פליטי דרום סודאן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

פליטי דרום סודאן הם הפליטים אשר ברחו מדרום סודאן מאז מלחמת האזרחים השנייה. מאז זכתה סודאן לעצמאות בשנת 1956, התנהלו בה עימותים קשים בין הצפון המוסלמי-ערבי ובין הדרום הנוצרי-אנימיסטי. מלחמת האזרחים הסודאנית השנייה בין ממשלת סודאן לבין צבא השחרור העממי הסודאני (SPLA) שהתרחשה בשנים 1983–2005 על רקע מתיחות אתנית, דתית, חברתית וכלכלית בין הצדדים, הייתה עקובה מדם ואכזרית ביותר והביאה למיליוני עקורים ופליטים.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

אוכלוסיית דרום סודאן מגוונת ומורכבת מיותר ממאה שבטים אתניים, שהעיקריים בהם הם שבט הדינקה (Dinka) והנואר (Neur) רובם בעלי אוריינטציה נוצרית או מחזיקים באמונות מקומיות (אנימיסטים)[1].

מאז קבלת עצמאותה בשנת 1955, סובלת סודאן ממלחמות אזרחים על רקע השליטה של הממשלה המרכזית הערבית מוסלמית בדרום סודאן, שאוכלוסייתה היא לא ערבית ונוצרית בעיקרה. מלחמת אזרחים ראשונה התנהלה בשנים 1955–1972 והסתיימה בהסכמי אדיס אבבה אשר העניק לדרום סודאן אוטונומיה אזורית. המלחמה פרצה מחדש ב-1983 ונמשכה עד השגת הסכם נוסף בסוף שנת 2004.

במלחמת האזרחים השתתפו בעיקר כוחות הממשלה מצד אחד וצבא שחרור העם הסודאני, ארגון המורדים הגדול בדרום, מצד שני. בנוסף אליהם, נטען בידי ארגוני זכויות אדם בינלאומיים כי הממשלה מחמשת ותומכת בחשאי בפשיטות טרור של שבטים מוסלמים כנגד אנשי דרום סודאן[2]. כמו כן, בצד המורדים פועלות מיליציות רבות שמקורן בפיצול הנובע מהגיוון האתני בדרום סודאן, בה חיות כמאה קבוצות אתניות אפריקניות שונות. הפיצול במחנה המורדים בדרום המדינה, יחד עם תחרות על משאבים מועטים וריבוי כלי הנשק בידי אזרחים, הובילו לאלימות בין-שבטית קשה שנתלוותה למלחמה[3].

בתחילת 2003 החל מרד נוסף במחוז דארפור שבמערב סודאן. ממשלת סודאן הופתעה, וכדי לסיים את המרד חימשה מיליציות ערביות, מיליציות הג'נג'אוויד (שפירוש שמן הוא "אדם חמוש רכוב על סוס"), ואלו החלו להיאבק במורדים. אלא שהמיליציות לא נאבקו רק בארגוני המורדים במחוז, אלא הפכו את הסכסוך ליותר ויותר אתני. שמן נקשר באונס, טבח ושרפת כפרים של שחורים אנימיסטים במחוז. בפברואר 2004 הכריזה הממשלה כי היא גברה על המורדים במערב, אולם דיווחים אחרים העידו כי הלחימה עודה נמשכת. לפי הערכות שונות, כ־400 אלף מתושבי חבל דארפור נהרגו במהלך הסכסוך, וכשני מיליון וחצי נוספים איבדו את בתיהם, חלקם עקרו לצ'אד הסמוכה.

היווצרות בעיית הפליטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מעבר לצרות הרגילות של אזורי לחימה, ממשלת סודאן הפעילה כלפי דרום סודאן מדיניות של אדמה חרוכה ולא סיפקה לאזורים אלו באופן שיטתי משאבים כגון מקורות חינוך, תשתיות בריאות ורווחה, מים וחשמל, כך שהאזרחים נותרו ללא אפשרות לגדל את גידוליהם. על כל אלו נוספה בצורת קשה אשר פקדה את האזור בשנים 1984–1985 ובשנת 2001[4]. כמו כן, כחלק מהמאבק של הממשלה במורדים הדרום סודאניים בזמן מלחמת האזרחים ואחריה, הופצצו מן האוויר אזורים רבים בדרום המדינה, בעיקר באזורי הסכסוך על השליטה על מקורות הנפט[3].

