פלאפל עם חריף

פלאפל עם חריף
Falafel sauce piquante
מידע כללי
מאת	מישל קישקה
איורים	מישל קישקה
שפת המקור	צרפתית
סוגה	אוטוביוגרפיה
הוצאה
הוצאה בשפת המקור	Dargaud
תאריך הוצאה	2018
מספר עמודים	88
הוצאה בעברית
הוצאה	מודן הוצאה לאור
תאריך	2019
תרגום	מישל קישקה
סדרה
ספר קודם	הדור השני - דברים שלא סיפרתי לאבא

פלאפל עם חריף הוא רומן גרפי אוטוביוגרפי מאת מישל קישקה. הספר עוסק בישראליות ובאירועים היסטוריים בישראל מנקודת מבטו של קישקה כעולה חדש. הספר ראה אור בסתיו 2018 בהוצאת דרגו הצרפתית ושנה לאחר מכן ראה אור בהוצאת מודן הישראלית.

בקומיקס מספר קישקה על יחסיו עם ישראל, מאז היותו נער בשומר הצעיר, ועד מועד כתיבת הספר. דרך סיפורו האישי הוא מביע את דעתו על אירועים פוליטיים וחברתיים שהתרחשו במדינה, ומספר את סיפורם של חבריו לארגון "קריקטוריסטים למען שלום", ארגון שמטרתו לחבר בין קריקטוריסטים, כותבים ומאיירי קומיקס ממדינות מסוכסכות ברחבי העולם כמו ישראל, איראן, אלג'יריה, סודאן ועוד.

עלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הספר מחולק לשלושה פרקים, שכל אחד מהם מתאר תקופה שונה בחייו של קישקה.

פרק ראשון[עריכת קוד מקור | עריכה]

הספר נפתח בתיאור ילדותו של קישקה כילד יהודי בן להורים ניצולי השואה. הוא מספר על אהבתו לקומיקס מגיל צעיר ועל לימודיו בעירו שבבלגיה. בביקורו הראשון בארץ, כאשר קישקה הגיע לביקור אצל דודה שלו, פולה, שחיה בישראל, הוא אכל לראשונה פלאפל עם חריף. הוא מתאר את ישראל בצבעים עזים, ריחות מזרחיים, חום ותרבות חדשה וזרה. בבית הוריו של קישקה לא הרבו לדבר על ישראל, אבל כאשר הגיע לגיל מתאים הוריו שלחו אותו להשתתף בפעילויות השומר הצעיר בישראל. בשנת 1970 אחותו הגדולה, חנה, עוברת לגור בישראל בעוד שמישל ממשיך לגור בבית הוריו שבבלגיה, ומגיע לישראל רק בחופשות הקיץ. כשמתגלה לו שבקיבוץ לא יוכל לעבוד כצייר קומיקס הוא מחליט לא לעלות לארץ במסגרת השומר הצעיר, אלא לעלות באופן עצמאי, ברגע שיסיים את לימודיו.

לאחר שעבר לישראל, בארץ הוא מגלה את היהדות הישראלית, את הכשרות, ימי השבת והחגים. הוא מתאר את המלחמות הניכרות על פניהם של האנשים הישראלים שהיו בישראל בזמן מלחמת יום הכיפורים. הוא נרשם לבית הספר היחיד אז בארץ לאומנויות, "בצלאל" שבירושלים, ושם הוא משלים את לימודי הרישום שלו.

פרק שני[עריכת קוד מקור | עריכה]

בפרק זה מספר קישקה על היכרותו עם אהבת חייו, אוליביה, עולה מצרפת, ועל חתונתם. אוליביה היא תומכת פוליטית נלהבת של השמאל, והיא מצטרפת לארגון "שלום עכשיו" שתומך בפתרון שתי המדינות בסכסוך הישראלי פלסטיני. באותו הזמן נולד להם בנם הבכור, דוד. לאחר מכן מספר קישקה על חיי משפחה בישראל בדירה קטנה בירושלים - על קבלת האזרחות לילד, סוגיות בגן הילדים וסכסוכים עם השכנים. כל זה נקטע כאשר מישל נקרא לראשונה לשירות מילואים. שם הרס"ר נותן לו עבודה מיוחדת: לצייר על כל קירות הבסיס ציורים של טנקים, מטוסים ורובים. משם מישל סופח לעבוד בעיתון "במחנה" הצה"לי ונשלח לשבת מדרום לביירות יחד עם התותחנים כדי לצייר את החיילים הישראלים בביירות.

פרק שלישי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בפרק זה מתואר מבצע "שלום הגליל". אוליביה נרתמת יחד עם ארגון "שלום עכשיו" להפגין נגד הכניסה ללבנון ונגד אריק שרון. בהפגנה פעילי ימין ופעילי שמאל נלחמים באלימות ונזרק רימון יד לעבר חבורת מפגינים. אחר כך, בשנת 1991, פורצת מלחמת המפרץ. כשהטילים נופלים על תל אביב חברים רחוקים מהמרכז שוהים אצל מישל ומשפחתו בירושלים. גם לאחר שהמלחמה נגמרת, נשארת הטראומה, וכלבם של המשפחה מסרב לצאת מתחת למיטה. בשנים שבאו אחר כך, הגיעו גיוסם של שלושת בניו לצבא. הראשון, דוד, הופך למפקד בצבא ומטפס בסולם הדרגות. בנם השני, יונתן, גויס כמה שנים לאחר מכן, ובנם השלישי, אלי, גויס אחריו. שתים עשרה שנים שבהן היו הילדים בצבא מתוארות בספר כשנים מתישות ומפחידות. קישקה מספר כי בכל יום היו יושבים ליד הטלפון ומפחדים מדפיקה בדלת באמצע הלילה.

