פלסטינים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
פלסטינים
فلسطينيون
Palestinian infobox.jpg
דמויות פלסטיניות ידועות: ליילה ח'אלד, מחמוד דרוויש, אדוארד סעיד (בילדותו), תאופיק כנעאן, המלכה ראניה מירדן, חנאן עשראווי, מוחמד בכרי ויאסר ערפאת.
אוכלוסייה
11 מיליון
ריכוזי אוכלוסייה עיקריים

הרשות הפלסטיניתהרשות הפלסטינית הרשות הפלסטינית

ירדןירדן ירדן קרוב ל-3 מיליון
ישראלישראל ישראל כ-1,318,000

צ'ילהצ'ילה צ'ילה כ-500,000
סוריהסוריה סוריה כ-400,000
לבנוןלבנון לבנון כ-400,000
ערב הסעודיתערב הסעודית ערב הסעודית כ-327,000
ארצות הבריתארצות הברית ארצות הברית כ-250,000
מצריםמצרים מצרים כ-60,000

כוויתכווית כווית וארצות המפרץ הפרסי כ-100,000
שפות

בגדה המערבית וברצועת עזה:
ערבית פלסטינית
בישראל:
ערבית פלסטינית ועברית ישראלית
בשאר ארצות העולם:

ערבית ושפות מקומיות
דת
אסלאם (93%, רובם סונים)[4]
נצרות (6%)
קבוצות אתניות קשורות
ערבים

פלסטיניםערבית: فلسطينيون) הם ערבים ובני קבוצות אתניות נוספות, שהיו תושבי ארץ ישראל לפני הכרזת העצמאות של מדינת ישראל, וצאצאיהם.[5]

בתקופת המנדט הבריטי נעשה שימוש בכינויים "פלשתינאי" או "פלסטיני" ובשם "פלשתינה" (בערבית: فلسطين, תעתוק מערבית: פַלַסְטִין. באנגלית: Palestine) לציון ערבים ויהודים כאחד,[6] אולם מאז 1948 כינוי זה בדרך כלל מתייחס רק לבני העם הערבי.

באמנה הפלסטינית, מסמך פלסטיני מכונן שהוצג לראשונה בשנת 1964 והורחב בשנת 1968, נכתב כי "הפלסטינים הם האזרחים הערבים אשר שכנו משכן קבע בפלסטין עד שנת 1947. אחת היא אם הוצאו ממנה או נשארו בה, [וגם] מי שנולד לאב ערבי פלסטיני אחרי תאריך זה בתוך פלסטין או מחוצה לה, הוא פלסטיני".[7] המונח פלסטיני כולל קבוצות אתניות נוספות מלבד ערבים, בסעיף 6 של האמנה הפלסטינית נכתב: "היהודים אשר שכנו משכן קבע בפלסטין עד תחילת הפלישה הציונית לתוכה ייחשבו פלסטינים".[8] המשמעות המקובלת של פַלַסְטִין באמנה הפלסטינית הוא שטח המנדט הבריטי בארץ ישראל.[9] הגדרה זו כוללת ערבים המתגוררים בתחומי ארץ ישראל (למעט ערבים, שלא שכנו משכן קבע בפלסטין עד שנת 1947 ושאינם צאצאים של אלה) וכן פליטים שברחו או גורשו ממנה במלחמת העצמאות (ומעט גם במלחמת ששת הימים) וצאצאיהם.[10]

בקרב דוברי עברית נפוץ השימוש בכינוי "פלסטינים" לערבים שמחוץ לגבולות הקו הירוק, להבדיל מאלה שבגבולות הקו הירוק, הקרויים ערביי ישראל.

לפלסטינים מעולם לא הייתה מדינה בשליטתם. לאחר ועידת רבאט, שנערכה באוקטובר 1974, הוכר אש"ף כמייצג הרשמי של הפלסטינים,[11] והוא אף מייצג אותם בעצרת הכללית של האו"ם, במעמד של משקיף. בעקבות הכרה עולמית זו, החלו בשנת 1993 מגעים דיפלומטיים בין נציגים ישראלים לנציגי אש"ף, שהביאו לבסוף לחתימת הסכמי אוסלו, ולהקמת הרשות הפלסטינית.

ניב הערבית שבו מדברים הפלסטינים מכונה ערבית פלסטינית.

מקור השם ומשמעותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

השם "פלסטין" מקורו בשם הפרובינקיה הרומאית סוריה פלשתינה שהוקמה לאחר דיכוי מרד בר-כוכבא על ידי הרומאים ואשר כללה את שטח פרובינקית "יוּדֶאָה" (יהודה) שבוטלה לאחר המרד. משם זה נגזר השם "פלשתינה" (Palestine או Palästina), בו כונתה ארץ ישראל אצל עמי אירופה, ובימי המנדט הבריטי נקבע לארץ ישראל השם "פָּלֶשְׂתִינָה (א"י)" (Palestine). בתקופת המנדט הבריטי שימש המונח "פלסטינים" (בערבית), Palestinians (באנגלית), "פלשתינאים" (בעברית) וכיוצא בזה ביתר הלשונות לתיאור כל תושביה של ארץ ישראל המנדטורית: יהודים, ערבים ואחרים.

שימוש בשם "פלסטין" בערבית לתיאור אחת מנפות ארץ ישראל נעשה כבר בתקופה הערבית בארץ ישראל, במאה ה-7 ("חג'ז פילסטין"). שימוש במונח "פלסטינים" כשמו של עם ערבי נעשה נפוץ בעיקר לאחר הקמת מדינת ישראל.

הסופרים היוונים הקדומים נהגו לכנות את התחום הסובב את שפלת פלשת (אזור החוף הכולל את אשקלון ואת עזה) בשם "פלשתינֵה" (Palestinē). משרצו הרומאים, במאה השנייה לספירה, להשכיח את הקשר ההיסטורי של היהודים לארצם, כינו את המחוז שכלל את ארץ ישראל בשם "סוריה פלשתינה", אשר איחדה בין שתי הפרובינקיות יהודה וסוריה. אך לרוב השתמשו בשם המקוצר "פלשׂתינה" ככינוי למחוז מנהלי זה. שם זה מופיע במדרש פעמים בודדות[דרושה הבהרה], וחכמים התייחסו אליו כאל שם זר מנהלי. עם התפצלות האימפריה הרומית קיבלה הממלכה הרומית המזרחית, היא ביזנטיון, את השליטה על המחוז והשאירה את שמו על כנו.

עם הכיבוש המוסלמי של ארץ ישראל במאה השביעית, חילקו הכובשים את האזור הנכבש לכמה מחוזות, כשאחד מהם נקרא "פילסטין", בעקבות השם הרומי-ביזנטי הקודם, כעיוות ערבי של השם בלטינית. בעקבות כיבוש הצלבנים את ארץ ישראל השתכח שם זה כשם מנהלי, אך נשאר כשם ספרותי לארץ ישראל בשפות האירופיות, ואף היהודים כינו כך לעתים את ארץ ישראל, בעקבות שפות אלו.

לאחר כיבוש ארץ ישראל במערכה על סיני וארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה וכינון המנדט הבריטי, בחרו הבריטים לכנות את ארץ ישראל בשם "פלשתינה" ותושביה, שקיבלו אזרחות ארץ ישראלית כונו "פלשתינאים". ערביי ארץ ישראל כונו "ערבים פלשתינאים" ויהודי ארץ ישראל כונו "יהודים פלשתינאים". עם זאת, ערביי ארץ ישראל באותה תקופה כינו את עצמם בדרך כלל "ערבים" ולא "פלסטינים", והמוסדות הבולטים שלהם, הוועד הפועל הערבי והוועד הערבי העליון, שנוסד בשנת 1936, השתמשו במונח "ערבי" ולא במונח "פלסטיני".[12]

עם סיום המנדט הבריטי, הקמת מדינת ישראל והשתלטות ממלכת ירדן על הגדה המערבית ומצרים על רצועת עזה, חדלה הנתינות הפלשתינית מלהתקיים. עם זאת, המונח פלסטין נותר לציין את הפליטים הפלסטינים אשר שהו מחוץ לגבולות ישראל ונבדלו מן האזרחים של מדינות ערב שקלטו אותם.

כך, תלוי האיות העברי ("פלסטינים", "פלשׂתינים", "פלשׂתינאים" או "פלסטינאים") בשאלות היסטוריות, לשוניות ואף פוליטיות-אידאולוגיות. כיום, אין כתיב אחיד המקובל על הכול. חוסר אחידות זה משתקף גם במילונים: מילון אבן שושן (מהדורת 2000) תומך בכתיב "פלשתינאים" ו"פלסטינאים"; מילון מורפיקס תומך בכתיב "פלשתינאים" ו"פלסטינים". כיוון שהשם "פלסטין" הוא כינוי עצמי ערבי, מעדיפים רוב החוקרים הכותבים עברית להשתמש בו. סיבה נוספת לבחירה בשם זה היא שגם חז"ל השתמשו בו באיות זה[דרושה הבהרה] (כאמור, מתוך ראייתם את השם כמנהלי-טכני). מאידך, הכתיב "פלשתינה" מזהה את המילה עם המקור המקראי, וכך היו שראו בו אמירה פוליטית המשכיחה את יחס היהודים לארץ, ומאידך, יש בכך גם משום המשך של מנהגם של הסופרים העבריים החדשים.

