון,[3] שהגן על הבחירה בשפה הלטינית בנאום רהוט שנשא בקולג'.[4]
בסוף שנות ה-1660, ז'אן-בטיסט קולבר קידם רפורמות מקיפות ושיפוץ של פריז, שכללו את פירוז חומות העיר והחלפתן בטבעת תנועה של "השדרות הגדולות" (Grande Boulevards). בגדה השמאלית, בוצעה הריסת כל שערי החומה העתיקה של פיליפוס אוגוסטוס השני, שהחלה בשנת 1673 והושלמה בשנת 1683. במסגרתה העבירו את פעילויות מערכת המשפט הפלילי לגרנד שאטלה, שהייתה מבצר בתקופת המשטר הישן, והכילה בית משפט, מטה משטרה ומספר בתי כלא. כמו כן ביצעו הקמה או שיפוץ של שערים מונומנטליים בצמתים מרכזיים כמו פורט סן אנטואן בשנת 1671, פורט סן-דני בשנים 1672–1673, ופורט סן-מרטין בשנת 1674.
חומת החקלאים
[עריכת קוד מקור | עריכה]חומת החקלאים הכלליים (Mur des Fermiers généraux), הייתה מתחם שנבנה בין השנים 1784 ו-1791. החומה הייתה אחת מחומות העיר הישנות של פריז, שנבנתה ממש לפני המהפכה הצרפתית. מטרת החומה הייתה לאפשר לממשל לגבות מס על סחורות הנכנסות לעיר בנקודות שונות לאורך החומה. החומה, שאורכה עשרים וארבעה קילומטרים, נהרסה בשנת 1860 במהלך הרחבת פריז לחומת טייר.
המהפכה הצרפתית
[עריכת קוד מקור | עריכה]באוגוסט 1792 במהלך המהפכה, שונה שם הכיכר ל"כיכר הכס ההפוך" (Place du Trône-Renversé). הכיכר הייתה מרחב פתוח, כאשר המבנים היחידים היו הביתנים שתכנן לדו. אל הכיכר הועברה הגיליוטינה מכיכר הבסטיליה ונותרה שם עד 27 ביולי 1794. מתוך 2,498 האנשים שהוצאו להורג בגיליוטינה בפריז במהלך המהפכה, 1,306 הוצאו להורג בפלאס דו טרון-רנוורסה, החל מ-14 ביוני 1794, ממוצע של 30 הוצאות להורג ביום. הגופות הושלכו לשני קברי אחים בבית הקברות פיקפוס.
המאה ה-19
[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1841, מועצת העיר שקלה להקים את הפסל שתוכנן בתחילה לכיכר הבסטיליה, במרכז הכיכר, אך עקב חוסר משאבים הפרויקט ננטשה הכוונה בשנת 1843. תחת האימפריה השנייה, נפוליאון השלישי החליט, להקים שער ניצחון בכיכר הטרון. השער היה אמור להיות מוקדש לצבאות המנצחים של קרים, איטליה, סין, קוצ'ינצ'ינה ואלג'יריה. העיצוב הזוכה היה זה של ויקטור בלטאר. במרכז הכיכר תוכננה מזרקה מאוכלסת בסוסוני ים ונשלטת על ידי דמות ניצחון המחלקת זרי פרחים.
תחת הרפובליקה השלישית, הכיכר קיבלה את שמה, כיכר האומה, לרגל החג הלאומי של 14 ביולי 1880. האנדרטה המרכזית שנקראת ניצחון הרפובליקה, היא קבוצת פסלי ברונזה שהוזמנה בשנת 1879 על ידי עיריית פריז מהפסל ז'ול דאלו. היא נחנכה פעמיים: בשנת 1889 לציון מאה שנה למהפכה הצרפתית בגרסת טיח צבועה, ולאחר מכן בשנת 1899 בגרסת הברונזה הסופית שלה. הרפובליקה, על גבי מרכבה רתומה לשני אריות, מוקפת בדמויות אלגוריות שונות: גאון החירות המנחה את המרכבה, עבודה המסומלת על ידי נפח הדוחף את המרכבה, בסיוע אלגוריית הצדק, ולבסוף שפע המביא את עורף התהלוכה על ידי זריעת פירות, סמלים של שגשוג. ילדים מלווים או מסייעים לדמויות הראשיות. הפסל המרכזי המשומר פונה לכיכר הבסטיליה, ובכך יוצר ציר רפובליקני המשמש לעיתים קרובות להפגנות עממיות.
דמותה של מריאן, המגלמת את הרפובליקה, ניצבת על גלובוס במרכבה רתומה לאריות ומוקפת בדמויות סמליות שונות, ופונה לעבר כיכר הבסטיליה. כאשר האנדרטה הוקמה, היא הייתה מוקפת בבריכה גדולה. פסלים נוספים של תנינים, סמלים לאיומים על הדמוקרטיה, הוסרו במהלך הכיבוש הנאצי של פריז והותכו.[3][1]
המאה ה-20
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-22 ביוני 1963, ארגן המגזין Salut les copains קונצרט בפלאס דה לה נסיון, בהשתתפות הזמרים ג'וני האלידיי, ריצ'רד אנתוני (אנ'), אדי מיטשל (אנ') ופרנק אלאמו (אנ'). הקונצרט משך אליו למעלה מ-150,000 צעירים. כותרת הגיליון של כתב העת Paris-Presse שפורסם למחרת הייתה: "Salut les voyous". הצלם ז'אן-מארי פרייר, שהיה חבר של רבים מהמבצעים, צילם את הקונצרט.
כיום, זו היא כיכר מהמאה ה-21 עם מרחב ירוק ולמעלה מ-4,000 מ"ר של שטח ירוק נגיש לכולם, שבו שימושים שונים מתקיימים בהרמוניה ומציעים למשפחות אזור מרכזי המוקף באזור משחקים באורך של 400 מטר.[5]
.jpg)
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- 1 2 La place de la Nation, paris1900.lartnouveau.com
- ↑ Nation, une place à prendre !, www.paris.fr
- 1 2 "Jean Lucas (jésuite, 1638-1716)". Bibliothèque nationale de France.
- ↑ Tim Denecker (2012), "Taaltheorie ter verdediging van het Latijn : Joannes Lucas S.J., De monumentis publicis Latine inscribendis oratio (1677)", Handelingen - Koninklijke Zuid-Nederlandse maatschappij voor taal - en letterkunde en geschiedenis, Mechelen, 66: 195–209
- ↑ La place de la Nation passe au vert, www.paris.fr