ההשערה היא כי כ-200,000 נשים וילדים מהדרום נלקחו לעבדות במהלך פשיטות על הכפרים. פשיטות אלו נעשו הן על ידי קבוצות מוסלמיות שנתמכו על ידי הממשל המרכזי הסודני והן על ידי 'הצבא לשחרור העם הסודאני'[5]. הקבוצות המוסלמיות פשטו על הכפרים בדרום סודאן ובהרי נובה בתואנה כי הם נלחמים במורדים הסודנים בדרום (SPLA), אך במקביל להריסת הכפרים הם שיעבדו מאות אלפי דרום סודאנים. מצידם, גם המורדים הדרום סודאנים פשטו על הכפרים במטרה לחטוף ולאמן ילדים ונערים לצבאם. כמו כן, התרחש שיעבוד שבטי. מעבר למתיחות הגאוגרפית והדתית בין הצפון לדרום התקיימו יריבויות בין שבטיות אשר לקחו באופן מסורתי 'שבויי מלחמה' שהפכו לעבדיהם[5].

ריכוזי הפליטים והעקורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך מלחמת האזרחים בשנים 1983–2005 נהרגו כ-1.9 מיליון אזרחים ויותר מ-4.5 מיליון נאלצו לעזוב את בתיהם, מתוכם למעלה מ-4 מיליון עקורים בתוך סודאן ויותר מ-400,000 פליטים ומסתננים שעברו למדינות אחרות[6].

מספר הפליטים והעקורים במלחמת האזרחים השנייה בסודאן הוא הגדול בעולם. הפליטים והעקורים ברחו אל מחנות פליטים במדינות השכנות ובצפון המדינה. נכון ל-2002 רק 11% מהם עזבו את סודאן. הערכות מספרי הפליטים במדינות אחרות הם[6][7][8]. :

מתוך 4 מיליון העקורים, כחצי מיליון עקורים עקרו להרי נובה, וכשני מיליון עקורים חיו במחנות פליטים בבירה ח'רטום, במחנות ממשלתיים בהם התקיים תהליך אינדוקטרינציה איסלאמית. אלה אשר נשארו בדרום שרדו תודות לסיוע של ארגונים הומניטאריים שהבריחו לאזור מזון וציוד רפואי ללא אישורה של הממשלה המרכזית הסודאנית[4].

בשנת 2000 נרשמו כ-500,000 סודנים החיים מחוץ לגבולות המדינה. בשנת 2005 נרשמו 693,632 פליטים סודנים מחוץ למדינה[9].

הפליטים והעקורים סבלו במשך שנות המלחמה מתת תזונה חמורה, היות שלא הייתה להם דרך לגדל את יבולם עקב האילוץ לעקור מבתיהם. האזרחים אשר נשארו בדרום סבלו אף הם מתת תזונה עקב התקפי בצורת חמורים, אך, בעיקר, בעקבות מדיניותה של ממשלת חרטום המוסלמית שפעלה לייבוש שטחי מרעה ושטחים חקלאיים במטרה לחפש נפט.

הנערים האבודים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנערים האבודים (The Lost Boys) הם כ-27,000 פליטים יתומים, רובם זכרים בגילאי 7–17 משבט הדינקה והנואר בדרום סודאן, אשר הופרדו ממשפחתם וברחו מבתיהם בתקופת מלחמת האזרחים השנייה[10]. הבנים האבודים עשו מסע ארוך אשר במהלכו רבים נהרגו ומצאו עצמם במחנות פליטים מחוץ למדינה, בעיקר בקניה, אתיופיה, צפון סודאן ואוגנדה[10]. מדובר בדור של ילדים אשר זכו לכינוי עקב יתמותם בגיל צעיר וחוסר החינוך וההשכלה מינימליים להם לא זכו. במסגרת הסיוע ההומניטארי שהעניקו מדינות העולם לאזור, מספר מדינות, ביניהן ארצות הברית ואוסטרליה, אימצו ילדים אלו כאזרחים. את סיפורם ניתן לראות בסרט התעודה "נערי סודאן האבודים" בבימויה של מייגן מיילן ("Lost boys of Sudan" by Megan Mylan), בסרט "השקר הטוב" שיצא בשנת 2014, ובספרו של דייב אגרס "מהו המה" אשר מגולל את מסעו האוטוביוגרפי של הפליט הסודאני ולנטינו אצ'אק דנג מכפרו בדרום סודאן למחנה פליטים באתיופיה ומשם לארצות הברית[11].