פרופ' שמעון שמיר טוען שיש לעשות הבחנה ברורה בין "פלסטינים" ל"פלשתינאים". הוא סובר כי יש תוקף רק לשתי צורות איות – פלשתינה בפ' דגושה ופלסטין בפ' רפויה, המייצגות שני מושגים שונים. "פלשתינה" אומר שמיר, "הוא שמה של ארץ הקודש כולה. זו הגרסה העברית של השם הלועזי Palestine, אשר היה רווח מימים ימימה בהתייחסותן של אומות העולם לארץ זו. [...] פלסטין הוא עניין אחר, [...] הוא מושג ערבי המעוגן בהוויה הערבית", כותבים אותו בס' ובט' ומבטאים בפ' רפויה. שמיר מתריע על כך שהמושג הלועזי Palestine עובר תמורה מדאיגה בעולם, ומאבד את משמעותו ההיסטורית: "הדור הצעיר בקרב אומות העולם גדל כיום בנוף פוליטי שבו Palestine היא ארצו של אש"ף". לפיכך קורא שמיר להתחיל מבית ולעשות הבחנה בין "פלשתינה" ל"פלסטין".[13]

תאוריות על מוצא הפלסטינים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאז המאה ה-20 מתנהל דיון נרחב בין היסטוריונים, הוגי דעות ופוליטיקאים, על השאלה: מהו מוצאם של ערביי ארץ ישראל, במיוחד הפלאחים; סוגיה שתפשה לה מקום בתפישת העולם ובתודעה הלאומית הפלסטינית הנפרדת מהלאומיות הערבית הכללית. הוויכוח טעון מבחינה פוליטית, כאשר באופן כללי נוטים גורמים המתנגדים להקמת מדינה פלסטינית לטעון שהלאומיות הפלסטינית נוצרה בשלב מאוחר, או אף כי כלל אין לאומיות פלסטינית[14] בעוד גורמים התומכים בהקמת מדינה פלסטינית נוטים לטעון שהלאומיות הפלסטינית ראשיתה בתקופה הכנענית בארץ ישראל[דרוש מקור].

שמות המשפחה של רבים מהפלסטיניים מעידים על מוצאם דווקא מחוץ לארץ ישראל, כדוגמת: "אל-מסרי" (מצרי), מעיראק (למשל: "אל-תכריתי"), סוריה (למשל: "חלבי"), לבנון (למשל: "אל-לובנאני"), כורדיסטן (למשל: "אל-כורד"), טורקי (למשל: "עות'מאן"), בחריין, עומאן וערב הסעודית (למשל: "אל-חיג'אזי"). שמות משפחה פלסטיניים אחרים אף מעידים על מוצא מאזור המגרב (אל-מגרבי למשל), ממדינות כמו אלג'יריה (למשל: "אל-ג'זאיר") ומרוקו ("אל-ארג'), מסודאן (חמולות שנקראות "עביד" ומוצאם הוא מאפרו-ערבים שהביאו השלטון הממלוכי כחיילים וכעבדים) ומבוסניאקים ("אל-בושנק"), צ'צ'נים (אל-שישני) וצ'רקסים שהובאו לכאן על ידי האימפריה העות'מאנית במאות ה-18 וה-19.

התאוריה "הכנענית"[עריכת קוד מקור | עריכה]

התאוריה הכנענית הועלתה על ידי מספר היסטוריונים, ובהם שארל קלרמון-גנו הצרפתי אשר פעל בשלהי המאה ה-19 וראשית המאה ה-20, ואדוארד סעיד במאה ה-20,[דרוש מקור] המביאים בהקשר זה מספר ראיות, בהן קיומה של טריטוריה בשם "פלשתינה" בעת העתיקה, ולזיקה פנימית שהתקיימה בין תושבי הטריטוריה לארץ כבר אז. טענה זו המתייחסת לתודעה הלאומית הקולקטיבית כקודמת לזהויות האחרות (החמולתיות והדתיות), נחשבת למוטלת בספק.[15]

תאוריה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

גישה נוספת היא כי לא רק שלא היה קיים עם פלסטיני בעבר, גם אין עם פלסטיני כיום: ערביי ארץ ישראל הם חלק מן העם הערבי הגדול, ואין להם מאפיינים לאומיים ייחודיים משלהם. גישה זו נסמכת גם על הדמיון התרבותי שקיים בין הפלסטינים יושבי יהודה ושומרון ורצועת עזה לערבים תושבי ממלכת עבר ירדן ולערבים במצרים ובשאר מדינות ערב. תימוכין לגישה זו נמצאים גם בדברו של (חבר הכנסת לאחר מכן) עזמי בשארה משנת 1999: "אין אומה פלסטינית, יש רק אומה ערבית".[16]

מחזיקי גישה זאת מצביעים גם על מפת הקרן הבריטית לחקר ארץ ישראל מסוף שנות ה-70 של המאה ה-19, הדלילה ביישובים ועל שטחן של הערים העולה ממפה זאת, ירושלים 1000 מ' על 1000 מ' וחיפה 900 מ' על 420 מ', ותמונות נוף שצולמו באזור בסוף המאה התשע עשרה ותחילת המאה העשרים, לפיהם הייתה הארץ שוממה ומדברית ובלתי מעובדת, ויישוביה מעטים ודלי אוכלוסין. כדי לאשש את טענה זו נעזרים הם בעדויות שונות של אנשים שסיירו בארץ ישראל ערב שיבת ציון המודרנית של העליות הציוניות, כמו הסופר מארק טוויין,[17] הרוזן קונסטנטין פראנסואה וולניי, הארכאולוג לורנס איש ערב, קלוד קונדר שניהל את המשלחת הבריטית לחקר ארץ ישראל ועוד.

התאוריה "היהודית"[עריכת קוד מקור | עריכה]

גישה נוספת היא כי חלק עיקרי במוצאם של הפלסטינים מקורו מרצף דמוגרפי שתחילתו באוכלוסייה היהודית החקלאית שנשארה בארץ לאחר חורבן בית המקדש השני על ידי טיטוס.[18] ביטוי לגישה זו ניתן למצוא אצל הוגים יהודים ציונים:

ישראל בלקינד ממנהיגי ביל"ו, כתב:

"רגילים סופרי דברי הימים לספר, כי אחרי חורבן ירושלים על ידי טיטוס נפוצו היהודים בכל ארצות תבל ולא הוסיפו עוד לרצות לחיות בארצם. אבל גם פה אנו פוגשים טעות היסטורית, אשר נחוץ להסיר ולמצא את מצב הדברים האמיתי. ... את הארץ עזבו שדרותיו העליונות, החכמים, תופשי התורה, שבִכְּרו את הדת על פני הארץ ... ואפשר, עשו כן בכלל רוב העירונים קלי התנועה. אולם עובדי האדמה נשארו קשורים לאדמתם".[19]

דב בר בורוכוב מנהיג "פועלי ציון", כתב:

"האוכלוסייה המקומית בפלשתינה קרובה ליהודים לפי ההרכב הגזעי יותר מכל עם אחר אפילו מן העמים ה"שמיים". יש להניח הנחה המתקבלת מאד על הדעת, כי הפלחים בפלשתינה - הם צאצאים ישרים של שרידי היישוב החקלאי היהודי והכנעני, בצירוף תערובת קלה של דם ערבי. כי כידוע, הערבים, הכובשים הגאים, התערבו אך מעט מאד בקרב המון העם בארצות הנכבשות על ידם ... על כל פנים כל הנוסעים-התיירים מאשרים, כי פרט לדיבור הערבי אי אפשר להבחין בין סבל ספרדי לבין פועל פשוט ופלח ... נמצא, שההבדל הגזעי בין יהודי הגולה לבין הפלחים הפלסטינים אינו ניכר יותר מאשר ההבדל בין יהודים אשכנזים לספרדים".[20]

דוד בן-גוריון ויצחק בן צבי כתבו:

"הפלחים אין מוצאם מן הכובשים הערבים, שהשתלטו על ארץ ישראל וסוריה במאה השביעית לספירה. המנצחים הערביים לא השמידו את האוכלוסייה החקלאית שמצאו בארץ. הם רק גירשו את השליטים הביזאנטיים הזרים. באוכלוסייה המקומית לא נגעו לרעה. הערבים גם לא עסקו בהתיישבות. גם במקומות מושבותיהם הקודמים לא שלחו בני-ערב את ידם בעבודת האדמה ... בארצות הכבושות לא חיפשו שטחי התיישבות למעמד האיכרים שלהם, שכמעט לא היה אצלם בנמצא. כל עניינם בארצות החדשות היה מדיני, דתי וכספי: לשלוט, להפיץ את האסלאם, לגבות מיסים. ... לבוא ולטעון, כי עם כיבושה של ירושלים על ידי טיטוס ועם כשלונו של מרד בר-כוכבא חדלו היהודים כליל לעבד את אדמת ארץ-ישראל, משמעו לגלות אי-ידיעה גמורה בתולדות ישראל ובספרות ישראל של אותה תקופה ... האיכר היהודי, כמוהו ככל איכר, לא במהרה ניתק עצמו מאדמתו, שרוותה זיעתו וזיעת אבותיו ... האוכלוסייה הכפרית, חרף מעשי הדיכוי והסבל, נשארה כמות שהיא".[21]

יצחק בן צבי הוסיף וכתב: "מובן מאליו שלא נכון יהיה להגיד שכל הפלחים הם מצאצאי היהודים הקדומים, המדובר הוא ברובם או ביסודם. ... שהרוב הגדול של הפלחים אין מקורם מהכובשים הערבים, אלא, לפני זה, מהפלחים היהודים שהיו מנין ורוב בנין הארץ, לפני כיבוש האסלאם".[22]

הלאומיות הפלסטינית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – התנועה הלאומית הפלסטינית
מתפללים מוסלמים במסגד אל-אקצא, 1840
פלאח בשכם, 1898
משפחת פלאחים בפתח ביתה ברמאללה, צולם בעשור הראשון של המאה ה-20

חלק ניכר מהפלסטינים רואים עצמם כעם נפרד במסגרת האומה הערבית, וזוכים להכרה בינלאומית רחבה לכך. הלאומיות הפלסטינית טוענת להכרה כישות עצמאית הראויה לריבונות מדינית בארץ ישראל, בין השאר, כוללת ההגות הלאומית הפלסטינית את הטענה כי האוכלוסייה הערבית וקבוצות אתניות נוספות בארץ ישראל היו בעלות תודעה עצמית מאז המאה ה-19. כמו כן נכלל בלאומיות הפלסטינית אימוצה של התאוריה בדבר רצף אוכלוסייתי פלסטיני מאז העת העתיקה.

