פלגלנטים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
פלגלנטים, תחריט עץ מהמאה החמש-עשרה

תנועת הפלגלנטיםלטינית: Flagellantes, "המלקים",[1] או "המצליפים"[2]) הייתה תנועת תשובה נוצרית בימי הביניים המאוחרים, אשר פעלה בשני גלים עיקריים: הראשון באמצע המאה השלוש-עשרה, והשני באמצע המאה הארבע-עשרה, בתקופת המוות השחור.[3] הפלגלנטים הסתובבו בין ערים שונות ברחבי אירופה,[4] ונהגו להכות את עצמם עד זוב דם כאקט של חזרה בתשובה וכפרה על חטאי האנושות כולה.[5] ראשיתה של התנועה, באיטליה, הייתה בחיק הכנסייה ובתמיכתה.[6] אולם, עם התקדמותה צפונה היא סחפה אחריה מאמינים רבים, הקצינה, וסופה שהוקעה בשנת 1349 בידי האפיפיור קלמנס השישי.[7]

לפני הפלגלנטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הלקאה כדרך לכפרה על חטאים, בין אם היא מבוצעת בידי החוטא עצמו, או בין אם היא נעשית בידי אדם אחר, היא תופעה דתית מוכרת מאז שחר ההיסטוריה.[3] בעולם הנוצרי, שימשה בתחילה ההלקאה כעונש לנזירים סוררים[8] ואף כשיטת ענישה פומבית לפושעים אשר הביעו חרטה על מעשיהם ושאפו לחזור בתשובה.[4] בתחילת המאה האחת-עשרה החל להתפשט מנהג ההלקאה העצמית במנזרים השונים, והפך ל"מנהג נפוץ בכל רחבי הנצרות הלטינית, ואפילו השיטה המקובלת ביותר מכל שיטות הסיגוף".[9] כדוגמה לכך ניתן לראות את פטר דמיאן (Peter Damian), שהיה הקרדינל של אוסטיה (Ostia) בתקופה זו, וטען שיש להחליף את קריאת המזמורים בהלקאה עצמית ככלי לכפרה על עוונות. גם דומיניקוס הקדוש (St. Dominic) והפרנציסקנים הראשונים נהגו במנהג זה.[3] אם כן, ניתן לראות בבירור כי בראשיתה, ההלקאה העצמית לא הייתה מנוגדת כלל לאמונה הנוצרית ולמנהגיהם של אלו אשר נחשבו כנמצאים עמוק בתחומי האורתודוקסיה הקתולית.[4] מסוף המאה השתים עשרה היו קיימות אפילו קבוצות של מאמינים, גברים ונשים, שזכו להכרתה של הכנסייה בתור מסדר (ordo), כאשר הגורם שאיחד ביניהם היה ההלקאה העצמית.[4] יש חוקרים הסוברים שעל רקע נתונים אלה, ניתן לומר שתנועת הפלגלנטים הייתה בגדר העצמה זמנית של תופעת ההלקאה העצמית בנצרות ותו לא.[3][10] לעומתם, טוענים אחרים כי הקולקטיביות, הפומביות וההתפרצות הפתאומית של התנועה מעידות על שוני מהותי המבדיל את הפלגלנטים מהתופעה הכללית[11]

הגל הראשון[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1258 תקף רעב כבד את איטליה, אשר לווה במגפה קשה שנה אחריו.[2] מלבד קשיים אלה, חיו האיטלקים בצל המאבק הבלתי פוסק בין שתי סיעות פוליטיות, הגוולפים (תומכי האפיפיור) והגיבלינים (תומכי הקיסר), שהוביל לחוסר יציבות פוליטית משווע.[12] גם החשש מפלישות נוספות של המונגולים ממזרח ריחף תדיר מעל לראשם.[13] על כל אלה התווספו נבואותיו האפוקליפטיות של יואכים מפיורה (Joachim da Fiore), מיסטיקן בן המאה השתים עשרה,[14] שזכו לתפוצה רחבה באיטליה.[15] לפי נבואות אלה, בשנת 1260 אמור היה "להתממש במלואו" העידן השלישי והאחרון בתולדות האנושות, הוא "עידן רוח הקודש", תקופה של חיי שלום, פרישות ואושר.[15] את ראשיתו של עידן זה הייתה אמורה לבשר גם הקמתם של שני מסדרים נוצריים חדשים.[16] כל הגורמים שהוזכרו לעיל היוו את המצע להיווצרותה של אמונה חזקה בקרב ציבור המאמינים כי יום הדין ממשמש ובא. משום כך, האמינו תושבי איטליה כי עליהם להכין את עצמם לקראתו, באמצעות כפרה על חטאיהם וחזרה בתשובה. מתוך תחושות אלה צמח הגל הראשון של תנועת הפלגלנטים.[13] ראשיתו של הגל הראשון הייתה כאמור באיטליה, בעיר המשגשגת פרוג'ה (Perugia) שבתוך מדינת האפיפיור.[17] בחודש נובמבר של שנת 1260[15] החלו להופיע ברחבי העיר ללא תעמולה מוקדמת קבוצות של פלגלנטים,[18] ככל נראה בהנהגתו של הנזיר הארמיטי רניירו פסאני (Raneiro Fasani).[17] מפרוג'ה שבמרכז איטליה התפשטו קבוצות אלה במהירות דרומה לרומא, ודרך צפון איטליה והאלפים לרוב ארצות אירופה.[17] כך תיארם יעקובוס מוורגינה (Iacobus da Voragine), הבישוף של גנואה[17]:

...גדולים וקטנים, אצילים ובני העם הפשוט, פשטו את בגדיהם העליונים וערומים מהמותניים ומעלה צעדו בתהלוכה דרך כפרים, עיירות וערים. הם הלקו עצמם והתחננו בשירה שמימית לפני הבתולה המהוללת והקדושים [...] היו תושבים שבזו להם כטיפשים וכלא שפויים. אך פתאום הזדעזעה העיר כולה מכוח האלוהים, ואחר כך קטנים וגדולים, אצילים ולא אצילים, צעדו מכנסייה לכנסייה יומם וליל, כשהם מלקים עצמם...

הם צעדו יחפים, כאשר פלג גופם העליון חשוף לצורך ההלקאה,[17] ונשאו בידיהם נרות דולקים ודגלים.[2] בכל עיר אליה הגיעו היו מתאספים לפני הכנסייה המקומית, ומלקים עצמם בכתפיים, המקום עליו נשא ישו את הצלב,[8] עד זוב דם.[2] גם נשים נהגו להלקות עצמן, אך מטעמי צניעות עשו זאת בחדרים סגורים שאינם חשופים לעיני הציבור.[19] ההלקאה נועדה לעורר את האל למחול על חטאיהם שלהם ושל האנושות כולה,[20] והיה בה אף ממד חשוב של חיקוי סבלו של ישו הצלוב (Imitatio Passionis).[21] הפלגלנטים חדורי האמונה, שנדמו כמרטירים על רקע הלך הרוח האפוקליפטי שרווח באותה עת, סחפו אחריהם בתחילה חוזרים בתשובה מכלל שכבות האוכלוסייה,[22] וביניהם אנשי כהונה ונזירים. בחלק מהמקרים אף הנהיגו אנשי הכנסייה את החבורות הנודדות.[13] אולם, עם התקדמותם צפונה והתעצמותם, עזבו אנשי הכנסייה את שורות הפלגלנטים, ובעקבותיהם גם האצילים. במקביל, חלה הקצנה בדעותיהם. סביר להניח כי הקצנה זו נתרמה מהפיכתם לתנועה של פשוטי עם,[22] אשר חלקם היו בעלי רגשות עוינים כלפי הכנסייה הרומית.[23] הם אימצו לעצמם מדים,[24] מיסדו את הפולחן, והעניקו למנהיגיהם סמכויות של אנשי כמורה מבלי שהכנסייה אישרה זאת.[22] לכן בהגיעם לצפון אירופה, ובמיוחד לגרמניה, התקבלו הפלגלנטים בחשד הן בידי הממסד הכנסייתי והן בידי הממסד החילוני.[24] נראה היה להם כי קם כאן מסדר נזירי ללא אישורה של הכנסייה, ובניגוד להחלטה שהתקבלה בועידת לטראן הרביעית לפיה אסור היה להקים מסדרים חדשים.[22] זמן לא רב לאחר הגעת התנועה לגרמניה, החלה להתפתח בקרב הפלגלנטים התנגדות גלויה לכנסייה, והם טענו בין היתר כי אין להם צורך בה לשם הבאת הגאולה לעולם. בתגובה, הם הוחרמו ונודו בידי אנשי הכנסייה ובתמיכתם של מנהיגים חילוניים.[23]

במהלך 1261 דעך גל הפלגלנטים הראשון.[21] באיטליה ובדרום צרפת, בהן הייתה התנועה קיצונית פחות, המשיכו להתקיים קבוצות קטנות של פלגלנטים בגלוי ולרוב ללא התנגדות הכנסייה. אך בגרמניה, בה הייתה עיקר ההתנגדות, ירדה התנועה למחתרת עד פרוץ הגל השני בשנת 1349.[23]

