פליקס לופה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
פליקס לופה

פליקס לוּפָּה (נולד ב-1972) הוא צלם ישראלי.

פליקס לופה נולד בשנת 1972 באוקראינה (אז חלק מברית המועצות). בגיל שש עלה לישראל והתגורר ברחובות, בשכונת קריית משה. לימים יספר לופה כי עבורו היוותה השכונה חלק חשוב בעיצוב אישיותו ומשהו שמשפיע עליו עד היום בכל מה שהוא עושה.

מאז 1995 עובד כצלם עצמאי, המתמקד בצילומי רחוב ובצילום דוקומנטרי. תמונותיו וכתבות מצולמות שלו מתפרסמות בעיתוני ישראל (בהם "מעריב", "הארץ", "טבע הדברים", "מסע אחר" ועוד), וכן מגזינים ועיתונים בחו"ל, ובהם PRIVATE - צרפת, Connessomagazine ולה רפובליקה - איטליה, כמו גם בתערוכות בישראל ומחוצה לה. הוא מצלם וכותב טור אישי במגזין הצילום: "קומפוזיציה".

לופה מתעד בצילום סטילס, וידאו וכתיבה פרויקטים חברתיים ארוכי טווח. עבודותיו אלה מוצגות בתערוכת צילום העיתונות "עדות מקומית":

  • בשנת 2008 סדרת תצלומים שלו בשם "חסרי בית" נבחרה כסדרת השנה בתערוכה זו.[1] סדרה זו הקרויה "מכונית המפלט" עוסקת בשני חסרי בית, שמצאו מפלט במכונית נטושה בתל אביב, בוריס, בן 54, פועל זר שהתעוור בתקופת שהותו כאן וגנאדי, בן 70, מחוסר בית קשיש, שהיה מהנדס בכיר ומנהל תעשייתי ברוסיה. גנאדי לקח את בוריס תחת חסותו, הביאו לגור עמו במכונית וטיפל בו ובעיוורונו במסירות, עד שסולקו ממנה.
  • בשנת 2010 נכלל בתערוכה מיצג וידאו שלו בשם "התחנה האחרונה", העוסק בתחנה המרכזית של תל אביב.[2]
  • בתערוכה לשנת 2011 נכלל סרט וידאו שלו בשם "גיא צלמוות", העוסק אף הוא בדיירי התחנה המרכזית.[3]

כל תמונה מאתגרת את האינטלקט בהיבט אחר; יש מהן מאתגרות באספקט האינטלקטואלי, כחידת הגיון. יש מהן מאתגרות בהיבט האסתטי או האומנותי ויש מהן שמעוררות מחשבה. יש והצילום מעורר זיכרון.

בתצלומיו ניתן למצוא, בין השאר, תיעוד של אוכלוסייה ייחודית, בין אם מדובר באנשי דרום סודאן,[4] אנשי קובה,[5] או אנשים בשולי שוליה של החברה. התמונות המשמעותיות הן אלה המאתגרות את הצופה רגשית. אלו הם הצילומים, אשר מעבר לאמירה האמנותית הגלומה בהם, עולה מהם אמת פשוטה ועם זאת קשה לעיכול לעיתים.

לופה מצליח להגיע ללבם של המצולמים באמצעות עבודה של עקב בצד אגודל וירידה אינסופית לפרטים. כך גם עבודתו בנושא "מרד הזונות" העוסקת אף היא בתחנה המרכזית הישנה של תל אביב ובחייהן של הזונות העובדות שם, "הזולה" – תיעוד של חבורת חסרי בית שניהלו צורת חיים בבניין נטוש בן 3 קומות במרכז ת"א, במשך שישה חודשים; "נרקומניה" – תיעוד בן שישה חודשים של מפעל שנשרף, ננטש ונכבש על ידי עשרות נרקומנים וסוחרי סמים באזור התחנה המרכזית בת"א.

כצלם רחוב שואף לופה לתעד רגע מכריע אחד, בלי עזרים מייפים או מעוותים, תוך שימוש בתאורה הטבעית. הסביבה האנושית וכל מה הנוגע בה - חי, צומח ודומם - היא סביבת העבודה של לופה. היא ה"סטודיו" שלו.

עבודתו הפרטנית של לופה ברחוב התפתחה במהלך השנים; אם בתחילה התאפיינה העבודה בקומפוזיציית רחוב "קלאסית" המציגה הקבלה אחת, ברורה וקופצת לעין, הרי שבחלוף הזמן הפכה הקומפוזיציה מורכבת יותר והצילום, ספונטאני וללא העמדה, לרוב משקף יחסים מורכבים בין הדמויות. מחשבה ורגש גם יחד בתוספת עין רגישה מושקעים בצילום אחד. בהשאלה, הדבר דומה להתפתחות בשירה מחריזה קלאסית "שלמה" לחריזה מורכבת בשירה חדשה או מודרנית. מונחים כהאנשה או מטאפורה, אף הם מתחום הספרות, יתאימו ככפפה ליד בחלק מן התמונות.

מלמד צילום רחוב בקורס עצמאי עם הצלם אלכס ליבק. מלמד צילום רחוב ב"גליץ-בית ספר לצילום", בבית הספר לצילום "קמרה אובסקורה" וב"אלון קירה-בית ספר לצילום".

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]