ראשיתה של הלאומיות הפלסטינית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדעות על ראשיתה של הלאומיות הפלסטינית חלוקות בין היסטוריונים, הוגי דעות ופוליטיקאים. יש הסוברים כי ראשיתה של התודעה הלאומית הפלסטינית באמצע המאה ה-19, בשל מספר גורמים שחברו יחד, בהם ההתעוררות הלאומיות באירופה באותה תקופה, ההפרדה הכלכלית והארגונית באימפריה העות'מאנית בין הנפות: דמשק, עכו ועזה, וכן צמיחתם של כוחות מקומיים בתוך האימפריה (כגון מוחמד עלי במצרים שחלש על ארץ ישראל מספר שנים ודיכא את אוכלוסייתה).[23] לטענת חלק מההיסטוריונים הדוגלים בגישה זו, ההתיישבות הציונית לא גרמה להיווצרותה של תודעה לאומית אצל הפלסטינים, אך חיזקה אותה כשזו הייתה רק בתחילתה.

מאידך, יש הסוברים כי התודעה הקולקטיבית של העם הפלסטיני קשורה לתחילת ההתיישבות הציונית בתקופת העלייה השנייה, ואף מאוחר מכך. אחד ממצדדיה העיקריים של גישה זו הוא יהושפט הרכבי, והיא מתבטאת גם בדברים שאמרה ראש ממשלת ישראל, גולדה מאיר: "כשאני הגעתי לארץ, לא היה עם פלסטיני".[דרוש מקור] לפי גישה זו, צמיחת הלאומיות הפלסטינית הייתה תמונת מראה להתיישבות הציונית באזור, ולכן היא גם שותפה במאפיינים מסוימים שלה - ההבדלה בין קהילת המרכז והגלויות (בדומה לקהילות היהודיות בעולם), השתייכות הפלסטינים לפאן-לאומיות הערבית (בדומה ליהודי אירופה, שחלקם ראו עצמם כ"פאן-אירופאים"), ואתוס "השיבה" שמתבטא בשתי התנועות. גישה זו מסתמכת גם על כך שבעבר גרסו מנהיגים פלסטיניים כי פָּלֵשְׂתִינָה היא חלק מסוריה. למשל, עווני עבד אל-האדי, אחד המנהיגים המקומיים הפלסטיניים, העיד בפני ועדת פיל בשנת 1937: "אין דבר כזה פלסטין. פלסטין זה שם שהציונים המציאו. הארץ הייתה מאות בשנים חלק מסוריה. השם "פלסטין" זר לנו. הציונים המציאו את זה".[דרוש מקור] גם פיליפ חתי, היסטוריון ערבי אמריקאי,[דרוש מקור] ואחמד שוקיירי, היושב ראש הראשון של אש"ף, התבטאו ברוח דומה.[24][25] בנוסף, טוענים מצדדי גישה זו, כי בתקופה העות'מאנית בארץ ישראל הייתה הארץ מחולקת למספר מחוזות, ואף אחד מהם לא הוגדר על ידי האימפריה העות'מאנית כ"פלסטיני".

לדעת יעקב שמעוני, ראשיתה של התנועה הלאומית הפלסטינית הוא בהתפצלות מן התנועה הלאומית הערבית. תנועה לאומית מיוחדת לערביי פלסטין, כיחידה נפרדת מערביי סוריה, החלה בסוף מלחמת העולם הראשונה - כאשר ארץ ישראל הפכה ליחידה מדינית בפני עצמה.[26]

המאבק הפלסטיני-ציוני[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – היסטוריה של הסכסוך הישראלי-פלסטיני, הסכסוך הישראלי-פלסטיני

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופה העות'מאנית - ראשית המאה ה-19 עד 1917[עריכת קוד מקור | עריכה]

נפות האימפריה העות'מאנית באזור ארץ ישראל, 1851

על פי ההערכות המבוססות על סיכום מתקופת מסע נפוליון בארץ ישראל היו בתחילת המאה ה-19, פחות מרבע מיליון תושבים משני עברי הירדן. ברבע הראשון של המאה ה-19 היו בארץ-ישראל המערבית 250,000 תושבים, מהם כרבע יהודים, ונוצרים שהשתייכו לקבוצות אתניות אחדות, בהם ערבים.[27] הגידול באוכלוסייה הערבית מאז - ועד התחלת הפעילות הציונית, היה כ-30%. במהלך המאה הביאו השלטונות העות'מאנים בני לאומים רבים, ובהם בוסניאקים, ארמנים, צ'רקסים ואחרים, לעבודה במפעלי פיתוח בארץ, כגון במסילת הברזל החיג'אזית ולמטלות שמירה והגנה. בשנים 18701947 גדלה אוכלוסיית הארץ הערבית בכ-270%.[28] המזרחן ד"ר יובל ארנון-אוחנה סקר את ההגירה לארץ ישראל בעת החדשה:

"הגירתם של שבטים בדווים לארץ-ישראל הייתה תופעה קדומה וקבועה, אולם נערכה באינטנסיביות רבה במיוחד במאות השמונה-עשרה והתשע-עשרה. וכן רוב שבטי הבדווים חדרו לארץ במאות אלה. רובם הגדול הגיעו מהמזרח ומהדרום. בין אלה הראשונים היו למשל שבטי מטה הענזה (ביניהם אל-ג'דעאן, דהאם ובני צקר), שנאחזו בעבר-הירדן ובבקעת הירדן (הע'ור), או בני זיידאן שנאחזו בגליל. אלה גם אלה הגיעו לארץ-ישראל דרך עבר-הירדן מחצי האי ערב. גל גדול של שבטים הגיע ממצרים, במיוחד בתקופת מוחמד עלי [אמצע המאה ה-19]. ביניהם היו ערב אבו כישכ, ערב א-סעאידה – באזור חיפה. בין תושבי בקעת הירדן היו שבטים נגרואידיים, שהגיעו גם הם, ככל הנראה, מהדרום. לעומתם היו שבטים וקבוצות אוכלוסין שהגיעו מהצפון, כגון טורקמנים, חורנים, בוסניאקים, וכן שבטים בדווים כגון ערב אל-שקיראת שנאחזו בסביבות חיפה, ערב אל-זביידאת – באזור שפרעם, וכן ערב אל-עראמשה, ערב אל-שמאליה וערב אל-הייב, שחדרו לגליל העליון דרך הואדיות החוצים אותו, ונאחזו בו. שבטים בדווים כגון התעמרה, נאחזו גם בשיפולי הרי יהודה, באזור בית לחם, וכן באזור חברון. עם זאת [...] רוב אוכלוסיית השבטים הבדווים העדיפה את המישורים הפתוחים של החוף, יזרעאל, חרוד, בית-שאן והירדן".[29]

ועדת פיל מצאה בשנת 1936 כי היה גידול רב באוכלוסייה הערבית בארץ ישראל מאז 1920 וכי הייתה התקדמות רבה גם בסקטור הערבי, כולל הפלחים, שהושגה בחלקה מיבוא ההון היהודי לפלשתינה וכן מהיבטים אחרים של גידול הבית הלאומי היהודי.[30] בדו"ח הוועדה האנגלו-אמריקנית ב-1945, מצאה הוועדה כי היישוב היהודי גדל מ-84,000 תושבים ב-1922 לכדי 554,000 תושבים. שלושה רבעים מגידול זה, קבע הדוח לפי הערכות רשמיות, היו פרי עלייה יהודית. האוכלוסייה המוסלמית צמחה בשנים אלו מ-589,000 ל-1,061,000, כשמתוך זה רק ארבעה אחוז יוחסו להגירה. הם ציינו את צמיחתה הטבעית של האוכלוסייה הערבית העולה ממספרים אלה כיוצאת דופן ואת מקורה ראו, במידה רבה, בצניחה בשיעור תמותת התינוקות בקרב האוכלוסייה המוסלמית.[31]

בתקופת המנדט הבריטי 1917–1948[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפת המנדט הבריטי בארץ ישראל
הסכמי שביתת הנשק בתום מלחמת העצמאות ב-1949 חילקו את הפלסטינים שנמצאו בארץ ישראל בין שלוש מדינות: ישראל, הגדה המערבית בשליטת ירדן ורצועת עזה בשליטת מצרים.
חיילים בריטים ממוצא הודי עורכים בדיקה לשיחים ערבים ברחובות ירושלים במהלך פרעות תר"פ, אפריל 1920

בשנת 1922, לאחר שהבריטים קיבלו את מנדט חבר הלאומים – ייפוי הכוח, על ארץ ישראל, הם ערכו מפקד אוכלוסין בשטח שהיה נתון למרותם ממערב לנהר הירדן, האזור שבו קיימות כיום מדינת ישראל, ללא רמת הגולן, והרשות הפלסטינית. לפי המפקד מנו כלל תושבי האזור 757,182 נפש, מהם 590,890 מוסלמים, 83,794 יהודים, 73,024 נוצרים, ו-9,474 אחרים.[32]

מספר הפלסטינים צמח בתקופת המנדט הבריטי בקצב בלתי רגיל: במשך פחות מ-30 שנה הוכפל מספרם. בראשית המאה ה-20 נאמד מספרם ב-500–550 אלף, ובסוף מלחמת העולם הראשונה ב-600–650 אלף (מהם 70,000 נוצרים, השאר מוסלמים). בשנת 1948 הם מנו 1.3-1.2 מיליון (מהם 140,000 נוצרים). אין מסמכים המתעדים באופן מדויק את מספר הערבים המהגרים לארץ בתקופת המנדט, וישנן הערכות שונות בעניין.[33] הגאוגרף משה ברור עסק במחקרו: "הגירה כגורם בגידול הכפר הערבי בארץ ישראל", בהגירה של פועלים ממצרים בתקופת המנדט הבריטי והשתקעותם בעיקר במישור החוף. הוא הגיע למסקנה כי לפחות שליש מהגידול במספר הערבים תושבי מישור החוף בתקופת המנדט מקורו בהגירה ממצרים.[34] עוד הגיע ברור למסקנה שגידול האוכלוסין בכפרים של אזור החוף לא נבע מריבוי טבעי ומהגירה פנימית של ערבים שעזבו את כפריהם בגליל ובשומרון, והשתקעו באזור החוף היכן שאפשרויות התעסוקה היו טובות יותר.