הגל השני[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדומה לגל הראשון, גם הגל השני של תנועת הפלגלנטים פרץ כתוצאה ממשבר שתקף את אירופה וגרם לתחושות אפוקליפטיות בקרב ההמונים. הפעם היה זה המוות השחור, המגפה הקשה שתקפה את אירופה בשנים 13471350[25]והביאה למותם של לפחות כשליש מכלל אוכלוסייתה.[26] כתוצאה משמועות על התקרבות המגפה ממזרח, החלו להתאסף בהונגריה ב-1348 קבוצות של פלגלנטים אשר שאפו לעצור את התקדמותה באמצעות אותן פרקטיקות סגפניות שהונהגו בידי קודמיהם כמאה שנים לפני כן.[26]

מהונגריה התפשטו הפלגלנטים במהירות מערבה, ויש הטוענים שבכך אף סייעו להפצתה של המגפה.[27] למרות שמרכז הכובד שלהם בשנים אלה היה בגרמניה,[27] קבוצות של פלגלנטים הגיעו לרוב אירופה המערבית, ולראשונה אף הניחו רגלם באנגליה.[26] הם נעו בקבוצות גדולות יותר מאשר בגל הראשון, שמנו לעיתים עד 500 איש.[25] בכל מקום אליו הגיעו, הם התקבלו באהדה רבה בידי האוכלוסייה, אשר ראתה בהם קדושים מעונים הסובלים למען הצלת הכלל מהמגפה.[28] לרוב, עם הופעתם באזור מסוים, הוצתה בו התעוררות של הלקאה עצמית שארכה כשלושה חודשים, ואז דעכה כשם שבאה.[26]

בשונה מהגל של 12601261, הפעם הייתה התנועה ממוסדת ומאורגנת מראשיתה,[27] וחבריה אף כינו אותה בשם "אחוות המצליפים" או "נושאי הצלב".[29] לכל חבורה היה מנהיג חילוני לו נשבעו חבריה אמונים, והתחייבו לציית לו ולכללי התנועה למשך כל זמן המסע, שלרוב ארך שלושים ושלושה ימים ומחצה, כאורך שנות חייו של ישו. בין שאר איסורים, נאסר עליהם לבוא במגע כלשהו עם נשים במהלך המסע כולו.[30] אותו מנהיג אף שימש ככומר לכל דבר ועניין, כאשר שמע את וידוייהם והעניק להם מחילה בשם האל.[31] בדומה למה שהתרחש בגל הראשון, ככל שאספה התנועה מאמינים נוספים מקרב ההמון, מנהגיהם הלכו והקצינו.[32] לשורותיה הצטרפו "נוודים, פושטי רגל, עבריינים ופושעים מכל הסוגים",[33] ומנהיגיה החלו לפעול כנגד הכנסייה באופן גלוי.[32] בגרמניה הייתה התנגדות זאת הקיצונית ביותר. הפלגלנטים הגרמנים שללו את סמכותם המואצלת של אנשי הכנסייה לשמש כמתווכים בין האדם לבין האל, ובמקרים מסוימים אף פרצו לכנסיות והפריעו לקיומם של הטקסים הדתיים בטענה כי רק דרכם היא הדרך הנכונה המובילה אל האל.[34]

תגובת הכנסייה לא איחרה לבוא. בעקבות פנייה של אוניברסיטת פריס[35] הוציא האפיפיור קלמנס השישי בעשרים באוקטובר 1349[36] בוּלה בשם Inter Sollicitudines ("בין הדאגות"),[35] בה הוא הכריז כי הפלגלנטים סטו מהדוגמה הנוצרית ופעלו כנגד הכמורה, היהודים, והרשויות החילוניות. הוא קרא לדכא את התנועה בכל מחיר בטרם יהיה מאוחר מדי, ואם יהיה בכך צורך אף להעלות על המוקד את מנהיגיה.[7] כתוצאה מפרסום הבולה, דוכאו מיד הפלגלנטים ברחבי גרמניה וארצות השפלה בנחישות רבה. צווים הוצאו נגדם, הם סבלו מרדיפות ורבים החברים בתנועה שהוצאו להורג בדרכים שונות. התנועה נעלמה במהירות במהלך אותה שנה, ומלבד מספר הופעות מקומיות של קבוצות קטנות, לא שבה למדינות מערב אירופה.[37]

