פלאפל עם חריף

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
פלאפל עם חריף
Falafel sauce piquante
מאת מישל קישקה
איורים מישל קישקה
שפת המקור צרפתית
סוגה אוטוביוגרפיה
הוצאה
הוצאה בשפת המקור Dargaud
תאריך הוצאה 2018
מספר עמודים 88
הוצאה בעברית
הוצאה מודן הוצאה לאור
תאריך 2019
תרגום מישל קישקה
סדרה
ספר קודם הדור השני - דברים שלא סיפרתי לאבא
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

פלאפל עם חריף הוא רומן גרפי מאת מישל קישקה. הספר עוסק בישראליות ובאירועים היסטוריים בישראל מנקודת מבטו של קישקה כעולה חדש. זהו ספר אוטוביוגרפי שני של קישקה, לאחר הספר "הדור השני - דברים שלא סיפרתי לאבא" שתורגם לשפות רבות והיה לרב מכר. הספר ראה אור בסתיו 2018 בהוצאת דרגו הצרפתית ושנה לאחר מכן ראה אור בהוצאת מודן הישראלית.

עלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

העלילה היא סיפור אוטוביוגרפי מפי קישקה, שמספר על יחסו עם ישראל, מאז היותו נער בשומר הצעיר, ועד מועד כתיבת הספר. דרך סיפורו האישי הוא מביע את דעתו על אירועים פוליטיים וחברתיים שהתרחשו במדינה, ומספר את סיפורם של חבריו לארגון "קרטונינג פור פיס" (בתרגום חופשי: איורים למען השלום), ארגון שמטרתו לחבר בין קריקטוריסטים, כותבים ומאיריי קומיקס ממדינות מסוכסכות ברחבי העולם כמו ישראל, איראן, אלג'יריה, סודאן ועוד. העלילה מתחלקת לכמה חלקים; החלק ה"ילדותי" שבו קישקה מתאר את חוויותיו בישראל בתור ילד; החלק ה"מתבגר" שבו קישקה מתאר את התמקמותו בארץ, והתחלת חייו החדשים כאזרח ישראל; והחלק ה"בוגר" שבו קישקה המבוגר מספר על חוויותיו בתור אב, בין אירועים חשובים בהיסטוריה הישראלית ועד לשנים האחרונות.

החלק ה"ילדותי" (עמודים 3–39 בערך)[עריכת קוד מקור | עריכה]

מישל קישקה האמיתי

בחלק זה של הסיפור מספר לנו קישקה על ילדותו כילד יהודי בן להורים ניצולי השואה. הוא מספר על אהבתו לקומיקס מגיל צעיר ועל לימודיו בעירו שבבלגיה. הספר מתחיל בביקורו הראשון בארץ, כאשר קישקה מגיע לביקור אצל דודה שלו, פולה, שחיה בישראל. ברחובות תל אביב הוא נתקל לראשונה בדברים חדשים למשל, פלאפל עם חריף (כשמו של הספר). לאחר מכן הוא מדבר על היכרותו עם ישראל. בבית הוריו לא הרבו לדבר על ישראל, אבל כאשר הגיע לגיל מתאים הוריו שלחו אותו להשתתף בפעילויות השומר הצעיר (השמו"ץ), תנועת הנוער היהודית. יחד עם חבריו הוא מגיע לארץ בפעם הראשונה ומתאהב בה. בשנת 1970 אחותו הגדולה, חנה, עוברת לגור בישראל בעוד שמישל ממשיך לגור בבית הוריו שבבלגיה, ומגיע לישראל רק בחופשות הקיץ. כשמתגלה לו שבקיבוץ לא יוכל לעבוד כצייר קומיקס הוא מחליט לא לעלות לארץ יחד עם השמו"ץ, אלא לעלות באופן עצמאי, ברגע שיסיים את לימודיו. לאחר שעבר לישראל, הוא מתאר את ישראל מנקודת מבטו של עולה חדש וצעיר. הוא מתאר את ישראל בצבעים עזים, ריחות מזרחיים, חום ותרבות חדשה וזרה לו. בארץ הוא מגלה את היהדות הישראלית, את הכשרות, ימי השבת והחגים. הוא מתאר את המלחמות הניכרות על פניהם של האנשים הישראלים שהיו בישראל בזמן מלחמת יום הכיפורים. הוא נרשם לבית הספר היחיד אז בארץ לאומנויות "בצלאל" שבירושלים ושם הוא משלים את לימודי הרישום שלו.