הפלסטינים לא הקימו ארגון לאומי ציבורי כולל (בניגוד לציבור היהודי שמוסדותיו הלאומיים היו "כנסת ישראל", "אספת הנבחרים" ו"הוועד הלאומי"), אף שהדבר הוצע להם על ידי ממשלת המנדט. בתפקידי ייצוג למוסלמים שימש הארגון העדתי-הדתי המועצה המוסלמית העליונה, וכן בדומה גופי ייצוג וניהול שונים לעדות הנוצריות. היו קיימים ארגונים כלכליים, מקצועיים, תרבותיים והייתה קיימת גם התארגנות לאומנית פוליטית. התארגנות זו מעולם לא כוננה מוסדות ייצוג נבחרים. היא צמחה מתוך ועדות נכבדים מקומיות ואזוריות, כגון "ועדות מוסלמיות-נוצריות" (1920 - 1921), ומתוך ועידות לאומיות (הקונגרס הערבי-פלסטיני). בשנת 1920 הוקם "הוועד הפועל הערבי", בראשותו של מוסא כאט'ם אל-חוסייני, כארגון קבוע, אך הוא התפרק עד לשנת 1934, השנה בה מת אל-חוסייני. בין לבין, נוצרה יריבות בין שני הצדדים - המועצה המוסלמית העליונה והוועד הפועל הערבי. בשנות ה-30, לאחר פירוק הוועד, התגבשו מפלגות מדיניות, אך הן לא מילאו תפקיד חשוב.

משפחת סכאכיני, משפחה ערבית-נוצרית, בפתח ביתה בשכונת קטמון בירושלים, שלהי שנות ה-30

בשנת 1936 הוקם מחדש ארגון קבוע, ששמו "הוועד הערבי העליון". היה זה ייצוג של שני המחנות היריבים. השתתפו בו ראשי שש המפלגות שהיו קיימות אז, בתוספת שלושה אישים (מהם שניים נוצרים), ועם חאג' אמין אל-חוסייני, המופתי של ירושלים, כיושב ראש הוועד. ועד זה הוקם מתוך ההתעוררות הלאומנית של 1936, שהחלה בשביתה כללית והפכה למאורעות אלימים (המרד הערבי הגדול). בסתיו 1936 נפסקו המאורעות על ידי אל-חוסייני, לפי המלצתם של מלכי ערב. בשנת 1937 הם התחדשו, והפלסטינים התפלגו לשניים - תומכים למהומות ומתנגדים. המתונים יותר ("הנשאשיבים") התנגדו לחידושם, והקיצונים יותר ("החוסיינים", על שם אל-חוסייני, מקים הוועד הפועל הערבי) היו היחידים שהשתתפו בוועד הערבי העליון, שנהפך לקיצוני.

כנופיות טרור ערביות התנגדו כעת גם לבריטים ויהודים, אך גם לערבים ממתנגדיהם. מספר האבידות של הערבים היה גדול ממספר האבידות של היהודים והבריטים. הוועד הערבי העליון פוזר על ידי השלטונות והוצא אל מחוץ לחוק באוקטובר 1937 (וגם המועצה המוסלמית העליונה פוזרה). שנות המרידה, 1936 - 1939, היוו אירוע מפלג לעם הפלסטיני. הם היו ללא ארגון והנהגה שיאחדו אותם. מנהיגיהם היו חלקם במעצר ורובם בגולה, חלק מהם בגרמניה הנאצית, שם מנהיגם אמין אל חוסייני קיבל הבטחה מאדולף היטלר שגרמניה תשמיד את היישוב היהודי בארץ ישראל לאחר המלחמה. בזמן מלחמת העולם השנייה התנדבו לצבא הבריטי 6,000 ערבים פלסטינים בלבד. שנות המלחמה עברו ללא פעילות פוליטית וארגונית, אולם הייתה פעולה צבאית גרמנית-פלסטינית משותפת במבצע אטלס. בשנת 1943 התעורר רצון להקים ארגון כלשהו, אבל "החוסיינים", הקיצוניים, לא הסכימו להקים שום ארגון ללא הסכמת המנהיגים. שאר הסיעות הסכימו איתם, ועד לשנת 1945 חייהם הפוליטיים-ארגוניים של הפלסטינים כללו ניסיונות למנוע מכירת קרקעות ליהודים, הקמת קרן קרקעות ערבית ותעמולה.

הליגה הערבית הזמינה אליה נציג מהפלסטינים, ובסופו של דבר, בשנת 1946, הוקם הוועד הערבי העליון שוב, בתיווכה של הליגה הערבית. ג'מאל אל-חוסייני, שהשתחרר בסוף 1945, היה לראש הוועד, וצירף אליו את נאמניו באופן שהכעיס את מתנגדיו. הם הקימו "חזית ערבית עליונה" כנגד הוועד הערבי העליון. המדינות הערביות תמכו בעמדות הקיצונים שבקרב הפלסטינים.

לוחמים ערבים בתקופת המרד הערבי הגדול (1936 - 1939)
עבד אל-קאדר אל-חוסייני, ראש "כנופיה" במהלך המרד הערבי הגדול ומפקד הכוחות הפלסטינים באזור ירושלים במלחמת העצמאות

הממשלה הבריטית, אשר ניסתה לאורך השנים לפתור את הסכסוך בין האוכלוסייה הערבית לאוכלוסייה היהודית בארץ ישראל באמצעים דיפלומטיים החליטה, בסופו של דבר, להחזיר את כתב המנדט על פלשׂתינה-ארץ ישראל לארגון האומות המאוחדות. האו"ם ניסה לפתור את המתיחות האתנית הגוברת בין היהודים והערבים, שאך החריפה, משנראה כי המנדט מתקרב לסיומו. על מנת לבחון את פתרון הבעיה, מינה האו"ם ועדה מיוחדת לעניין ארץ ישראל - ועדת אונסקו"פ, אשר כללה נציגים מארצות שונות. הוועדה המליצה לפצל את השטח המנדטורי בארץ ישראל בין שתי מדינות - מדינה יהודית אשר תהיה מורכבת מרוב יהודי, מדינה ערבית אשר תהיה מורכבת מרוב ערבי, כאשר עיר הבירה, ירושלים, תהיה תחת מנדט בינלאומי והאוכלוסייה היהודית והערבית בה יהיו שוות בגודלן בערך. ההמלצה, שנודעה בשם תוכנית החלוקה, חלקה את השטח בין הצדדים. המדינה היהודית הייתה בגודל 15,000 קילומטרים רבועים בקירוב והייתה אמורה לכלול מיעוט ערבי. המדינה הערבית הייתה בגודל 11,000 קילומטרים רבועים בקירוב, והייתה אמורה לכלול מיעוט יהודי. לפי תוכנית החלוקה אף מדינה לא תהיה רציפה בשטחה. כמו כן, לפי ההצעה ירושלים ובית לחם הושמו תחת שליטת האומות המאוחדות.

אף אחד מהצדדים לא היה מרוצה מתוכנית החלוקה. אף על פי כן, רוב הציבור היהודי בארץ ישראל והנהגתו קיבלו את התוכנית. לעומת זאת, התוכנית נדחתה על ידי ההנהגה הערבית, ועל ידי רובו המוחלט של הציבור הערבי. המנהיגות הערבית טענה כי תוכנית החלוקה הפרה את זכויותיהם של מרבית התושבים בארץ ישראל - באותה העת 67% מכלל אוכלוסיית ארץ ישראל הייתה לא יהודית (1,237,000 אנשים) בעוד ש-33% היו יהודים (608,000 אנשים). המנהיגים הערבים טענו גם שאם התוכנית תיושם, מספר רב של ערבים יהיו לכודים בשטחי המדינה היהודית. כל המנהיגים הערבים באותה עת התנגדו באופן עקרוני לזכותם של היהודים למדינה עצמאית בארץ ישראל, ושיקפו בכך את מדיניותה של הליגה הערבית.

חלוקתה של ארץ ישראל המנדטורית אושרה בהחלטה מספר 181 שנתקבלה על ידי העצרת הכללית של האו"ם ב-29 בנובמבר 1947, ברוב של 33 קולות מול 13 מתנגדים ו־10 נמנעים.[35] מיד לאחר הכרזת האו"ם פרצה מלחמת העצמאות. המלחמה נערכה בין ארגונים חמושים של ערביי ארץ ישראל שנעזרו בכוחות מתנדבים מארצות ערב, לבין היישוב היהודי ומתנדבים מחוץ לארץ, וכללה פיגועים ובעיקר מלחמה על צירי התחבורה, ובשלב מאוחר יותר גם ניסיונות השתלטות על יישובים. בהיסטוריוגרפיה הרבה של המלחמה, נחלקו ההיסטוריונים בהבנתה; יש הרואים בה מלחמת אזרחים, ויש הרואים בה מלחמה בינלאומים שונים על כברת ארץ אחת. הקרבות בחזיתות השונות בארץ התגברו לאחר יציאתם הרשמית מהארץ של הבריטים והכרזת המדינה ב-14 במאי 1948. בעקבות ההכרזה פלשו חמישה צבאות של מדינות ערב: לבנון, סוריה, ירדן, עיראק ומצרים ותקפו את מדינת ישראל שזה עתה קמה. בשל הלחימה העזה, חלק מן הערבים נמלט מארץ ישראל מתוך חשש לחייהם, חלקם נענו לקריאת מנהיגיהם לעזוב וחלק נמלט מתוך הנחה שמוטב להם להתפנות עד שצבאות מדינות ערב ישתלטו על האזורים שבהם ישבו. בחלק קטן מהאתרים גורשו תושבים ערבים מיישוביהם בכוח או שהתבקשו להתפנות מהם באופן זמני. המלחמה הסתיימה רשמית ב-20 ביולי 1949.

