פלישת עיראק לאיראן
 | ||||||||||||||
| חיילים איראנים מתנגדים לפלישה העיראקית במהלך הקרב על ח'וראמשהר | ||||||||||||||
| מלחמה: מלחמת איראן–עיראק | ||||||||||||||
| תאריכי הסכסוך | 22 בספטמבר 1980 – 5 בדצמבר 1980 (10 שבועות ו־5 ימים) | |||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | גבול איראן–עיראק, מערב איראן | |||||||||||||
| תוצאה |
הצלחה מבצעית עיראקית לטווח קצר
| |||||||||||||
| שינויים בטריטוריות | עיראק כובשת יותר מ-15,000 קמ"ר משטח איראן | |||||||||||||
| ||||||||||||||
פלישת עיראק לאיראן היא הכינוי למערכה הצבאית של עיראק נגד איראן השכנה בשלהי שנת 1980, כאשר חיילי הכוחות של עיראק חצו את הגבול הבינלאומי בין איראן לעיראק ופלשו למדינה, ופתחו את מלחמת איראן–עיראק שנמשכה שמונה שנים. הפלישה הראשונית נפתחה ב-22 בספטמבר 1980 ונמשכה עד 7 בדצמבר אותה שנה. בניגוד לציפיות העיראקיות לתגובה לא מאורגנת ודלה מצד איראן לאור המהומה שגרמה המהפכה האסלאמית ב-1979, הפלישה נעצרה קשות לנוכח ההתנגדות האיראנית העזה, אך לא לפני שעיראק כבשה יותר מ-15,000 קמ"ר משטח איראן.
ב-10 בספטמבר 1980, עיראק, בתקווה לנצל את חולשתה של איראן בעקבות המהפכה האסלאמית שנה לפני כן, כבשה בכוח שטחים במדינה שהיו אמורים לעבור לריבונותה לפי הסכם אלג'יר מ-1975. השטחים הללו מעולם לא נמסרו לעיראק על ידי איראן, מה שהוביל לכך שגם איראן וגם עיראק הכריזו על ביטול האמנה, ב-14 בספטמבר וב-17 בספטמבר, בהתאמה. ב-22 בספטמבר החלו להפציץ מטוסים עיראקים עשרה שדות תעופה בתוך איראן כדי לשתק את חיל האוויר האיראני על הקרקע. למרות שמתקפה זו נכשלה, הכוחות העיראקיים חצו את הגבול בכוח והתקדמו לתוך איראן בשלושה דחפים בו-זמנית לאורך חזית של כ-644 ק"מ למחרת. מתוך שש הדיוויזיות של עיראק שפלשו ביבשה, ארבע נשלחו לח'וזסטאן העשירה בנפט, ששכנה בסמוך לקצה הדרומי של הגבול, במטרה לנתק את השאט אל-ערב משאר איראן ולהקים אזור ביטחון טריטוריאלי[1].
מטרת הפלישה, לפי נשיא עיראק סדאם חוסיין, הייתה להקהות את תנועתו של המנהיג העליון האיראני רוחאללה ח'ומייני ולסכל את ניסיונותיו לייצא את המהפכה האסלאמית של איראן לעיראק החילונית תחת שלטון סדאם ולמדינות המפרץ הפרסי. תוכניתו של סדאם הייתה להשתלט על כל נתיב המים של שאט אל-ערב במערכה מהירה ונחרצת, שבאמצעותה קיווה שתגרום מכה כזו ליוקרתה של איראן שתוביל לנפילת הממשלה החדשה, או, לכל הפחות, לסיום את הקריאות של איראן להפלת שלטון מפלגת הבעת'. הוא גם רצה לבסס את מעמדו בעולם הערבי[2][3][4]. הוא גם שאף לנתק את מחוז ח'וזסטן העשיר בנפט מאיראן, וראה במלחמה הזדמנות לעשות זאת. סדאם ציפה שהערבים המקומיים של ח'וזסטאן - שבה כבר התנהלה התקוממות בדלנית כלל-ערבית נגד איראן - יתקוממו נגד ממשלת איראן. עם זאת, יעדים אלה לא התממשו, ורוב הערבים האיראנים המקומיים לא סייעו לכוחות העיראקים.
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Karsh, Efraim (25 באפריל 2002). The Iran–Iraq War: 1980–1988. Osprey Publishing. p. 22. ISBN 978-1841763712.
{{cite book}}: (עזרה) - ^ Malovany, Pesach (2017). Wars of Modern Babylon: A History of the Iraqi Army from 1921 to 2003. University Press of Kentucky. ISBN 9780813169439.
- ^ Razoux, Pierre (2015). The Iran-Iraq War. Harvard University Press. ISBN 9780674088634.
- ^ Murray, Williamson; Woods, Kevin M. (2014). The Iran-Iraq War: A Military and Strategic History. Cambridge University Press. p. 98. ISBN 9781107062290.