החלק ה"מתבגר" (עמודים 40–49 בערך)[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחלק זה של הספר, שהוא קצר ביותר, מספר קישקה בתמציתיות על היכרותו עם אהבת חייו, אוליביה, עולה מצרפת, ועל חתונתם. אוליביה היא תומכת פוליטית נלהבת של השמאל, והיא מצטרפת לארגון "שלום עכשיו" שתומך בפתרון שתי המדינות בסכסוך הישראלי פלסטיני. באותו הזמן נולד להם בנם הבכור, דוד. לאחר מכן מספר קישקה על חיי משפחה בישראל בדירה קטנה בירושלים - על קבלת האזרחות לילד, סוגיות בגן הילדים וסכסוכים עם השכנים. כל זה נקטע כאשר מישל נקרא לראשונה לשירות מילואים. שם הרס"ר נותן לו עבודה מיוחדת: לצייר על כל קירות הבסיס ציורים של טנקים, מטוסים ורובים. משם מישל סופח לעבוד בעיתון "במחנה" הצה"לי ונשלח לשבת מדרום לביירות יחד עם התותחנים כדי לצייר את החיילים הישראלים בביירות.

החלק ה"בוגר" (עמודים 50–87 בערך)[עריכת קוד מקור | עריכה]

חלק זה מתאר את תחילת מבצע "שלום הגליל". אוליביה נרתמת יחד עם ארגון "שלום עכשיו" להפגין נגד הכניסה ללבנון ונגד אריק שרון. בהפגנה פעילי ימין ופעילי שמאל נלחמים באלימות ואפילו נזרק רימון יד לעבר חבורת מפגינים. אחר כך, בשנת 1991, פורצת מלחמת המפרץ. כשהטילים נופלים על תל אביב חברים רחוקים מהמרכז מופיעים לפתע כדי לגור אצל מישל ומשפחתו בירושלים. גם לאחר שהמלחמה נגמרת, נשארת הטראומה, וכלבם של המשפחה מסרב לצאת מתחת למיטה. בשנים שבאו אחר כך, הגיעו גיוסם של שלושת בניו לצבא. הראשון, דוד, הופך למפקד הגון בצבא ומטפס בסולם הדרגות. בנם השני, יונתן גויס כמה שנים לאחר מכן, ובנם השלישי, אלי, גויס אחריו. שתים עשרה שנים שבהן היו הילדים בצבא מוזכרות בספר כשנים מתישות ומפחידות. קישקה מספר כי בכל יום היו יושבים ליד הטלפון ומפחדים מדפיקה בדלת באמצע הלילה. בשנים אלה רבין נרצח, האינתיפאדה השנייה פרצה ובכל מקום היו פיגועים קשים ועשרות הרוגים. בלילה שלפני רצח רבין חלמה אוליביה שביום למחרת יירו ברבין בזמן עצרת התמיכה. באותו ערב זה קרה. השנים שאחרי הרצח מתוארות בספר כשנים קודרות שבהן גדל הקרע החברתי בין ימין ושמאל בישראל. בסוף הספר קישקה עובר לספר על חברותו בארגון "קרטונז פור פיס" הבין לאומי, שם הוא מתיידד עם קריקטוריסטים מרחבי העולם, כמו באגורי ממצרים, דילם מאלג'יריה, וויליס מתוניס, איזל מאיסטנבול, חסאן קארימזאדה מאיראן, ראיימה מוונצואלה, ג'ף דנצינגר מארצות הברית, נו ריו היפני, פירוזה וקיאנוש רמאזי מאיראן, עלי פארזאט מסוריה ובאאהה בוכארי הפלסטיני. כל אלה עברו תלאות, נרדפו על ידי המשטר במדינות בהם שהו, חלקם נכנסו לכלא או נאלצו לברוח, וכל זאת בגלל ציוריהם הביקורתיים כלפי הממסד. הספר מסתיים בסיום אופטימי כשמישל ונכדותיו יושבים סביב הספר הגמור ומדברים על עתיד טוב.

"בשונה מהדור השני שצויר בשחור לבן, פלאפל עם חריף מצויר בצבעי המקום, צבעי המזרח התיכון. יש בספר הרבה חריף, אך גם הרבה הומור, כי איך אפשר בלי" מישל קישקה

אתר הספרים הדיגיטלי "עברית"

איורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

את הספר אייר מישל קישקה לבדו. קישקה, שידוע כצייר מחונן, מצייר וצובע בסגנונו הייחודי, המזכיר מעט את סגנונו של הרז'ה, הכותב של טינטין. הדמויות בספר הן דמויות קומיקס הנראות כמו קריקטורות של האנשים האמיתיים המתוארים בספר - לדוגמה, אפים גדולים, ראש גדול ביחס לגוף ושאר הגזמות של המציאות המזוהות עם קריקטורה. על אף הדמויות הקרטוניות, הרקעים בסיפור הם ריאליסטיים ומתארים את המציאות בצורה מדויקת. השילוב הזה של דמויות קרטוניות ורקעים ריאליסטיים הוכח כבר כמוצלח בראשית המאה ה-20, כאשר הרז'ה הבלגי (ארץ מוצאו של קישקה) הוציא את ספרי "טינטין". קישקה משתמש מקווי דיו דקים בשביל ציוריו כאשר הדברים שבמרכז מקבלים קווים חדים יותר לעומת הפריטים שנמצאים בקע התמונה, שקוויהם יותר "רוטטים" ולא מדויקים, מה שנותן הרגשה של פוקוס על הדמויות המרכזיות בכל אחד מהריבועים.

הצביעה של קישקה היא ייחודית הרבה יותר מאשר ציוריו, מכיוון שהוא אחד מיוצרי הקומיקס היחידים בארץ שמשתמשים בצבעי מים לצביעה של ספרים שלמים. מספר כותבי הקומיקס שכן משתמשים בצבעי המים הולך וקטן עם השנים, מכיוון שיותר ויותר יוצרים מוותרים על הצביעה הידנית וצובעים במחשב. מלבד זאת, הצביעה של קישקה חדשנית וייחודית בארץ כי היא מביאה את סגנון הצביעה המסורתי של הקומיקס הצרפתי והבלגי. אך בניגוד ליצירות קלאסיות מצרפת ובלגיה, כדוגמת "טינטי]" ו"אסטריקס" אין 'דמוקרטיה' של צבעים - זאת אומרת שלא כל הצבעים שווים באותה המידה. אם תפתחו ספר של אסטריקס תראו שלרקע ולדמויות המרכזיות יש צביעה מושקעת באותה המידה, כמו במציאות. אצל קישקה, הצבעים הראשיים לפעמים בולטים יותר בזמן שהרקע צבוע כולו באותו צבע; לפעמים הדמויות הראשיות הן רק שחור לבן בתוך שלל צבעים, ומה שמבליט אותן זה שהן אינן צבועות. מלבד זאת, קישקה אף משנה חלק מהצבעים תוך כדי הצביעה. תוכלו לראות את מישל הצעיר לרגע אחד לבן לגמרי, ורגע לאחר מכן צבוע בצבע גוף המזוהה עם המזרח התיכון. החופשיות הזו של צבעים מאפשרת חוויית קריאה חסרת מעצורים, כשהצבעים גורמים לתחושות חזקות שאותן מנסה היוצר להעביר. כשקורה משהו שמח העצים ירוקים, השמיים כחולים, והכל בצבעים חמים ובוהקים. כשקורה משהו עצוב הכל צבוע באפור, הרקעים מיטשטשים, ועמוד אחד בספר בכלל מצויר כולו רק בחום-לבן ובצורה ריאליסטית לחלוטין, כדי להעביר תחושה חזקה ביותר של פחד ומצוקה.

עטיפת הספר[עריכת קוד מקור | עריכה]

השער של הספר הוא מחווה לפוסטרים שקישקה פרסם כמו "צומת תל אביב", שמופיע בספר. בפוסטרים אלה קישקה צייר המוני אנשים מכל הסוגים בסיטואציה מסוימת, בדומה לציורים של ספרי 'איפה אפי?'. הפוסטרים היו צבועים בצבעי מים כמיטב המסורת והיו צבעוניים וססגוניים. כריכת הספר היא מחווה לפוסטרים אלה כשרואים אזורים חשובים בעיר ירושלים מצד ימין ואת תל אביב מצד שמאל. במרכז יש 'ים' אנשים מכל מיני עדות ומגזרים בארץ, שמראים את האוכלוסייה המגוונת בישראל. אפשר לראות שם אנשים דתיים לצד זקנים, ערבים, חיילים, ילדים, נוצרים ואפילו דמויות היסטוריות מעברה של מדינת ישראל כמו דוד בן-גוריון שנמצא בצד שמאל. ברקע אפשר לראות את דגל ישראל, מסגד הר הבית וכנסיית הקבר, שאלה סמלים לציונות, אסלאם והנצרות.

ביקורות ודירוגים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הספר קיבל ביקורות חיוביות מאוד בישראל ובצרפת, וכתבי עת רבים סיקרו את ספרו החדש. לצד תגובות טובות מאתרי אינטרנט כמו "עברית" ו- "המגדלור" הספר קיבל גם ביקורות שליליות כמו הביקורת הבאה, ממדור 'ספרים' ב"הארץ":

"ניסיון לדחוס 50 שנה לתוך 87 עמודים, שאינו עולה יפה" טום שפירה

מדור 'ספרים', "הארץ"

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]