1948–1967[עריכת קוד מקור | עריכה]

פליטים פלסטינים עושים דרכם מהגליל, אוקטובר-נובמבר 1948

מלחמת העצמאות הסתיימה בניצחונו של צה"ל, אשר הדף את צבאות ערב והרחיב את תחום המדינה היהודית מעבר לגבולות שנקבעו לה בהחלטת עצרת האו"ם. הטריטוריות אותן ישראל לא כבשה - רצועת עזה והגדה המערבית, עברו לשליטת מצרים וירדן, בהתאמה.

עקב המלחמה, בין 700,000 ו-750,000 ערבים-פלסטינים גורשו או נמלטו מהאזור בו נוסדה מדינת ישראל וידועים כיום בתור פליטים פלסטינים. הפליטים הפלסטינים לא הורשו לחזור לישראל, ובמרבית מדינות ערב, למעט ירדן, הוחלט כי הפליטים וצאצאיהם לא יהיו זכאים לקבל אזרחות. בשנת 1949 הציעה ישראל לאפשר לחלק מבני המשפחות אשר התפצלו במהלך המלחמה לחזור, הציעו לאפשר לחלק מהפליטים לשחרר חשבונות בנק קפואים, ולאפשר לכ-100,000 פליטים לחזור לתחומי מדינת ישראל. מדינות ערב דחו פשרה זו, בין היתר משום שהם לא היו מעוניינים לבצע כל פעולה אשר תכיר בקיומה של מדינת ישראל. רוב הפליטים עדיין חיים במחנות פליטים ושאלת הסטטוס שלהם עדיין נותרה אחת מהסוגיות המרכזיות בסכסוך הישראלי-פלסטיני.

במהלך שנות ה-50 העימותים בין ישראל לפלסטינים לאורך הגבול הירדני החמירו באופן הדרגתי. בתחילה בוצעו פשיטות בקנה מידה קטן של כוחות פלסטינים בשטחי מדינת ישראל אשר הובילו בהמשך למספר פעולות תגמול ישראליות גדולות יותר באזור הגדה המערבית. מבצע ישראלי כושל במצרים הוביל להסלמת היחסים בין הציבור המצרי לקהילה היהודית במצרים, כאשר בעקבותו החלה ממשלת מצרים לממן, לאמן ולחמש יחידות פדאיון אשר מנו מתנדבים פלסטינים מרצועת עזה. יחידות הפדאיון הפלסטיניים הוציאו לפועל לאורך השנים פיגועים רבים נגד האוכלוסייה היהודית בישראל, אשר יצאו מרצועת עזה וממצרים.

לאחר שנים רבות בהן ניהלו יחידות הפדאיון הפלסטיניות את המאבק מול ישראל, בשנת 1964 נוסד הארגון לשחרור פלסטין (אש"ף). מאז הקמתו ועד סוף שנות השמונים היו מטרות הארגון המרכזיות: ייצוג פוליטי של העם הפלסטיני ומאבק מזוין במדינת ישראל עד כדי חיסולה. במהלך כינוס זה התקבלה גם האמנה הפלסטינית, אשר תוקנה ב־1968 במספר פרטים. האמנה הגדירה מיהו פלסטיני, טענה לזכות בלעדית של העם הפלסטיני על פלסטין (היא ארץ ישראל), וקבעה שזכות זו תמומש רק במאבק מזוין נגד ישראל.

מ-1967 ועד ימינו[עריכת קוד מקור | עריכה]

יאסר ערפאת, מנהיג אש"ף, במחנה פליטים פלסטיני בדרום לבנון, 1978

במלחמת ששת הימים, ביוני 1967, כבשה ישראל את רמת הגולן מסוריה, את חצי האי סיני ורצועת עזה ממצרים ואזור הגדה המערבית מירדן (כולל מזרח ירושלים). לאחר המלחמה החליטה ממשלת ישראל להחיל את החוק הישראלי על מזרח ירושלים, ולתושביה הפלסטינים ניתן מעמד תושב קבע. מעמדה של ירושלים כבירת מדינת ישראל ושליטת ישראל על האוכלוסייה הפלסטינית ביהודה ושומרון וברצועת עזה הפכו לסוגיות מרכזיות במוקד המחלוקת בסכסוך הישראלי-פלסטיני.

תבוסת מדינות ערב במלחמת ששת הימים הביאה לפריחה של התנועה הלאומית הפלסטינית. מספר ארגונים תמכו במאבק מזוין, ובראשם הפת"ח והחזית העממית לשחרור פלסטין. קרב כראמה ואירועי ספטמבר השחור בירדן תרמו רבות לעלייה בתמיכת הפלסטינית בקבוצות הללו, במיוחד בקרב האוכלוסייה הפלסטינית שחיה בגלות.

בתחילת שנות ה-70 החלו ארגוני הטרור הפלסטינים, בראשות אש"ף והחזית העממית בהפעלת גל טרור נגד ישראל ונגד מטרות יהודיות בחו"ל. שיא גל הטרור היה טבח הספורטאים באולימפיאדת מינכן ב-1972. בשנת 1974 קיבלה הליגה הערבית החלטה שהכירה באש"ף כמייצג הבלעדי של העם הפלסטיני. למרות ערעורים מסוימים על ההחלטה (מצדו של אנואר סאדאת ב־1977, במלחמת לבנון הראשונה מצִדה של סוריה ועוד) היא נשארה בתוקף עד היום. כתוצאה מהכרה זו הוקמו יחידות של צבא שחרור פלסטין בכל צבאות ערב. ב־1974 אומצה תוכנית השלבים של אש"ף, הגורסת כי אין טעם לעסוק רק במאבק מזוין, וכי כל פיסת אדמה של פלסטין שתוצע לפלסטינים בדרכים דיפלומטיות, תילקח על ידם ותהווה עוד שלב בדרך לשחרור פלסטין. החלטה זו מאפשרת לאש"ף לפנות גם לערוצים דיפלומטיים, ונותנת הכשרה גם למדיניות של התפשרות.

ב-27 בינואר 1976 הטילה ארצות הברית וטו באו"ם, על הצעה ערבית להכיר בזכות הפלסטינים למדינה.[36]

ב־1977 הציע אנואר סאדאת את תוכנית האוטונומיה כחלק מהסכם השלום בין ישראל ומצרים. אש"ף דחה את ההצעה בטענה כי מדובר בתעלול ישראלי שנועד לתת תמורה לסאדאת. למרות זאת שיחות האוטונומיה התנהלו בלעדיו עד 1980 והופסקו רשמית רק עם פרוץ מלחמת לבנון הראשונה.

ב-1982 פלשה ישראל ללבנון ותקפה ארגוני מחבלים פלסטינים שהתרכזו באזור שכונה בישראל "פתחלנד". צה"ל כבש שטח נרחב בלבנון והשתלט גם על עיר הבירה ביירות. במהלך המלחמה נהרגו רבים מאנשי אש"ף בלבנון, והאחרים גורשו לתוניס. צה"ל נסוג מרוב שטחי לבנון בשנת 1985 לקו רצועת הביטחון במטרה להגן על יישובי הצפון, ונסוג שוב אל קו הגבול הבינלאומי ב-24 במאי 2000.

ב-1987 פרצה האינתיפאדה הראשונה, ההתקוממות העממית הפלסטינית הראשונה נגד השלטון הישראלי, אשר התבטאה בעיקר במהומות, הפרות סדר, יידוי אבנים, פיגועי דקירה ופיגועי ירי.

בשנת 1993 נחתמו הסכמי אוסלו, שבעקבותיהם ניתנה אוטונומיה לפלסטינים בריכוזי האוכלוסייה שלהם ביהודה ושומרון. הוקמה הרשות הפלסטינית, בראשה עמד מנהיג אש"ף יאסר ערפאת. הסכמי אוסלו לא הצליחו להוביל להקמת המדינה הפלסטינית מסיבות שונות.

ב־27 בספטמבר 2000 החלו מאורעות הדמים שנודעו כאינתיפאדה השנייה, התקוממות אלימה נגד ישראל. היא כללה בתחילתה פעולות מחאה עממיות, אך במהרה הפכו פעולות טרור, לביטויה המרכזי. מאפיין מובהק של הפעילות הפלסטינית במאבק זה היה שימוש נרחב בפיגועי התאבדות נגד תושבי ישראל. ישראל מצדה הרחיבה את השימוש ב"סיכול ממוקד", קרי חיסול מתוכנן של פעילי ארגוני הטרור. האינתיפאדה השנייה מוטטה כמעט לחלוטין את הסכם אוסלו מ־1993, והסלימה את הסכסוך לרמה שלא נראתה זה עשרות שנים. במהלכה נמנו אלפי הרוגים ופצועים, בשני הצדדים, הן בקרב הלוחמים והן בקרב האזרחים. האינתיפאדה גרמה גם מיתון בישראל, אשר שיאו היה בשנים 2002 ו-2003 ולפגיעה קשה בכלכלה הפלסטינית.

