פלסטידה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
טיפוסים של פלסטידות

פלסטידות (או באנגלית plastids) הוא שם כולל לקבוצה של אברונים הנמצאים בתאי צמחים או אצות,

בעלי מכנה משותף ונבדלים זה מזה בהתמחותם ותפקידם.

הפלסטידות משמשים כאתר לייצור ואחסון של תרכובות כימיות חשובות שנמצאות בשימוש על ידי התא.

לכל הפלסטידות קרום כפול. הם בעלי מערך גנטי של DNA ו- RNA, בשל כך מסוגלים הפלסטידות

לבצע סינטזה של חלבונים והם מסוגלים גם להתחלק.

הממברנה (קרום התא) החיצונית של האברונים היא דקה יותר ומכילה כמחצית מכמות החלבון שמכילה הממברנה הפנימית.

הממברנה הפנימית עשירה באנזימים. השוני בעובי הממברנות והשוני בהרכב הכימי שלהן גורם לכך שהחדירות

של שתי הממברנות שונה לחלוטין.

פלסטידות לעולם אינם נוצרים מחדש בתוך התא. הם תמיד נוצרים על ידי חלוקה של אברונים קיימים.

מלבד התכונות המשותפות לכל הפלסטידות, הן נבדלות זו מזו על פי תוכנן והפונקציה שהן ממלאות.

בגלל תפקידם בביצוע תהליך הפוטוסינטזה, זוכים הכלורופלסטים למרב תשומת הלב.

ידועים לפחות שמונה טיפוסים שונים של פלסטידות:[עריכת קוד מקור | עריכה]

1. פרופלסטידות (proplastid)

הפלסטידות הקטנות ביותר. קוטרן קטן בדרך כלל מ- µm 1 והן דלות (או חסרות לחלוטין) בממברנות פנימיות.

מצויות בתאים מריסטמתיים כמו רקמות עובריות וקדקדי הצמיחה. הן מתחלקות באופן עצמאי בתאים ומסוגלות להתפתח לכל אחד מטיפוסי הפלסטידות האחרים.

תאי צמח המכילים כלורופלסטים (בצבע ירוק)

2. כלורופלסטים (chloroplasts)

הכלורופלסטים מבצעים את תהליך הפוטוסינטזה. בצמחים עילאיים הם דמויי עדשה בדרך כלל. אורכם עשוי להגיע ל- 10 µm ורוחבם ל- 3 µm.

בתאי האצות האויקריוטיות (כל קבוצות האצות פרט לכחוליות) מצויים כלורופלסטים בעלי צורות שונות בהתאם לסוג האצה - סרטים, סלילים, לוחות, כוכבים,

כוסיות ועדשות. הכלורופלסט ניכר במיקרוסקופ אלקטרונים בשפע של ממברנות פנימיות בצורת שקים שטוחים המכונים תילקואידים. במקומות רבים קרבים התילקואידים זה לזה ויוצרים אזור צפוף של שקיקים המכונה גראנום (granum, ברבים –grana). האיזורים הבין ממברנליים מכונים סטרומה.

3. כרומופלסטים (chromoplasts)
כרומופלסטים הם פלסטידות שמתמחים ביצור פיגמנטים. הפיגמנטים בדרך כלל הידרופוביים ומסיסים בשמן, לכן האברונים הללו עשירים מאוד בטיפות שמן.
ישנם כרומופלסטים שאינם מכילים כלל ממברנות פנימיות, אך בדרך כלל ניתן למצוא בהם ממברנות בודדות בצורת צינוריות או שלפוחיות.

הם אינם מכילים גרגרי עמילן.

כרומופלסטים נותנים את הצבע לפירות רבים (אדומים וכתומים), המכילים קרוטנואידים. הכרומופלסטים יכולים להתפתח באופן ישיר מפרופלסטידות או בעקיפין מכלורופלסטים,

לאחר שהאיבר הירוק (הפרי למשל) מבשיל ומקבל צבע. כאשר כלורופלסט הופך לכרומופלסט נהרסות בהדרגה מרבית הממברנות הפנימיות (תילקואידים).

4. עמילופלסטים (amyloplasts)

משמשים כפלסטידות האוגרים עמילן. הם נמצאים בעיקר ברקמות אגירה כגון שורשים, פקעות, זרעים ועוד.

הם מכילים כמות רבה של עמילן המאורגן בגרגר אחד או במספר גרגרים התופסים את כל נפח העמילופלסט. כתוצאה מכך בעמילופלסט בוגר אין מבחינים בממברנות פנימיות.

בדרך כלל רקמות אגירה מובהקות, כמו אנדוספרם של גרגירים ממשפחת הדגניים ופקעות תפוחי אדמה, מכילות עמילופלסטים פשוטים בעלי גרגר עמילן אחד.

רקמות לא אוגרות באופן מובהק, כמו שורשים, גבעולים, מריסטמות ועוברים, מכילות עמילופסטים מורכבים בעלי מספר גרגרי עמילן.

כאשר הצמח נזקק לפחמימות או כאשר הפקעת מלבלבת, מתפרקים גרגרי העמילן בתוך הפלסטידה והחד - סוכרים מועברים לציטופלזמה של התא ומשם מוסעים ליתר חלקי הצמח.

עמילופלסטים נוצרים מפרופלסטידות ומכלורופלסטים. העמילופלסטים המצויים בתאי כיפת השורש פועלים כסטטוליתים ומאפשרים לצמח "לחוש" את כוח הכובד.

5. אטיופלסטים (etioplasts)

האטיופלסטים מתפתחים בצמחים הגדלים בחושך (צמחים אטיולנטיים). הם מכילים אחד עד ארבעה מבנים מיוחדים דמויי גביש, המכונים גופים פרולמלריים.

הגוף הפרולמלרי עשוי מבנה תלת מימדי צפוף של צינוריות הבנויות ממרכיבי הממברנה (חלבון וליפיד).

כאשר מאירים על צמח אטיולנטי, האטיופלסטים הופכים תוך מספר שעות לכלורופלסטים. במקרה כזה מבחינים שמהגוף הפרולמלרי ההולך ונעלם בהדרגה נבנים תיליקואידים ומתפשטים בכל נפחו של האברון.

אטיופלסטים מתפתחים מפרופלסטידות בחושך, אך אינם נוצרים מכלורופלסטים שהוחשכו. בכלורופלסטים מוחשכים נהרסות הממברנות הפנימיות אך לא נוצרים גופים פרולמלריים. 

6. לאוקופלסטים (leucoplasts)

אברונים חסרי פימנטים ומצויים ברקמות בוגרות. צורתם עגולה או דמויית ביצה ומכילי תוכן (מטריקס) מגורגר.

הם דלים מאוד בממברנות פנימיות ועל כן הם חסרי צבע ולעיתים עשויים להכיל גרגרי עמילן קטנים. הלאוקופלסטים מכילים את האנזימים הדרושים לסינטזה של חומצות שומן.

אפשר לתאר את הפלסטידות האוגרות – אלאיופלסטים (אוגרות שומן), עמילופלסטים (אוגרות עמילן) ופרוטאינופלסטים (אוגרות חלבון) כטיפוסים שונים של לאוקופלסטים שהתמחו בתפקיד מסויים.

7. פרוטאינופלסטים (proteinoplasts)

משמשים ככפלסטידות האוגרים חלבון.

8. אלאויפלסטים (elaioplasts)

משמשים כפלסטידות האוגרים שומנים.