חזרת הפליטים לדרום סודאן[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך משאל העם שהתקיים בינואר 2011 בחבל הארץ, אשר קבע כי דרום סודאן תהפוך למדינה עצמאית, התחוללה חזרה מסיבית של עשרות אלפי עקורים אשר ברחו במהלך המלחמה אל אזורים שונים בסודאן ואל מחנות הפליטים במדינות השכנות, וששבו על מנת להצביע[12]. הממשלה הזמנית בדרום וארגוני סיוע בינלאומיים מעניקים תמיכה לאזרחים השבים על ידי אספקה של לינה במחנות ארעיים, חלוקת חלקות אדמה לעיבוד, הכללת הילדים בבתי הספר ועוד[13].

פליטי דרום סודאן בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – הפליטים הסודאנים בישראל

נכון לשנת 2010 חיים במדינת ישראל כ-5,000 פליטים מאזור דרום סודאן והרי הנובה. נתון זה אינו כולל את הפליטים הסודנים מחבל דארפור, המונים כ-1,600 פליטים[14].

ישראל חתומה על אמנת ז'נבה משנת 1951 ועל פרוטוקול האו"ם משנת 1967. שני המסמכים מגדירים את חובותיהן של המדינות החתומות כלפי פליטים ומבקשי מקלט. בין החובות ניתן למנות את האיסור לגרש את מבקש המקלט חזרה לארצו במצב שעלול להשקף סכנה לחייו[15]. עד לשנת 2002 בקשות לקבלת מעמד פליט במדינת ישראל נבדקו על ידי האו"ם. בשנה זו הועברה סמכות זו מידי האו"ם לגוף בודק מטעם ממשלת ישראל - "היחידה למיון וזיהוי מסתננים"[16]. עם זאת, בקשותיהם של מסתננים שמוצאם בסודאן אינן נדונות כלל בישראל. זאת משום שעל פי הנחיות אמנת הפליטים משנת 1951, אין המדינה רשאית לגרש את אלו מהם שיימצא שאינם פליטים - בעקבות המלצת נציבות האו"ם לפליטים שלא להחזיר מסתננים מסודאן למדינותיהם[17].

ישנם בישראל מספר מוקדי ריכוז לאוכלוסיית הפליטים- המוקד המרכזי הוא דרום תל אביב. בין המוקדים הנוספים נמצאים הערים אשדוד, ערד ואילת. הפליטים מדרום סודאן מפוזרים בין מוקדי המגורים הללו אך ניתן לציין את ערד כמוקד מרכזי של פליטי דרום סודאן. בשנת 2009 שהו בערד כ-1,300 פליטים (5% מאוכלוסיית העיר) אשר מרביתם היו מדרום סודאן ואריתראה[18]. נוהל "גדרה-חדרה", על פיו אסרו על פליטים לשהות במרכז הארץ בין שתי ערים אלו, הגביר את הגירת הפליטים לערד ולשאר אזורי הפריפרייה. בערים אלו התקשו לשאת בנטל על רשויות הרווחה המקומיות ובעקבות לחץ ציבורי הורה שר הפנים, אלי ישי, להקפיא את יישום הנוהל[19].

על פי דוחות רשמיים של מחלקת המחקר של הכנסת, אחת הבעיות של פליטים בישראל היא העסקה פוגענית ממנה הם סובלים. אישורי השהייה אותם מקבלים הפליטים אומנם אינם מהווים אשרת עבודה אך לא נאסר עליהם לעבוד ואין איסור על העסקתם. אי-הסדרת מעמדם של הפליטים כעובדים חוקיים מביא למקרי ניצול של המעסיקים: "לדברי חנה זוהר, מנכ"לית עמותת "קו לעובד", אף-על-פי שיש מעסיקים שמקפידים על תנאי העסקתם של מסתננים ומבקשי מקלט, יש תופעות של העסקה שלא כדין, במיוחד בהעסקה באמצעות קבלני משנה."[20] דו"ח זה של הכנסת מוסיף כי מניתוח נתוני המשטרה עולה כי להאשמות הנשמעות בדיון הציבורי שמתקיים בנושא בדבר הפשיעה הגוברת בעקבות הגידול באוכלוסיית המסתננים ומבקשי המקלט בישראל אין בסיס עובדתי[21].