במהלך תוכנית ההתנתקות שבוצעה בשנת 2005 מדינת ישראל פינתה את ההתנחלויות הישראליות ברצועת עזה ובצפון השומרון באורח חד-צדדי וללא הסכם.

ב-27 בדצמבר 2008, כתגובה לירי הגובר של רקטות מרצועת עזה יצאה מדינת ישראל למבצע עופרת יצוקה. המבצע נמשך 3 שבועות ונהרגו בו כ-1,300 פלסטינים ונזק כבד נגרם לתשתיות החמאס ברצועה.

ב-8 ביולי 2014, כתגובה לירי חוזר ונשנה של רקטות מרצועת עזה, פתחה מדינת ישראל במבצע צוק איתן, שגרם למותם של מאות פלסטינים ברצועת עזה ונזק כבד למבנים.

דמוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעבר הממשל הצבאי הישראלי בשטחים היה אחראי על מפקדי האוכלוסין של האוכלוסייה הפלסטינית. לאחר הסכמי אוסלו הוחלט כי הרשות הפלסטינית תעביר את נתוניה הדמוגרפיים לידי מרשם האוכלוסין במנהל האזרחי.[37]

עמוד ראשיPostscript-viewer-shaded.png
ראו גם – הפזורה הפלסטינית
מדינה או אזור אומדן אוכלוסייה נכון ל-2014
הגדה המערבית ורצועת עזה כולל מזרח ירושלים הערכות נעות בין 2,600,000[38] ל -4,000,000,[39][40]
ירדן 3,000,000[41]
ישראל 1,600,000[42]
צ'ילה 500,000 (הקהילה הגדולה ביותר החיה מחוץ למזרח התיכון)[43][44][45]
סוריה 434,896[46]
לבנון 405,425[46]
ערב הסעודית 327,000[42]
אמריקה 225,000[47]
מצרים 44,200[47]
כווית 40,000 (הערכה)[42]
מדינות אחרות במפרץ הפרסי 159,000[42]
מדינות ערביות אחרות 153,000[42]
מדינות אחרות 308,000[42]
סה"כ כ-11 מיליון
האוכלוסייה הפלסטינית המתגוררת מחוץ לגדה המערבית ולרצועת עזה

בהיעדר מפקד אוכלוסין מקיף כולל לכל האוכלוסייה הפלסטינית הפזורה בעולם, ושל הפלסטינים אשר נשארו בטריטוריות אשר היו בעבר חלק מהמנדט הבריטי, קשה לקבוע במדויק את הנתונים הדמוגרפיים של האוכלוסייה הפלסטינית. לפי אונר"א בשנת 2015 חיו בירדן 2,117,361 פליטים פלסטינים, רובם אזרחים.[48] בשנת 2009, לבקשת אש"ף, ירדן שללה את אזרחותם של אלפי פלסטינים[דרוש מקור].

ההגירה הפלסטינית לדרום אמריקה החלה מסיבות כלכליות אשר היו קיימות בארץ ישראל עוד טרם הסכסוך הערבי-ישראלי. כמחצית מהמהגרים הפלסטינים באמריקה הלטינית חיים בצ'ילה[דרוש מקור]. באל סלוודור ובהונדורס חיה אוכלוסייה פלסטינית גדולה ובשתי המדינות הללו היו בעבר נשיאים ממוצא פלסטיני (אנטוניו סאקה באל סלבדור ורוברטו קרלוס פלורס בהונדורס). בבליז, בה יש מספר קטן יותר של פלסטינים, יש שר ממוצא פלסטיני - סעיד מוסא. שאפיק ג'ורג' האנדל, הפוליטיקאי ומנהיג הגרילה לשעבר מאל סלבדור, היה בנם של מהגרים פלסטינים.

הפליטים הפלסטינים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – בעיית הפליטים הפלסטינים

מספר הפליטים הפלסטינים המקוריים (שנולדו עד 1948) מוערך בכ-700,000. 200,000 מתוכם עברו ליהודה ושומרון ("הגדה המערבית" של ירדן) וכ-200,000 לרצועת עזה. 100,000 עברו לעבר הירדן (שגם היא הייתה חלק מארץ ישראל המנדטורית), ו-50 - 100 אלף עברו לסוריה, לבנון וארצות ערב אחרות. קהילות פלסטיניות נוצרו גם מחוץ לאגן הים התיכון. בצ'ילה נמצאת כיום הקהילה הפלסטינית הרביעית בגודלה בעולם (אחרי ישראל, לבנון וירדן) המונה כ-300,000 איש.[49] מעל 200,000 מתוכם הם נוצרים.[50] אונר"א העריכה ב-2014 את מספר הפליטים הפלסטינים בכ-5 מיליון.

הפלסטינים במצרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפליטים הפלסטינים הוחזקו, מטעמים מדיניים, כגוף נפרד משאר הציבור בארצות ערב. זה חל בעיקר על אלו שבמחנות הפליטים. רק בירדן קיבלו הפלסטינים הפליטים זכויות אזרח מלאות, ובכללן זכות הבחירה. הדבר הוחל הן על הפליטים הפלסטינים שהתיישבו בעבר הירדן והן על תושבי יהודה ושומרון ומזרח ירושלים, שסופחו רשמית לירדן. לעומת זאת, רצועת עזה שבשלטון המצרים לא סופחה למצרים, והיא הייתה לחלק נפרד מהמדינה. הפלסטינים לא מילאו שום תפקיד בחברה, בממשל או במנהל של מצרים. מצרים שמרה על הפרדה ברורה, ובניגוד לירדן היא ראתה את החלקה הפלסטינית שבידה כגרעין של ישות פלסטינית עצמאית.

הפלסטינים שברצועת עזה, אלו שבכיבוש מצרי ובהשפעה מצרית, ביקשו עוד בקיץ 1948 לכונן בעזה מעין ישות פוליטית ערבית-פלסטינית. בחודש יולי 1948, הוקמה בעזה, באישור הליגה הערבית ומטעמה, "מועצת מנהלית לפלשתינה". בספטמבר הקים הוועד הערבי העליון במקום המועצה ההיא ממשלה, לה הוא קרא "ממשלת כל פלסטין", בדרישה שהיא תחול על כל הפלסטינים, גם אלו שבירדן וארץ ישראל. בראשה הועמד אחמד חילמי עבד אל-באקי, ג'מאל אל-חוסייני שימש כשר חוץ, ובין חברי הממשלה היו גם שרים לא קיצוניים. הוקמה גם "אספה מכוננת" בעלת 86 חברים, ונשיאה היה חאג' אמין אל חוסייני.

הניסיון של ממשלת פלסטין בעזה נכשל. אמנם, כל מדינות ערב, פרט לירדן, הכירו בממשלה זו, אך ירדן התנגדה בכל כוחה לעצם קיומה של הממשלה, שהרי ירדן עמדה לספח לעצמה רשמית את יהודה ושומרון, ולהיות יורשת חוקית של הישות הערבית-פלסטינית, ולכן לא יכלה לסבול ישות נוספת. ברצועת עזה לא יכלה להתקיים ממשלה כזו, מה עוד שהמצרים לא מסרו לה סמכויות של ממש. הממשלה הפכה לקבוצת עסקנים מתוסכלת. אחדים מאישיה הבולטים הסתלקו ממנה בשנים 491948. האספה המכוננת לא כונסה למושב שני לאחר אוקטובר 1948, ובשנת 1952 הכריזה הליגה הערבית על ביטולה הרשמי של הממשלה. מצרים נמנעה גם להבא מלספח לעצמה את רצועת עזה לשטחה באופן רשמי. מעט שלטון עצמי הוענק לפלסטינים רק אחרי 1958.

הפלסטינים בירדן[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביהודה ושומרון לא נעשו לאחר שנת 1948 ניסיונות לכינון ישות פלסטינית נפרדת. תומכיו של המלך עבדאללה, בראשות ראש עיריית חברון, מוחמד עלי אל ג'עברי, סייעו לו לקראת סיפוח יהודה ושומרון לירדן. הצעדים הראשונים לקראת הסיפוח נעשו לאחר הקמת ממשלת עזה ובתגובה לכך, היו בתחילה כינוסי נכבדים, שהציעו למלך עבדאללה לקחת את שארית ארץ ישראל הערבית תחת חסותו. המלך עבדאללה לא נענה מיד, אך החל במינוי פלסטינים למשרות שלטון ומנהל, קודם ביהודה ושומרון, ואחר כך כשרים בממשלת ירדן, נציגיה הדיפלומטיים ועוד.

הסיפוח הכולל הושלם באפריל 1950, כשנערכו בחירות פרלמנטריות בהשתתפות פלסטינים, והפרלמנט הכריז רשמית על הסיפוח. עוד במרץ נאסר השימוש על המילה "פלסטין" במסמכים רשמיים, ובמקומו הונהג המונח "הגדה המערבית".

במלחמת ששת הימים נכבשו יהודה והשומרון וחבל עזה ועברו לשליטת מדינת ישראל.

המלך חוסיין לא ויתר על זיקתו לגדה המערבית המאוכלסת פלסטינים ובתוכנית הפדרציה משנת 1972 הציע פדרציה בשם "הממלכה הערבית המאוחדת" שתהיה מורכבת משני מחוזות אוטונומיים, הגדה המערבית והגדה המזרחית והמלך יהיה השליט העליון. התוכנית נדחתה על ידי הפלסטינים ובועידת רבאט הייתה ההחלטה להעניק לאש"ף ייצוג בלעדי של העם הפלסטיני. ניסיונותיו של חוסיין לשמור על הקשר עם הגדה המערבית המשיכו לאורך שנות ה-70 וה-80 אולם ב-1988 החליט על ניתוק הזיקה.