בשנים אלה רבין נרצח, האינתיפאדה השנייה פרצה ובכל מקום היו פיגועים קשים ועשרות הרוגים. בלילה שלפני רצח רבין חלמה אוליביה שביום למחרת יירו ברבין בזמן עצרת התמיכה. באותו ערב זה קרה. השנים שאחרי הרצח מתוארות בספר כשנים קודרות שבהן גדל הקרע החברתי בין ימין ושמאל בישראל.

בסוף הספר קישקה עובר לספר על חברותו בארגון "קריקטוריסטים למען שלום" הבין לאומי, שם הוא מתיידד עם קריקטוריסטים מרחבי העולם, כמו באגורי ממצרים, דילם מאלג'יריה, וויליס מתוניס, איזל מאיסטנבול, חסאן קארימזאדה מאיראן, ראיימה מוונצואלה, ג'ף דנצינגר מארצות הברית, נו ריו היפני, פירוזה וקיאנוש רמאזי מאיראן, עלי פארזאט מסוריה ובאאהה בוכארי הפלסטיני. כל אלה עברו תלאות, נרדפו על ידי המשטר במדינות בהם שהו, חלקם נכנסו לכלא או נאלצו לברוח, וכל זאת בגלל ציוריהם הביקורתיים כלפי הממסד. הספר מסתיים בסיום אופטימי כשמישל ונכדותיו יושבים סביב הספר הגמור ומדברים על עתיד טוב.

השראה ופיתוח[עריכת קוד מקור | עריכה]

"פלאפל עם חריף" הוא הקומיקס האוטוביוגרפי השני שיצר קישקה. שש שנים קודם לכן פרסם את הקומיקס "הדור השני - דברים שלא סיפרתי לאבא", שתיאר את חייו של קישקה בצל זיכרונותיו של אביו, ניצול השואה, ממחנות ההשמדה. לדבריו של קישקה, הרעיון לכתיבת "פלאפל עם חריף" נולד עוד בזמן שכתב את "הדור השני". הוא חש שזה לא המקום המתאים לספר על שאר חוויותיו בארץ, אך רצה לספר עליהן בספר נפרד. עם זאת, הוא רואה את "פלאפל עם חריף" כיצירה נפרדת ולא כספר המשך של "הדור השני".^[1] בשנתיים שלאחר פרסום "הדור השני" היה קישקה עסוק בהשקת הקומיקס החדש, ולאחר מכן עבד על "פלאפל עם חריף" במשך כארבע שנים.

איורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

את הספר אייר מישל קישקה לבדו. על מנת לדייק בתיאור האירועים והמקומות בקומיקס הוא ביצע מחקר ויזואלי נרחב וביסס את איוריו על תמונות של מקומות, פריטים ואנשים: ”היה לי חשוב שכל הרפרנסים יהיו מדוייקים לתקופה, והיה לי חשוב שתהיה אמינות היסטוריות. היות והשפה החזותית שלי היא קצת קריקטוריסטית, היה חשוב להשתמש ברפרנסים מדוייקים מבחינה היסטורית. הרי שפה קריקטוריסטית היא לא פוטו־ריאליסטית, הפרופורציות שלה לא מדוייקות. היא אמנם ניזונה מהנטורליזם אבל יש בה הרבה מאוד חופש והגזמה... כך לדוגמה, בישראל של שנות ה־70 לבשו הרבה חולצות משובצות ומכנסיים מתרחבים, או הלכו עם שיער אפרו ופיאות לחיים ארוכות, ולכן כל אלה מופיעים בספר בעמודים שמתרחשים בעשור זה. כל זה עזר לי להיות אמין. השימוש בדמויות שלבושות ומסופרות באופן מדוייק בא מתוך רצון לשקף תקופה.”^[1]

בשונה מספרו האוטוביוגרפי הקודם, "הדור השני - דברים שלא סיפרתי לאבא", שבו נעשה שימוש בצבעי שחור ולבן בלבד, "פלאפל עם חריף" צבעוני מאוד ולא נעשה בו כמעט כל שימוש בצבע שחור.^[2] קווי הקונטור (המפרידים בין הצבעים) מצוירים בצבע חום-אדמדם.

עטיפת הספר היא מחווה לפוסטרים שקישקה פרסם כמו "צומת תל אביב", שמופיע בספר. בפוסטרים אלה קישקה צייר המוני אנשים מכל הסוגים בסיטואציה מסוימת, בדומה לציורים של ספרי 'איפה אפי?'. הפוסטרים היו צבועים בצבעי מים כמיטב המסורת והיו צבעוניים וססגוניים. כריכת הספר היא מחווה לפוסטרים אלה, ומתוארים אזורים חשובים בעיר ירושלים מצד ימין ואת תל אביב מצד שמאל. במרכז מצוירים אנשים מעדות ומגזרים שונים, דתיים לצד זקנים, ערבים, חיילים, ילדים, נוצרים ואפילו דמויות היסטוריות מעברה של מדינת ישראל כמו דוד בן-גוריון שנמצא בצד שמאל, שמשקפים את האוכלוסייה המגוונת בישראל. ברקע אפשר לראות את דגל ישראל, מסגד הר הבית וכנסיית הקבר, שמסמלים את הציונות, האסלאם והנצרות.

ביקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הספר קיבל ביקורות חיוביות מאוד בישראל ובצרפת, וכתבי עת רבים סיקרו את ספרו החדש. לצד תגובות טובות מאתרי אינטרנט כמו "עברית" ו-"המגדלור" הספר קיבל גם ביקורות שליליות כמו הביקורת הבאה, ממדור 'ספרים' ב"הארץ": ”ניסיון לדחוס 50 שנה לתוך 87 עמודים, שאינו עולה יפה”^[3]