פלגלנטים ויהודים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישנה סברה לפיה הפלגלנטים לקחו חלק משמעותי ברדיפת יהודים והריגתם בתקופת המוות השחור.[38][32] לפי סברה זו, לאחר שגווע במרץ 1349 גל הרדיפות הראשון של יהודים שהואשמו בהרעלת בארות, הציתו אותו מחדש הפלגלנטים ביולי של אותה השנה. הם שלהבו את ההמון כנגד היהודים, והשתתפו בהשמדת הקהילות היהודיות בפרנקפורט, קלן, בריסל ומיינץ, שהייתה הקהילה הגדולה ביותר בגרמניה.[38] אולם, מידת נכונותה של סברה זו מוטלת בספק. למרות קיומן של עדויות טקסטואליות המצביעות על קשר מסוים בין הפלגלנטים להריגת יהודים,[39] ועדויות אחרות המספרות על פחדם של היהודים מחבורות הפלגלנטים,[40] יש המעלים שאלות לגבי אמינותן ודיוקן.[39]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Rufus Matthew Jones, "Flagellants”, Encyclopedia of Religion and Ethics, volume 6, 1976 edition.
  • Gary Dickson, “The Flagellants of 1260 and the Crusades”, Journal of Medieval History, Volume 15, Elsevir, 1989.
  • Richard Kieckhefer, “Radical Tendencies in the Flagellant Movement of the Mid-Fourteenth Century”, Journal of Medieval and Renaissance Studies, Volume VI, 1974.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא פלגלנטים בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מנשה, עמ' 301.
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 כהן, עמ' 127.
  3. ^ 3.0 3.1 3.2 3.3 ג'ונס, עמ' 49.
  4. ^ 4.0 4.1 4.2 4.3 מנשה, עמ' 304.
  5. ^ מנשה, עמ' 305-304.
  6. ^ דיקסון, עמ' 233.
  7. ^ 7.0 7.1 כהן, עמ' 141.
  8. ^ 8.0 8.1 דיקסון, עמ' 229.
  9. ^ כהן, עמ' 126.
  10. ^ דיקסון, עמ' 230.
  11. ^ דיקסון, עמ' 231.
  12. ^ מנשה, עמ' 301, וראו גם הערת שוליים מס' 148 בעמוד זה.
  13. ^ 13.0 13.1 13.2 מנשה, עמ' 302.
  14. ^ מנשה, עמ' 303, וראו גם הערת שוליים מס' 150 בעמוד זה.
  15. ^ 15.0 15.1 15.2 כהן, עמ' 128.
  16. ^ מנשה, עמ' 303, הערת שוליים מס' 150.
  17. ^ 17.0 17.1 17.2 17.3 17.4 מנשה, עמ' 303.
  18. ^ ג'ונס, עמ' 50-49.
  19. ^ דיקסון, עמ' 238.
  20. ^ כהן, עמ' 126-127.
  21. ^ 21.0 21.1 מנשה, עמ' 306.
  22. ^ 22.0 22.1 22.2 22.3 מנשה, עמ' 305.
  23. ^ 23.0 23.1 23.2 כהן, עמ' 130.
  24. ^ 24.0 24.1 דיקסון, עמ' 234.
  25. ^ 25.0 25.1 מנשה, עמ' 307.
  26. ^ 26.0 26.1 26.2 26.3 כהן, עמ' 131.
  27. ^ 27.0 27.1 27.2 ג'ונס, עמ' 50.
  28. ^ כהן, עמ' 134.
  29. ^ כהן, עמ' 132.
  30. ^ כהן, עמ' 133.
  31. ^ כהן, עמ' 132-133.
  32. ^ 32.0 32.1 32.2 מנשה, עמ' 309.
  33. ^ כהן, עמ' 137.
  34. ^ כהן, עמ' 138.
  35. ^ 35.0 35.1 מנשה, עמ' 310.
  36. ^ כהן, בעקבות המילניום, 141; Mitchell B. Merback, “Living Image of Pity: Mimetic Violence, Peace-Making and Salvific Spectacle in the Flagellant Processions of the Later Middle Ages”, in Debra Higgs Strickland (ed), Images of Medieval Sanctity: Essays in Honor of Gary Dickson (Leiden: Kloninklijke Brill NV, 2007), 157. בעוד כהן ו-Merback טוענים כי הבולה האפיפיורית Inter Sollicitudines פורסמה באוקטובר 1349, מדבריה של מנשה משתמע כי בולה זו פורסמה בשנת 1351, וכי במסגרתה הכריז קלמנס השישי על הפלגלנטים כמינים (מנשה, הכנסייה הקתולית בימי הביניים, 310).
  37. ^ כהן, עמ' 141-142.
  38. ^ 38.0 38.1 כהן, עמ' 140-139.
  39. ^ 39.0 39.1 קי'הפר, עמ' 162-163.
  40. ^ קי'הפר, עמ' 163.