הפלסטינים בלבנון[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי אונר"א חיים בלבנון 449,957 פליטים פלסטינים, כמעט כולם פליטי מלחמת העצמאות או צאצאיהם. כלומר, הפלסטינים מהווים יותר מ-10% מאוכלוסיית לבנון. רוב הפלסטינים בלבנון הם מוסלמים סונים, אך יש גם מיעוט נוצרי אורתודוקסי (כ-10%) אשר הולך ופוחת בשל עזיבתם את המדינה. במהלך מלחמת האזרחים בלבנון הפלסטינים הנוצרים צידדו בשאר הפלסטינים ולא בנוצרים הלבנונים.

הפלסטינים בלבנון אינם נהנים מאותן זכויות שיש לשאר הקהילות במדינה. הם חסרי אזרחות לבנונית ומרוכזים ברובם המכריע במחנות פליטים. עד שנת 2005 לא התאפשר לפלסטינים לעסוק במספר רב של מקצועות, כגון עורכי דין, רופאים ועוד. הפלסטינים בלבנון הם הקהילה הענייה ביותר במדינה.

דת[עריכת קוד מקור | עריכה]

מתפללים ערבים מוסלמים בכיפת הסלע (צולם ב-2006)

93% מהפלסטינים הם מוסלמים, 6% נוצרים, ו-1% שומרונים, הנחשבים אף הם לפלסטינים על פי האמנה הלאומית הפלסטינית.[51]

מבין המוסלמים, 85% הם סונים והאחרים שיעים ואחמדים.

קיימת הגירה משמעותית של פלסטינים נוצרים משטחי ארץ ישראל, עקב התנכלויות מצד הפלסטינים המוסלמים. אוכלוסיית הפלסטינים הנוצרים בשטחי יהודה ושומרון וחבל עזה מהווה רק כ-3%. לעומת זאת, רוב הפלסטינים שהיגרו לארצות הברית, אמריקה המרכזית ואירופה הם נוצרים.

שפה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ערבית פלסטינית

ערבית פלסטינית הוא ניב בתת-קבוצה של השפות הערביות הלבנטיניות שמדוברת על ידי הפלסטינים. ערבית פלסטינית, בדומה לערבית סורית וערבית עיראקית, הושפעה באופן ניכר מן הארמית, שדוברה באזור לפני הערבית.

השפה הערבית היומיומית המדוברת כיום בקרב הפלסטינים מגוונת מאוד וכוללת מספר רב של ניבים. כל הניבים משתייכים לענף המזרחי של הניבים הערביים, והם נחלקים לשתי קבוצות עיקריות: ניבים דרום-סוריים שמדוברים בקרב הפלסטינים, ערביי ישראל והדרוזים, וניבים בדואיים, שמדוברים בקרב הבדואים.

טרם התפתחות האלפבית הערבי, האלפבית הארמי היה בשימוש על ידי השבטים הערביים שחיו באזור הלבנט (כגון הנבטים).

תרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביגוד מסורתי[עריכת קוד מקור | עריכה]

שתי ילדות ערביות מבית לחם בלבוש מסורתי, 1885

תיירים שונים שביקרו בארץ ישראל במאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20, תיארו לעתים רבות ברשימותיהם את מגוון התלבושות של האוכלוסייה הערבית המקומית באותה התקופה. רבים מן הבגדים היו רקומים בעבודת יד, והיצירה והתחזוקה של הפריטים הללו מילאה תפקיד משמעותי בחייהם של הנשים המקומיות. עד שנות ה-40, התלבושות המסורתיות של האוכלוסייה הפלסטינית שיקפו בעיקר את מצבן הכלכלי של הנשים, נשואות או רווקות, כפריות או עירוניות, ואת זהות מחוז המוצא שלהם. בעלי ידע בתחום אבחנו וקראו את המידע מן המרקם, הצבעים, והמוטיבים של תלבושות הנשים. הגברים נהגו ללבוש תלבושות אחידות בדרך כלל, בווריאציות קטנות בהתאם לאזור המוצא שלהם, למעמד ולגיל שלהם. כיסויי הראש המסורתיים הם פריט הלבוש המסורתי העיקרי של הגברים הפלסטינים בעבר ובהווה, אשר משקפים את הייחודיות של אזור המוצא שלהם. בעוד שרוב האוכלוסייה הפלסטינית אימצה את הלבוש המערבי, חלק אחר ממשיך ללבוש את התלבושות המסורתיות כביטוי להזדהות ולגאווה במורשת שלהם.

מלאכת יד[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלאכות היד המסורתיות כוללת מגוון רחב של עבודות יד בהם עסקה האוכלוסייה הערבית בארץ ישראל במשך מאות שנים כאשר חלק גדול מתוכן מבוצעות גם כיום. עבודות היד הפלסטיניות הבולטות ביותר כיום כוללות בין היתר עבודות רקמה פלסטינית ואריגה, קדרות כלי חרס, יצירת סבונים, יצירת זכוכית, וגילוף של עצי זית.

המטבח הפלסטיני[עריכת קוד מקור | עריכה]

המטבח הפלסטיני מושפע בעיקר מהמטבחים השונים של האימפריות השונות אשר שלטו בארץ ישראל לאורך ההיסטוריה. כמו כן, קיים דמיון רב בין המטבח הפלסטיני למטבחים לבנטינים אחרים, לרבות המטבח הלבנוני, המטבח הסורי, והמטבח הירדני. בין המאכלים, ידועות המיזיטות (Meze) המסורתיות השונות במטבח הפלסטיני (מבחר מתאבנים המוגש לצד המנות העיקריות בארוחות) קיימות גם בתרבויות ים תיכוניות נוספות. המיזיטות הנפוצות כוללות חומוס, טאבולה, באבא גנוש ולבנה.

אמנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפני הקמת מדינת ישראל היה מצבם של הפלסטינים דל בכל שטחי האמנות, אף בהשוואה לארצות הערביות האחרות.[52]

ספרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד להקמת מדינת ישראל, לא הייתה בארץ ישראל הוצאת ספרים ערבית גדולה ומפותחת. הספרים הוצאו על ידי מוסדות חינוך, המיסיון ובתי דפוס או בתי מסחר לספרים. באותו שלב החלו בתי המסחר להתפתח בהדרגה לבתי הוצאה. ב-1943 נוסדה ביפו ספריית ההשאלה הראשונה, בבית המסחר של האחים טאהר, ובעקבותיו יצאו גם בתי מסחר אחרים. היבול הספרותי הפלסטיני היה דל מאוד בכמותו: בין השנים 1919–1932 הופיעו בארץ בסך הכל 54 "ספרים" (ובכלל זה גם חוברות) ערביים. בין השנים 1933–1944 יצאו 155 "ספרים" (ובכלל זה כל חוברות התעמולה של המרד הערבי הגדול). בשנים 39–1938 למשל, כמחצית מהספרים שיצאו היו ספרי לימוד. בתקופה זו, שבין 1919–1944, מלבד ספרי הלימוד, לא היה אף ספר פלסטיני אחד שהיה נפוץ מספיק לכדי הוצאת מהדורה שנייה (המהדורה הראשונה כללה פחות מאלף עותקים) ואף סופר פלסטיני לא זכה אפילו לכסות את הוצאות הדפוס. בספרות הפלסטינית בתקופה זו מטושטש הגבול שבין ספרות יפה ופובלציסטיקה, וכמו ברובה של הספרות הערבית בכלל, טושטש גם הגבול בין תרגום ליצירה מקורית שעברה "עיבוד". מעטים מאוד היו הסופרים הפלסטינים שהכתיבה היא מלאכתם העיקרית - כמעט כולם היו מורים או עסקנים ציבוריים. יבול הספרים היה דל במיוחד בהשוואה לריבוי הכתיבה בעיתונים.[53]

שירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המשורר הפלסטיני מחמוד דרוויש (צולם עד 2006)

בשירה הפלסטינית שקדמה להקמת מדינת ישראל בלט אחוז הנושאים הלאומיים ורובה הייתה לימודית-פובלציסטית. בניגוד לשירה ברוב הארצות הערביות, לא היו בשירה הפלסטינית הרבה שירי תהילה ותשבחות לשליטים, מאחר שהארץ לא נשלטה על ידי שליט ערבי.[53] לאחר הקמת מדינת ישראל, הפכה השירה הפלסטינית לאמצעי פוליטי. המשוררים הפלסטינים נוטים לכתוב על תחושת האובדן והכמיהה למולדתם האבודה. משוררים פלסטינים בולטים כוללים בין היתר את מחמוד דרוויש, סמיח אל קאסם ותאופיק זיאד.

מוזיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפני הקמת מדינת ישראל לא זכו הלהקות והתזמורות המקומיות, ובהן זמרים וזמרות, לפרסום מעין זה של להקות מצריות. הם מצאו את פרנסתם בתחנות רדיו ובמסיבות.[52]

לאחר הקמת המדינה החלו השירים של האמנים הפלסטינים לעסוק לרוב בשאיפותיהם של הפלסטינים למדינה משלהם, במאבק בכיבוש הישראלי, בכמיהה לשלום ובכמיהה למולדתם האבודה.

בסוף שנות ה-90 פרחו סגנונות הראפ והיפ הופ הפלסטיניים אשר הושפעו בעיקר מסצנת הראפ וההיפ-הופ האמריקאית ושילבו מנגינות ערביות וקצב מערבי יחד עם מילים בערבית, אנגלית ואפילו עברית. בסגנון שולב ההקשר המחאתי של סגנון הראפ וההיפ-הופ אך קיבל גוון מקומי של מחאה פוליטית. הרכב ההיפ הופ הפלסטיני-ישראלי דם נחשב ללהקת ההיפ הופ הפלסטינית מצליחה ומוכרת בראשית המאה ה-21.