ב-14 בדצמבר 2010 הוטסו בהסכמה כ-150 דרום סודאנים מישראל לדרום סודאן דרך מדינה שלישית. המבצע היה משותף לממשלת ישראל ולארגון נוצרי לסיוע לפליטים והוא נעשה בתיאום עם סוכנויות האו"ם. על אף מוצאם של הדרום סודאנים הם לא הוכרו בישראל כמבקשי מקלט אלא הוגדרו כמהגרי עבודה. הגדרה זו איפשרה לממשלת ישראל לפעול בניגוד לעקרון האי-החזרה המחייב אותה, ולהחזירם למדינת מוצאם[22].

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אגרס דייב, 2009 "מהו המה?" – סיפורו של פליט דרום סודני, הוצאת מחברות לספרות.
  • Johnson, Douglas H. "The Root Causes of Sudan’s Civil Wars", Bloomington, IN: Indiana University Press 2003. 234 pp.
  • INTERNAL DISPLACEMENT: Global Overview of Trends and Developments in 2006.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ [1]
  2. ^ Deng, Sudan - Civil War and Genocide
  3. ^ 1 2 National Geographic,"Shattered sudan", Paul Salopek, http://ngm.nationalgeographic.com/ngm/0302/feature2/fulltext.html
  4. ^ 1 2 New appeal for drought-hit Sudan, BBC, http://news.bbc.co.uk/2/hi/africa/1129567.stm
  5. ^ 1 2 Religious tolerance, Slavery in Sudan http://www.religioustolerance.org/sla_sud.htm
  6. ^ 1 2 US Committee for refugees http://web.archive.org/web/20041210024759/http://www.refugees.org/news/crisis/sudan.htm
  7. ^ Sudan Civil War ,Global securityhttp://www.globalsecurity.org/military/world/war/sudan.htm
  8. ^ Sudanese Australian Integrated Learning (SAIL) Program http://web.archive.org/web/20051227024857/http://home.vicnet.net.au/~sail/insudan.htm#section3
  9. ^ UNHCR, http://www.unhcr.org/4c08f2e59.html
  10. ^ 1 2 The lost boys of Sudan, UNICEF, http://www.unicef.org/sowc96/closboys.htm
  11. ^ נורית, ורגפט, מורה לחיים, באתר הארץ, 13 במאי 2009
  12. ^ UNHCR, http://www.unhcr.org/cgi-bin/texis/vtx/page?page=49e483b76#
  13. ^ Vipi Africa, http://www.vipiafrica.com/2010/06/southern-sudan-refugees-returning-home.html
  14. ^ מגינים על זכויות אדם http://www.humanrights.cet.ac.il/ShowItem.aspx?ItemID=752190c9-14a1-4561-add7-f863a939e945&lang=HEB
  15. ^ מגינים על זכויות אדם- http://www.humanrights.cet.ac.il/ShowItem.aspx?ItemID=a8081774-5e11-4e15-a759-ecf95d1a139d&lang=HEB>
  16. ^ UNCHR- http://www.unhcr.org/3c5196494.html
  17. ^ מגינים על זכויות אדם- http://www.humanrights.cet.ac.il/ShowItem.aspx?ItemID=15a80857-75a0-4ebe-8485-66cd34ae21ff&lang=HEB
  18. ^ עבודה שחורה- http://www.blacklabor.org/?p=9858
  19. ^ דנה ויילר-פולק, שר הפנים, אלי ישי, ביטל את "חדרה-גדרה", באתר הארץ, 30 ביולי 2009
  20. ^ גלעד נתן, ‏נתונים על פשיעה של מסתננים ומבקשי מקלט וכנגד מסתננים ומבקשי מקלט, באתר מרכז המחקר והמידע (ממ"מ) של הכנסת, 11 באוקטובר 2010, עמ' 7
  21. ^ גלעד נתן, ‏נתונים על פשיעה של מסתננים ומבקשי מקלט וכנגד מסתננים ומבקשי מקלט, באתר מרכז המחקר והמידע (ממ"מ) של הכנסת, 11 באוקטובר 2010, עמ' 9
  22. ^ יעל ברנובסקי, "מעדיף למות בבית מלהיות אסיר בישראל", באתר ynet, 14 בדצמבר 2010
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=פליטי_דרום_סודאן&oldid=38039793"