תיאטרון[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנות ה-40 היו מצויות להקות תיאטרון מעטות, במסורת המסורתית המזרחית, אולם אף אחת מהן לא זכתה לפרסום בציבור הערבי בארץ. היו בארץ שני איגודים מתחרים של אמני התיאטרון הערבים, שניהם בהנהגת סופרים מחברי מחזות: "אגודת השחקנים הערבים" בראשות ח'ליל ביידס ו"התאחדות האמנים הפלסטינים" בראשות נסרי אל-ג'וזי.[52]

בשנת 1970 נוסד תיאטרון אל-קאסבה ברמאללה ובשנת 1977 נוסד בירושלים תיאטרון אל-חכוואתי, התיאטרון הלאומי הפלסטיני.

קולנוע[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקולנוע הפלסטיני הוא חדש יחסית לקולנוע הערבי בכללותו. סרטים פלסטינים רבים מופקים בתמיכת ארגונים באיחוד האירופי, ארצות הברית ומדינת ישראל.[54] חלק מהסרטים מופקים באנגלית, בצרפתית ואף בעברית. הופקו למעלה מ-800 סרטים אשר עוסקים בחייהם של הפלסטינים, הסכסוך הישראלי-פלסטיני ובנושאים קשורים נוספים. סרטים פלסטינים בולטים הם: "גן עדן עכשיו" ו"ג'נין ג'נין".

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Rashid Khalidi, Palestinian Identity: The Construction of Modern National Consciousness, Columbia University Press, New York, 1997, 309 pp.[55]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ הערכתו של סרג'ו דלה-פרגולה לגבי ראשית 2015, בדיון בוועדת משנה של ועד החוץ והביטחון, 7 ביוני 2016
  2. ^ אליאור לוי, תינוק נולד בעזה: שני מיליון תושבים ברצועה, ‏12 באוקטובר 2016
  3. ^ מספר הערבים הרשומים בירושלים, לפי דברי יועץ ראש העיר לענייני ערבים, [http://main.knesset.gov.il/Activity/committees/ForeignAffairs/News/pages/pr070616.aspx בדיון בוועדת משנה של ועד החוץ והביטחון, 7 ביוני 2016
  4. ^ על פי הספר "Culture and Customs of the Palestinians", מוזכר כאן: http://imeu.org/article/are-all-palestinians-muslim .
  5. ^ ההגדרה מבוססת על האמנה הפלסטינית.
  6. ^ למשל המפלגה הערבית הפלסטינית, והעיתון "פלסטין" שראה אור ביפו, ומאידך בנק אנגלו-פלשתינה (באנגלית ".The Anglo–Palestine Co"‎), הסוכנות היהודית (Jewish Agency for Palestine), והתזמורת הפילהרמונית הישראלית שנקראה Palestine Symphony Orchestra.
  7. ^ סעיף 5, בתוך: יהושפט הרכבי, האמנה הפלסטינית ומשמעותה, עמ' 16.
  8. ^ האמנה הפלסטינית, עמ' 16.
  9. ^ סעיף 2 באמנה קובע: "פלסטין בגבולותיה כפי שהיו בתקופת המנדט הבריטי היא יחידה טריטוריאלית אינטגראלית".
  10. ^ ראו בעיית הפליטים הפלסטינים.
  11. ^ ד"ר שילה הטיס-רולף, ‏מאמר הסוקר את ההיסטוריה והמדיניות של אש"ף בין השנים 1964–1997, באתר הספרייה הווירטואלית של מט"ח.
  12. ^ אביבה חלמיש, ארץ ישראל המנדטורית : חברה דואלית או מציאות קולוניאלית?, נדפס במקור בזמנים 92, סתיו 2005], באתר מט"ח
  13. ^ שמעון שמיר, נוח בשבע שגיאות: איך מבלבלת התקשורת הישראלית בין פלשתינאים לפלסטינים ומדוע זה חשוב], באתר העין השביעית, מרץ 2005.
  14. ^ זאב גלילי, פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש שהוא עם ומתחיל לרצוח, הגיון בשיגעון, 1 בינואר 2012
  15. ^ יבנה - האנציקלופדיה לנוער - ערך "פלשתינאים" כרך 12 עמוד 90, הוצאת יבנה 1995.
  16. ^ אפרים קארש, מיתוס המרכזיות הפלסטינית, מרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים, אוניברסיטת בר-אילן, עיונים בביטחון המזרח התיכון מס' 108
  17. ^ בספרו: "תמימים בנכר", בפרק: "מסע תענוגות לארץ הקודש", עמוד 82
  18. ^ מקורות וניתוח של גישה זו בספרו של שלמה זנד, מתי ואיך הומצא העם היהודי?, עמ' 177–181.
  19. ^ ישראל בלקינד, "הערבים אשר בארץ ישראל", עמ' 8–11.
  20. ^ בר בורוכוב, "לשאלת ציון וטריטוריה", עמ' 148.
  21. ^ דוד בן-גוריון ויצחק בן צבי, ארץ ישראל בעבר ובהווה, עמ' 196–198.
  22. ^ יצחק בן צבי, אוכלוסינו בארץ, עמ' 39.
  23. ^ ברוך קימרלינג, פלסטינים: עם בהיווצרותו, למן המרד נגד מוחמד עלי ועד לכינוי הרשות הלאומית (יחד עם יואל שמואל מגדל), הוצאת כתר, 1999.
    יהושע פורת, צמיחת התנועה הלאומית הערבית הפלסטינאית, 1929-1918, הוצאת עם עובד, 1976, עמ' 16-14.
  24. ^ מועצת הביטחון תמשיך היום בדיון, דבר, 1 ביוני 1956
  25. ^ בן דרור ימיני,יום הנכבה וההונאה, פורסם במעריב, 15 במאי 2010
  26. ^ יעקב שמעוני, ערבי ארץ-ישראל, פרק 12: התנועה הערבית הלאומית, עמ' 240.
  27. ^ מרדכי אביר, "תולדות היישוב הערבי בארץ-ישראל",סקירה חודשית 1, 1975, עמ' 29.
  28. ^ גד גילבר, ‏מגמות בהתפתחות הדמוגרפית של ערביי ארץ-ישראל, 1870-1948, קתדרה 45, תשרי תשמ"ח, עמ' 43.
  29. ^ יובל ארנון-אוחנה, חרב מבית, עמ' 15.
  30. ^ מתוך דו"ח ועדת פיל: The Arab population shows a remarkable increase since 1920, and it has had some share in the increased prosperity of Palestine.Many Arab landowners have benefited from the sale of land and the profitable investment of the purchase money. The fellaheen are better off on the whole than they were in 1920. This Arab progress has been partly due to the import of Jewish capital into Palestine and other factors associated with the growth of the National Home. In particular, the Arabs have benefited from social services which could not have been provided on the existing scale without the revenue obtained from the Jews
  31. ^ דוח הוועדה האנגלו-אמריקאית, פרק רביעי.
  32. ^ 1922 Census of Palestine - דו"ח המפקד שנערך ב-23 באוקטובר 1922
  33. ^ ראו: באתר מיפורום
  34. ^ מרחבים בגאוגרפיה של ארץ ישראל והמזרח התיכון, 2, 1975, עמ' 72–81.
  35. ^ תוכנית החלוקה הייתה אמורה להיכנס לתוקפה בלילה שבין 14 ל-15 במאי 1948, התאריך בו הבריטים נדרשו להתפנות מארץ ישראל ולסיים את המנדט.
  36. ^ חיים יבין, יובל לישראל
  37. ^ על פי [http://main.knesset.gov.il/Activity/committees/ForeignAffairs/News/pages/pr070616.aspx דיון בוועדת משנה של ועד החוץ והביטחון, 7 ביוני 2016
  38. ^ צימרמן, זייד וויז, 2005, פער המיליון: האוכלוסייה הערבית בגדה המערבית וברצועת עזה, מרכז בגין-סאדאת, אוניברסיטת בר-אילן
  39. ^ לאומדנים אחרים ראוPopulation, Housing and Establishment Census-2007, נתונים ראשוניים, באתר הלשכה הפלסטינית המרכזית לסטטיסטיקה
  40. ^ מחקר של מרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים
  41. ^ Cordesman, 2005, p. 54. The figure is based on an estimate for 2005, extrapolating from a population 2.3 million in 2001.
  42. ^ 42.0 42.1 42.2 42.3 42.4 42.5 Drummond, 2004, p. 50.
  43. ^ Chile tiene la comunidad palestina más grande fuera del mundo árabe, unos 500.000 descendientes.
  44. ^ Chile: Palestinian refugees arrive to warm welcome.
  45. ^ 500,000 descendientes de primera y segunda generación de palestinos en Chile
  46. ^ 46.0 46.1 [1]
  47. ^ 47.0 47.1 Cohen, 1995, p. 415.
  48. ^ אונר"א, Where We Work - Jordan (באנגלית)
  49. ^ Chile 2001-1, The Stephen Roth Institute for The Study of Contemporary Antisemitism And Racism, TAU
  50. ^ Afif Safieh, The call to PEACE, The United Reform Church
  51. ^ הנתונים על שייכות דתית של פלסטינים מבוססים על הספר "Culture and Customs of the Palestinians", המוזכר כאן, וכן על מחקר של מכון פיו, המוזכר כאן.
  52. ^ 52.0 52.1 52.2 יעקב שמעוני, ערבי ארץ-ישראל, פרק 17: חינוך ותרבות ביישוב הערבי, עמ' 396-395.
  53. ^ 53.0 53.1 יעקב שמעוני, ערבי ארץ-ישראל, פרק 17: חינוך ותרבות ביישוב הערבי, עמ' 398-397.
  54. ^ Xan Brooks on Palestinian directors | Film | The Guardian
  55. ^ ביקורת: יוסף נבו, ‏במסעף שרשי הזהות הפסלטינית, קתדרה 92, יוני 1999, עמ' 192-188